דגש על קריאתו של ד"ר מישל אודן* לאפשר ליולדת ולתינוקה

את זכות הכניסה לחיים אוהבים ורכים ללא הפרעה

---

 

לא מזמן נתקלתי במאמר ישן של מישל אודן. פיסקה ממנו אחזה בכוח בליבי ונשמתי, והרגשתי שחובה עלי לשמש קול קורא נוסף ולו קטן לקריאתו לאפשר לתינוק כניסה לחיים שתהיה רכה ומוגנת, על-ידי כך שמאפשרים ליולדת להשאר בבועת הלידה שלה. זאת בהנחה, שהלידה היתה 'טובה' שהופרשו במהלכה ההורמונים הפיזיולוגיים המקדמים אהבה והיקשרות בצד יתרונות פיזיולוגיים רבים.

אודן טוען שמהמידע שנאסף ממספר גדול של תרבויות בנוגע להתערבות החברה בתקופה הרגישה שלאחר הלידה והאופן שבו החברה והמנגנונים הממסדיים מטעמה מפריעם לאינסטינקט ההגנה האמהי – תואם את מידת תוקפנותה של החברה ואת הצורך שלה באנשים בעלי יכולת לקפד חיים.

או במילים אחרות – בחברות רבות ישנם מנהגים וטקסים רבים שמטרתם (הלא מוצהרת) היא להפריע לקשר הראשון בין אישה ותינוקה במלך השעה-שעתיים הראשונות שלאחר הלידה. מנהגים אלו כללו וכוללים – הפצת אמונה שהקולוסטרום (החלב הראשוני המזין, הבריא והמגן) הוא מזיק, חיתוך מיידי של חבל הטבור, שפשוף גוף התינוק, רחיצתו, עטיפתו בבגדים מהודקים המונעים קשר של עור בעור, פתיחת דלתות בארצות הקור ועוד.

מחקירה של פרסומים של מאגרי מידע אתנולוגיים עולה, שככל שהחברה מצויה באיום קיומי (אמיתי או מדומה)- גוברות ההפרעות מצד הטקסים והאמונות (גם הרפואיים) סביב הלידה. כלומר אם החברה 'מעוניינת' באנשים תוקפניים, נוחים לרגוז, לנקום ולהיפרע בצורה אלימה – כך היא תפריע לקשר הראשוני של אם תינוק ובכך תוביל ליצירתו ולטיפוח של דפוס אישיותי זה.

כאשר אנו מאפשרים (כפרטים בחברה) התערבויות כאלו בעניינינו הפרטיים והאינטימיים (כמו לידה) ומסכינים להן – אנו משתפים פעולה עם מטרות סמויות אלו של חברתנו ותורמים להפיכת החברה לאלימה ונטולת סבלנות וסובלנות.

בחברות המצויות בתקופות שלום ושפע, פוחתות עד מאד התערבויות שגרה שכאלה. אין ספק, שמבחינה אבולוציונית, התנהגויות אלו נשאו בחובן יתרונות שרידותיים ולכן השתמרו. האם נכון הדבר גם בתקופתנו? ובעבורנו?

כמובן שפעולות ונטיות כאלו מעגליות ומנציחות את עצמן בבחינת מה קדם למה. כאשר מקובלות התערבויות כאלו – מוטים האנשים לכיוון אקטיבי-פוגעני. וכאשר אנשים כאלו מגיעים לעמדות מפתח של מיילדים, רופאים וקובעי מדיניות- באופן טבעי וקוהרנטי לאישיותם, הם ינקטו פעולות שיישמרו אסכולות אלו.

כמובן וכמובן שזוהי הפשטה שנוגעת לחיי כל אחד מאיתנו בצורה עדינה אם בכלל, אך אין להתעלם מההשפעה החברתית-סביבתית כוללת.

אך מה זה אומר לגבינו? מהי החובה המוסרית שמוטלת עלינו בהיותינו מודעים לכך?

אני סבורה, שנקודת השקפה זו (נקודה? יקום שלם!) מדגישה את החובה שלנו כיולדות וכבני זוג, לבחור בלידה שמתאימה לנו, לאורח חיינו, למצפוננו, לאישיותנו ולאמונותינו, ונותנת לנו את הכוח המוסרי והמודע לעמוד על זכויותינו בלידה באופן מכבד, מנומס, שקול ומושכל.

התינוק הוא שלכם! שלך ושלך! לרופאים, לאחיות ולצוות הרפואי אין זכות 'להסכים' שהתינוק יהיה אתכם או כל הסכמה אחרת. אתם הם אלו שיכולים להסכים או לא שהצוות והממסד יקבל לרשותו את התינוק לזמן קצוב ובהתאמה לסייגים אותם אתם בוחרים.

אתם תקבעו כמה אתם רוצים להיות עם התינוק ואיפה,

איזה פרוצדורות יפעילו עליו ובאיזה אופן-

(ניתוק חבל טבור, חימום, השגחה, רחיצה, הלבשה, חיסונים, תרופות, תחליפי מזון וכו'),

זכותכם להיות לידו בכל שלב, ואת מירב הטיפולים אפשר לבצע כשהוא עליכם.

נכון שלפעמים ישנם הנחיות רפואיות מוצדקות להליכים מסוימים, ולכן כדאי לנהוג בצורה מכבדת ותומכת, תוך הקרנת שיתוף פעולה ושיתוף אינטרסים.

ברוב רובם המכריע של המקרים אין מצב חירום רפואי ולכן יש זמן וניתן לשאול (בנימוס), להתלבט, לבקש עוד זמן לחשוב או לדחות הליכים עד שיהיה מתאים לכם.

נכון שהתאמה שכזו לכל יולדת, בן-הזוג והילוד מצריכה התארגנות שונה או נוספת מצד 'המערכת'. אך זכרו שני דברים חשובים: