"עזבי אותי מלידה טבעית", היא אמרה לי. "ברגע שאני נכנסת לחדר הלידה אני צועקת : "אפידורל !!!!  למה לסבול? ואולי לידת אפידורל היא הלידה הטבעית עבורי?"

קולה התמזג בקולות של נשים אחרות, גם כאלה העוסקות בתחום הלידה, הטוענות שאין לידה נכונה יותר או פחות.  כל אישה והלידה הנכונה לה.

אין לי ספק שכל לידה שהתרחשה התרחשה בדיוק כפי שהיא הייתה צריכה להתרחש במקום הגופני-רגשי-קיומי בו הייתה שרויה האישה. כל לידה שהתרחשה היא הלידה שהייתה צריכה להתרחש עבור התינוק הספציפי והמיוחד שנולד בה.

לכל אישה שמייסרת את עצמה על בחירות מסוימות שעשתה או שלא עשתה בלידה אני אומרת שהיא עשתה את הכי טוב שהייתה יכולה במקום בו הייתה. כל אחת באה עם "שק" חוויותיה האישיות, פחדיה, החינוך המוקדם לו זכתה לגבי גופה ויכולותיו, וכל אחת מתמודדת בלידה עם לחצים חיצוניים (רופאים, מיילדות, מכשירים מלחיצים...) ולחצים פנימיים, והיא נאלצת לעמוד אל מולם בזמן בו היא הכי פגיעה, הכי רגישה וחשה את מלוא כובדה של אחריות הבאת החיים לעולם.

ונכון, כל אישה שונה מרעותה, ובכל זאת, כולנו שותפות לאותה הוויה גופנית – נקבית.  אם אישה תטען שהתייחסות אל גופה כחפץ היא ההתייחסות הטבעית עבורה, אומר לה כי אולי זו ההתייחסות לה הורגלה או לה חונכה, אך זו בפירוש איננה ההתייחסות הנכונה לה. באותה מידה, אם אישה תטען שהיא חשה "בסדר גמור" עם העובדה שחותכים את בטנה, שרירה ורחמה בניתוח, והיא אפילו מעדיפה את האפשרות הזו על פני לידה בה נשמרת שלמות גופה (עד כמה שניתן), כשאף סכין לא חודרת לעומקיה של רחמה וחותכת בה, אומר לה שכנראה ישנן סיבות עמוקות ומוצדקות לכך שהיא חשה מפוחדת מדי מכדי להתמודד עם לידה ואגינלית, אך זו לא הצורה הנכונה והבריאה נפשית וגופנית ללדת.

ואם אישה תאמר שהיא מעדיפה להיות מורדמת ולא לחוש את שדריו ותחושותיו של גופה כשהיא שרויה במסע הלידה שלה ובמסע הלידה של התינוק שלה, אומר לה שאני מבינה מאד את הפחד מהכאב העז, אבל השתקת יכולתו של  הגוף לדבר אליה בשעתה הקריטית והאדירה של הלידה (ואין מה לעשות, הכאב הוא אחת הדרכים של הגוף לדבר, לכוון אותנו, ולמקד את תשומת ליבנו),היא לא הבחירה הטובה והבריאה ביותר עבורה, בלשון המעטה.

הדבר האחרון שהיתי רוצה לעשות הוא להגביר רגשות של אשמה, או רגשות של כשלון, שנשים רבות סובלות מהם, לאחר שבניגוד לצפיותיהן או לרצונותיהן, הלידה שלהן הסתיימה בניתוח או בהתערבות אחרת. איננו חופשיות לבחור כשמפעילים עלינו מניפולציות של הפחדה, ואיננו חופשיות לבחור כרצוננו כשמתעורר חשש אמיתי למצוקה עוברית. אני מכוונת כאן לבחירות ולהעדפות שנעשות הרבה לפני הלידה, כשנשים מציגות את אופציית השתקת הגוף, חיתוכו או הפעלת מניפולציות כוחניות עליו (והתערבויות רפואיות הן בפירוש מניפולציות כוחניות, גם אם אכן לעיתים הן הכרחיות) כאופציות עדיפות או טובות לא פחות מאופציית הלידה הטבעית (כלומר לידה המתנהלת מעצמה על פי הקצב הטבעי של גוף האם וגוף התינוק.)   

וכשאשת מקצוע טוענת שכל אישה והלידה הטבעית לה, אני חושבת (ובהקצנה) על כך שגם יחס מתעלל הוא יחס שיכול להראות "טבעי" לאישה בה מתעללים, אך האם זהו היחס הטבעי במובן הבריא אליו יש לשאוף?

אנו הרות תשעה חודשים.  זהו יכול להיות גם זמן של "היריון עצמי". כלומר, זה יכול להיות זמן בו אנו יוצרות בתוכנו כוחות ומשאבים תומכי חיים, אשר כתומכי כוחות הצמיחה שבגוף הם גם תומכי כוחות הצמיחה שבנפש.  גם אם חונכנו לבוז לגופנו, גם אם גרמו לנו לפחד לחוש את מלאות תחושותינו, גם אם אנו ספוגות פחדים וחרדות, וגם אם סיגלנו לעצמנו מנגנוני הגנה ותפיסות שכלתניות שעל פיהן הגוף הוא רק מכונה שיש לבקר ולשלוט בה – למרות כל אלה, יש לנו תשעה חודשים לפחות לשנות זאת. יש לנו תקופת היריון להרות אמונות חדשות, תפיסות מעצימות, ומשאבים שיוכלו לשאת בתוכם בחירה בריאה יותר לנפשנו ולגופנו. להשלים מראש עם דרך מחשבה ודרך התייחסות אשר אינה מכבדת את אותה הרחם אשר בזכותה נוצר התינוק, משמעו, כפי שאני רואה זאת, לבחור בהונאה עצמית קיומית.  יש גבול למידה בה אנו יכולות לעקוף את הגוף, לעקוף את הפחד, לוותר על האומץ  ולדחות את השינוי.

בסופו של דבר, לשקר אין רגליים, וכל אישה נאלצת לחיות עם ההונאות העצמיות שהשלימה עימן, עם השקרים העצמיים שסיפרה לעצמה, ועם השלכותיה של החרשות לקולות גופה.

הלידה, בתנועתה הטבעית, הנובעת ממקצביו התבוניים של הגוף, היא הזמנה ייחודית להסרת צעיף ההונאות העצמיות. אנו נחשפות בה, הכי אמיתיות שאפשר. אין דרך לטשטש זאת, גם לא על ידי טענת היחסיות של "כל אישה ומה שטבעי עבורה...   הסירוב המוקדם של אישה להזמנה זו, מבטא בתוכו בחירה קיומית לחזק את אחיזתו של צעיף הבריחה והשקר בתוכה. הדבר הטבעי במובניו הבריאים, הוא להיענות להזמנה בחיוב,  או לפחות לנסות...