רבות כבר נכתב על הקשר אם-בת -- על חשיבותו, על השפעתו הפסיכולוגית, על הכפשתו בתוך תרבות פטריארכאלית, על הצורך בהדגשתו לשם העצמתה של תרבות נשים...  אין כמו הקשר הבסיסי הזה, של אם-בת, כדי להשפיע על תחושת הקיום, השייכות לעולם, הביטחון והמוגנות שחווה אישה בחייה.

וכשהאישה הופכת לאם, טיב הקשר וטיב היחס של האם לבתה, הופכים לקריטיים אף יותר. כשהאם נמצאת נוכחת, מסייעת ומחזקת,  לרב האישה תחוש מחוזקת ובטוחה, ופוחתים הסיכויים שתסבול מדיכאון אחרי לידה, דיכאון בכלל, או חרדות שונות בהתמודדות היום יומית ובעמידה מול אתגרים שונים. כשהאם לא קיימת פיזית, אך דמות האם שהופנמה היא דמות תומכת, מזינה ועוטפת באהבה, לרב האישה תחוש שמבוססים  בה מאגרי החום, האהבה והנתינה, כדי לספקם לילדיה,למשפחתה ולעצמה. ירושת דמות האם המופנמת תהווה מעיין נובע של כוח מרפא ומאשר אל מול  אתגרי האימהות ותובענותם.

כשהקשר אם-בת פגוע, חסר, מחליש או מערער, אחת המשימות הבעייתיות אך החשובות ביותר עבור בריאותה הנפשית והפיזית של האישה, היא יצירתה של דמות אם פנימית, אשר תספק את האישור ואת התמיכה שהיא כמהה לה וזקוקה לה. כל אישה צריכה לשמוע מאימה שהיא יפה, כדי שתאמין באמת ביופייה. כל אישה צריכה לחוש שאימה מגינה על גופה מכל פגיעה, ושגופה ראוי להגנה ולכבוד, כדי שתדע להתייחס אל עצמה באותו אופן. אישה זקוקה ללמוד מאימה שתחושות גופה משמעותיות וראויות להקשבה, כדי שתדע בבגרותה להציב תחושות אלה במרכז, להקשיב להן ולכבד אותן.

כשהאם החיצונית לא ידעה לעשות זאת, או לא רצתה לעשות זאת, אחת מאפשרויות הריפוי העומדות בפני הבת היא ביסוס קולה של דמות אם פנימית אשר תספק עבורה את אותם חומרים מטפחים להם היא זקוקה נואשות. קול זה ישמע בתחילה רפה וחלש לעומת קולותיה המבוססים והצורמניים של האם החיצונית, אך ככל שהבת תחזור ותזכיר לעצמה את הקולות החדשים, דרך ביטויים שוב ושוב, הדהודם בה, ועשיית מעשים שיש בהם ביטוי להענקה עצמית-אימהית, ילך וייסלל  בה נתיב קולה של האם הפנימית, המחזקת, המעצימה והמאשרת.    

לא תמיד עבודת יצירת קולה של האם הפנימית היא קלה, זורמת או נחווית כיעילה... כשהחוסר הוא גדול ושורשי, גדול גם חוסר האמון בקול אחר מלבד קולו של החוסר --   "מה עוזרות לי האמירות הדמיוניות הללו כשאני זקוקה לליטוף הפיזי ולעזרה הממשית? אני צריכה שהיא תהיה כאן איתי להכין לי אוכל, לעזור לי עם הילדים, לתת לי קצת אפשרות לנשום, לתמוך בי כדי שלא אחוש בודדה ונטושה... ",  אמרה לי אם שהיא בת לאם נרקיסיסטית ונעדרת רגשית ופיזית. ונכון, היא צדקה. לפעמים אנו פשוט צריכות את האימא, בשר ודם, והיא אינה,ורק אנו נמצאות כאן עבור עצמנו (גם זה בקושי...).  אבל אלו המשאבים הקיימים בידינו.  וגם אם נדמה לנו שאנו מרוקנות, שאין לנו כוחות להתמודד יותר,  שאנו קורסות, שמה שנהרס ולא סופק לנו על ידי אמהותינו כבר לא יינתן לנו לעולם, אנו אכן, למרות הכול, יכולות להחיות את קולה של האם המזינה והמשקמת שבתוכנו.

אנו לא ממציאות אותו, ולא יוצרות יש מאין. אנו רק מעמיקות יותר פנימה, צוללות אל מעמקי קרקעיתה הבראשיתית והמזינה מטבעה של הישות הנשית-האימהית העתיקה, שאנו תמיד היינו ונהיה חלק מבשרה. אנו  דולות ממנה את הפנינים האמיתיות של חיינו, השייכות לנו מטבענו –  אישורה, הגנתה ותמיכתה הבלתי מותנית, החיה ומדברת בבשרינו.  

זוהי אפשרות ממשית לריפוי, גם במקום שהוא כה פצוע ושסוע, עד כי נראה שלעולם לא יתאחה.  שורשינו ומקורותינו הנשיים מטפחי החיים, הם כוח ריפוי שתמיד נוכל להעניק לעצמנו – אוצר יקר ובלתי נדלה.

 לתגובות אתן מוזמנות להיכנס לפורום הרחם יודעת