בספריי "דת אישה" ו"הרחם יודעת" אני חוזרת ומדגישה את החשיבות העצומה של החזרה אל ידע הגוף ואל שפת הגוף. אני רואה את חיזוק האמון בגוף, ברחם ובידע הדם כגורם קריטי לתהליך ההיריון, הלידה ובכלל לבריאותה הפיזית והנפשית של האישה.  באופן כללי אני רואה את השימוש בתרופות שונות ובהורמונים למיניהם כבעייתי והרסני כשהוא בא "לסתום" את תחושות הגוף או לשתק  את מחזוריו הטבעיים.  עם זאת, אני מודעת לכך שישנן לגוף-נפש מגבלות של משאבים ושל כוחות. כוח החיים והריפוי של הגוף אדיר בעוצמתו אך הוא איננו בלתי מוגבל, והוא ניזקק לעיתים לתמיכה ולסיוע. חוויות טראומטיות, מתחים, התייחסויות מתעללות  -  כל אלה ואחרים, במיוחד כשהם נחווים בגילאים מוקדמים בהם מתהווה וגדל הגוף-נפש, הם בעלי השפעה קשה – הם משפיעים על תהליכים עצביים, על רמות של חומרים שונים במוח, על המתח המצטבר ברקמות גוף שונות ובאיברים שונים, ועל דפוסים התנהגותיים ומנגנונים רגשיים יסודיים דרכם מתמודדת ומתהווה האישיות.  כוח החיים שבגוף תמיד ינסה לכוון לכיוונו של ריפוי, אך לעיתים ההרס שנגרם והעיוותים שנוצרו הם כה חמורים עד כי הם מביאים את הגוף-נפש למצב של קריסה. במצב כזה הגוף זועק לתמיכה, וקול הזעקה של הגוף עשוי להישמע בצורתה של מחלה קשה, כאבים שונים, או תופעות של דיכאון, חרדה וסימפטומים נפשיים-התנהגותיים נוספים.

לא תמיד האדם יכול לרפא את עצמו כשהוא נשען רק על כוח הריפוי של הגוף-נפש-רוח. גם הניסיון להיעזר בחומרים טבעיים למיניהם לא תמיד יעיל כשהשפעתם היא עדינה מדי למצב הקריסה אליו הגיע האדם. דוגמאות למצבים אלו עשויות להיות אישה שלחץ הדם שלה עלה בצורה מסוכנת ביותר עד כדי סכנת חיים, או אישה שלקתה בדיכאון קשה – במצבים אלו הנשים תזדקקנה לתרופות כ"קביים", כדי לתמוך במצב הקשה של הגוף-נפש עד שיגייס כוחות מחודשים. ולהבדיל ממצבי המחלה, כשגופה ונפשה של אישה סובלים ממצב חרדה עמוק כתגובה לכאב צירים, הסוגר אפשרות להתהוות פתיחה בשעת לידה, לפעמים האפידורל הוא אכן תרופת פלא מבורכת המאפשרת לנפשה של האישה לא לחוות לזמן מה את הכאב והחרדה, ואז כוחות החיים שברחם יכולים לפעול את פעולתם הטבעית ולפתוח את דלת הרחם למעברו של התינוק...

הנקודה המשמעותית, על פי תפיסתי, היא מאיזו נקודת התייחסות אנו פונים אל עזרת התרופה – כניסיון להשתיק את קול זעקתו של הגוף, כדי לא לחוש דבר וכדי שמישהו אחר יפתור עבורנו את הבעיה וייקח אחריות על בריאות גופנו, או כדי לתמוך בגוף בשעתו הקשה, ולתת זמן להתארגנות מחדש ולהתחזקות, מתוך הקשבה מתמדת ומכבדת למתחולל פנימה.  

נכון, לתרופות יש תופעות לוואי שונות, ולעיתים הן מסייעות במקום אחד ומזיקות במקום אחר. אך מאותה נקודת התייחסות המאמינה בכוחות הגוף ניתן גם להניח שאם נבחרה התרופה שיש בה המינימום האפשרי הקיים (לפחות זה הידוע) של נזק, ואם היא נלקחת יחד עם התחייבות פנימית ללקיחת אחריות אישית על תהליך הריפוי הכולל של הגוף-נפש-רוח, אזי הגוף הנתמך יידע גם להתמודד עם ההשפעות המזיקות של התרופה.

לתגובות אתן מוזמנות להיכנס לפורום "הרחם יודעת"