הוא אהובך. הוא שותף לחייך. הוא החבר הכי טוב. הוא בעלך, ו-- "זה הרי גם הילד/ה שלו...". והוא דואג גם לך, אשתו היקרה, שרק תצאי מההיריון הזה בריאה ושלמה.

הכול עשוי להיות נכון... ובכל זאת – האם כשאת הרה ומתלבטת היכן וכיצד ללדת, עלייך בהכרח להתחשב בדעתו, המלצתו, סירובו או פחדיו של בן זוגך?

כשאישה מבינה שיש באפשרותה לבחור את תנאי הלידה בהם תלד, כשהיא הופכת מודעת לזכויותיה על גופה, כשהיא רוצה לאפשר לגוף לעשות את עבודתו ללא התערבויות והפרעות, וכשהיא מבינה שהיא זכאית לתמוך בעצמה, ולדרוש את ההתייחסות התומכת ביותר בלידה שלה, היא עשויה להתלבט בין אפשרויות לידה שונות: לידה עם מיילדת פרטית, לידה במרכז לידה טבעי, או אף לידה בבית. ישנם מיקרים בהם היא תזכה בתמיכתו הבלתי מותנית של בן זוגה, אולם, יש פעמים רבות בהן הבעל יתנגד בתוקף. האפשרויות האלטרנטיביות הללו ייראו לו מיותרות, לא הגיוניות, ובעיקר, מסוכנות. "למה לא ללדת כמו כולן?" הוא אולי ישאל... "בבית חולים, בצורה בטוחה..."  "ואם יקרה משהו לך... לתינוק.. למה להסתכן? אני לא לוקח כזה סיכון", הוא עשוי לומר, ואת עשויה לומר לעצמך: "הרי זה גם הילד שלו, אינני יכולה להחליט רק על דעת עצמי...".  והרי את זקוקה לתמיכתו. גם את מלאת חששות, גם אם את לא תמיד מודה בכך. כיצד תוכלי לקחת סיכון כזה?

כיצד תוכלי לקחת על עצמך את האחריות האדירה הזו? פעמים רבות, את פשוט מוותרת. מוותרת על ה"פנטזיות", שומעת לקול ההיגיון (כביכול...), מחפשת את אישורו, ואם את לא מוצאת אישור כזה, משנה את בחירתך.

מה מונח כאן על כף המאזניים??? איזו מין בחירה את אמורה לבחור, והאם אפשר בכלל לבחור נכון בתנאי חוסר וודאות כל כך גדולים?

הקושי העצום כאן, על פי תפיסתי, טמון בחוסר היכולת שלנו, הנשים, להסביר ולהצדיק באופן "הגיוני", התואם את הלוגיקה הזכרית, מדוע אנו כמהות ללידה מסוג אחר. למעשה, אין לנו מילים אף להסביר לעצמנו את מקור כמיהתנו...

כנשים, אנו מתקיימות כישויות מוכחשות. רחמנו נוגעת במסתורין החיים ובחסד הקיום. היא  אוצרת בתוכה ידע, עוצמות וכוחות בלתי נדלים, אשר, בלשון המעטה, לא זוכים להכרה ולביטוי מלא במשך רב חיינו. בתקופת ההיריון והלידה, בה חלים שינויים פיזיולוגיים והורמונאליים כה גדולים בגופנו ובתאי רחמנו, מתעוררים המקומות המוכחשים ממקומם הנשכח. ידע הענקת החיים מתעורר, ועימו התשוקה להעניק חיים גם לרבדים שנקברו חיים, בתוכנו. ההיריון הוא הזדמנות גם לנו, להרות את עצמנו מחדש, וללדת לעולם חלק מהותי מעוצמת נשיותנו שהושתקה ונבלמה.  בעיקר, זוהי ההזדמנות ליצוק מחדש את התחושה השלמה של הגוף הנקבי, כבעל יכולת, תבונה ועוצמה.  נשים חיות במשך דורות עם תחושה בסיסית שהגוף שלהן לקוי, בעייתי, חלש, פגיע, לא מספיק טוב ולא מספיק אמין. לידה המתנהלת מעצמה, ללא התערבויות, משיבה את תחושת היכולת שחווה אישה בגופה. ברגע שמישהו אחר "עושה את העבודה" עבור הגוף, המסר המתקבל, הוא, שהגוף לא היה מסוגל להשלים את מלאכתו. ברגע שמוחדרים חומרים העוזרים לזרז את הלידה, המסר הוא שגופה של האישה "לא ידע" ליצור בעצמו את חומרי התהוות הלידה. כשמבוצע חתך באזור החיץ, המסר הוא שאיזור הואגינה לא יכול היה להתרחב דיו כדי לאפשר את מעבר ראש התינוק. ברגע שהרופא מיילד את התינוק עבור האישה, דרך חיתוך הרחם, המסר החותך המתקבל הוא, שגופה של האישה לא יכול היה ללדת את התינוק בעצמו, ולמעשה, נכשל במשימתו.

הכמיהה ללידה טבעית, הינה למעשה הכמיהה להשיב אלינו משהו חשוב ומהותי שנגזל מאיתנו -- האמונה בתבונת גופנו, וההכרה בעוצמה הייחודית השוכנת בו. לידה שהתהוותה מעצמה והתבצעה מעצמה, היא הוכחה מחזקת ומעצימה עבור האישה, לכך שהגוף שלה יודע, שניתן להאמין בו, ושהוא ראוי להכרה ולכבוד...  עם זאת, תמיד חי בנו הספק הגדול, שנשתל בנו מימים ימימה -- הספק במסוגלותו וביכולתו של הגוף, ודחיקת ידע הדם -- ידע החיים הטמון בו, לשוליים הנחותים, לעומת אמינותו ומסוגלותו של הידע המושכל. (זה המיוצג, בין היתר, על ידי מדע הרפואה וטכנולוגיית הרפואה.)

ספק זה, ודחיקה זו, הם שימנעו מאיתנו פעמים רבות להיות נחושות בבחירתנו את תנאי הלידה. הספק עוד הולך מתחזק ומתאשר, כשהגבר שאיתנו יעדיף לשמור על כל הנהלים המקובלים ה"בטוחים" – המוניטור הרציף, זירוז הלידה כמעט מיד לאחר התאריך המשוער, קבלה מוחלטת של ההמלצות הרפואיות לפקיעת מי שפיר, הזרקת חומרים שונים, או עריכת ניתוח. המסר שנקבל מהעדפות כאלו הינו, שגם הוא, האדם המכיר את גופנו באופן האינטימי ביותר והקרוב ביותר, לא סבור שניתן לבטוח בידע וביכולת הטמונים בו. חוסר האמון מתגבר ומאפיל על אותו קול הבא מתוך בטננו, שנחלש יותר ויותר, כשאנו מוצאות סיבות והצדקות לזניחת כמיהתנו, ולאימוץ העדפותיו הנורמטיביות של בן זוגנו.

ניתן לחיות ללא אמון בגוף. נשים עושות זאת מאז ומעולם. מסתמכות על רופאים, על תרופות, ועל שכלן הלומד לדבר ולחשוב בשפתו של הגבר. לעיתים, אנו אפילו מעדיפות, לאור חוויות עבר חודרניות וכואבות, לחיות מנותקות מהגוף.  אך מהו המחיר?  היכן המקומות בהם אנו משלמות... ובגדול... ?

האם אנו חשות בריאות? האם אנו מתקיימות כנוכחות וכשלמות? האם אנו באמת שמחות? האם אנו חשות "נטועות בתוך אדמתנו" או שאנו "מכונות נעדרות מעצמנו"? (ביטוי שהשתמשה בו לוס איריגאריי). האם אנו מתקיימות בעולם כ"שוכנות בבית" או שאנו רק דיירות נודדות, הצריכות לאמץ שפה זרה בכל פעם, כדי להתאים עצמן, ולרצות...

הגבר שאיתך, לרב, איננו צריך להתמודד עם השאלות הקיומיות הבסיסיות הללו. כבן לעם הגברים, הוא מדבר שפה התואמת את פעולת גופו בעולם. הוא חסר רחם, ולכן חוסר ההכרה במהותה, עוצמתה, יכולתה ותבונתה של הרחם, אינו מורגש בבשרו, בנפשו ובנשמתו, ואינו מנכר וחוצה את אופן התקיימותו. לכן, עם כל אהבתו, כמיהתך לא תהיה, בהכרח, ברורה ומובנת לו, לעומקה, ולרב היא תהיה זרה ללוגיקת השפה בה הוא וגופו, מתנהלים.

כשברור יותר מהיכן את באה, ומהיכן הוא בא, ניתן להבין את הקושי בהכרעה, את הקושי שלך להיות החלטית בבחירות הלידה שלך, ואת הקושי שלו "לזרום" איתך, או לתמוך בכל רצון והעדפה שלך.  

השפה היא שונה והחוויה היא שונה, וכל ניסיון לצמצם את העניין לשורה תחתונה של אחוזי סיכון, מוחק עולם חוויתי-רגשי-נשמתי שלם, שגם ככה שורד בקושי...

אין כאן תשובה ברורה, ולכל אישה ספציפית בכל לידה ספציפית נכונה, אולי, תשובה אחרת. מאידך, התשובה איננה, ומעולם לא הייתה, טמונה בתהליכי העיבוד והניתוח השכלתניים, מערכת שיקוליו, יכולת תפיסתו, או רגישותו והבנתו של הגבר שאיתך...

התשובה, כמו תמיד,

נמצאת רק בך.