פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

20/10/2002 14:16 אורנה מאת: סיפור הלידה של אריאל ושלנו כהוריו (ארוך) כותרת: שלום בנות יקרות, אחרי שעברו כעשרה ימים מאז הלידה מצאתי רגע שקט פנימי (רגעי שקט חיצוניים יש הרבה...)לספר לכן את סיפור הלידה שלנו, שהיתה מקסימה, ולפני הכל - להודות לכן, לרותי, לאילנה, לטובה ולכל מי שכתב/כתבה, תמך/ה בי או באחרות - ובעקיפין גם בי. אני משוכנעת שלפורום הנהדר הזה יש מניות רבות בחווית הלידה שלנו ועל כך אני מודה לכולן(ם). עוד דבר, שמחתי לקרוא מספר דפים אחורנית שנועה השניה כבר ילדה. מזל טוב!!! ומחכה לקרוא איך היה. אז ככה, ביום רביעי בבוקר, 9 באוקטובר, עוד הייתי כאן בפורום... התעוררתי בארבע וחצי לפנות בוקר עם שלשול וכאב חד בבטן התחתונה, וידענו שהגוזלול (זה היה שמו העוברי) בדרך. "ביליתי" על הספה בסלון עד שש וחצי לערך וחזרתי למיטה, אחרי שהכאבים נעלמו. בהתייעצות עם בעלי היקר החלטנו שבכל זאת הוא ייסע לעבודה אך יהי בכוננות פלאפון. אני מצדי התכוננתי להעביר עוד יום מנוחה בבית ו... לסיים עבודה לאוניברסיטה (אני עובדת במשרה מלאה וימי המנוחה הללו לפני הלידה היו הזדמנות פז להשלים חובות קטנים מהסוג הזה). כך ישבתי לי כל הבוקר והצהריים מול המחשב ותקתקתי עבודה. בינתיים חשתי באותו כאב הולך ובא, הולך ובא, אבל החלטתי "לא לעשות עניין", להמשיך כרגיל ולראות מה יתפתח. בשעת אחר צהריים מוקדמת סיימתי את העבודה ובד בבד הכאבים (שבשלב זה הוכתרו בשם "צירים" לכל דבר ועניין) הלכו והתגברו, ואני מצאתי עצמי חוזרת שוב ושוב לכיור, להשען קדימה בעמידת פיסוק ולנוע מצד לצד - ממש כפי שהדולה המקסימה שלי, טובי הרשלר, לימדה אותי. בשלב כלשהו התחלתי ב"מבחני הצירים", כפי שלמדנו בקורס ההכנה ללידה של ג'וני אבלמן המדהימה: נכנסתי למקלחת, עשרים דקות במים החמים, ו... עדיין כואב. אחר כך ניגשתי למקרר, שלפתי משם בקבוק יין לבן שהמתין לי שם כבר מספר שבועות, שתיתי גביע שלם ו... עדיין כואב. החלטתי להתקשר לבעלי. השעה הייתה כבר חמש וחצי אחר הצהרים, ואמרתי לו: אין צורך שתצא בשניה זו, רק אל תתחיל משהו חדש, ואל תיסע מהר. שש ורבע - טלפון ממנו: פקק נוראי באזור שורש, יקח לי עוד כעשרים דקות. אני כבר מדברת היטב רק בזמן ההפסקה בין הצירים... אבל לא מאבדת שלווה. עשרים לשבע הוא נכנס הבייתה, מייד - טלפון לטובי, ואנחנו מודיעים לה שאנחנו מתחברים למטרניטי יוניט (ועל כך - תודה נפרדת ומיוחדת לרחלי ממדס פארם, שהייתה מקסימה ודאגה שהמכשיר ייסע אלי למחרת היום בו דיברנו כדי שחלילה לא אחמיץ את אפשרות השימוש בו, וזאת על אף שהדבר היה כרוך ב"כאב ראש" לא קטן והצריך סידרים מול קופת חולים כללית, שאף הם אגב שיתפו פעולה נפלא), והולכים קצת לטייל בחוץ. התחברתי למכשיר, ויצאנו לצעוד ברחוב. בכל פעם שהגיע ציר בעלי מביט בשעון, ואני נתלית עליו או על עץ או על מה שלא יהיה, בעמידת פיסוק, מעבירה משקל מצד לצד ונוהמת... נשמעתי לעצמי כמו איזה חית בר וזה דווקא די מצא חן בעיני. עוברים ושבים הביטו בסקרנות אבל אנחנו - מה'כפת לנו, הרי הגוזלול בדרך! רבע לשמונה, חזרנו הביתה, יש הודעה מטובי - היא רוצה לדבר איתי ולהעריך מה המצב. באי רצון אני נוטלת השפופרת, ואז מגיע ציר. לפי הקולות שבקעו ממני לאחר שרצתי שוב לכיור לטובי לא היה ספק - צירים אמיתיים! לבקשתנו טובי הגיעה מייד, והחלה בעבודת המסאג' הברוכה שלה. המזוודונת הקטנה שהכנו לבית החולים ממתינה בצד החדר, יודעת שהכל מוכן... ציר ועוד ציר, באך מתנגן לו ברקע, ואני לא צועקת - רק נוהמת ונוהמת, ומגדילה מפעם לפעם את עוצמת הפולסים במטרניטי. בשלב מסויים טובי דואגת: האם את מרגישה לחץ בזמן הציר? לא ממש ירדתי לסוף דעתה, ועניתי בהיסוס - לא. דקות אחר כך כבר הבנתי היטב: כ--ן! זה הזמן לנסוע לבית החולים. ואני תוהה - איך לעזאזל יושבים בזמן ציר??? יצאנו לדרך, טובי יושבת במושב האחורי יחד אתי ואני מחבקת את מסעד כסא הנהג, נוהמת ונוהמת... ב"קול המוסיקה" - הפלא ופלא, קונצ'רטו ברנדרבורגי של באך, אחד הדברים שהקלטנו לקראת הלידה... הנסיעה עוברת בנינוחות יחסית: עצרנו ברמזורים.. נסענו כחוק.. ואני רק מתפללת - להגיע כבר, והלוואי שאני כבר בפתיחה של חמש-שש, רק לא של שתיים או שלוש... והאצבעות לוחצות עוד על כפתורי המטרניטי... הגענו להדסה עין כרם, קצת אחרי עשר בערב, הכניסה הראשית לבניין היולדות סגורה, צריך ללכת דרך המיון... ואיזו דרך ארוכה! זכור לי מסדרון ארוך שלא נגמר, שאדם חכם ידע לקבוע בו מעקים, כך שיולדות כמוני יוכלו להישען עליו בזמן הציר, לעמוד בפיסוק, להעביר משקל מצד לצד ולהדמיע קולות נמוכים... והנה מדרגות, ואחריהן עוד מסדרון... זוג פוסע לידניו והבעל שם נבהל - אולי היא צריכה כסא גלגלים? ומבהיל איש צוות שיביא לי כיסא. אבל אני - מה פתאום כיסא, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לשבת!! בעלי הלך להחנות האוטו ולהביא התיקים, וטובי ואני כבר הגענו לחדר הקבלה. שקט שם, יש קולות מוניטור ברקע, ואני רואה נשים בהריון יושבות, ממלאות טפסים?? אני היחידה שנוהמת, האחות משכיבה אותי מייד ומצידה לי מוניטור - זה היה אחד הרגעים הקשים: מה פתאום לשכב?!? והאחות עוד מהסה אותי: אני לא שומעת את הדופק! קצת נעלבתי והחלטתי שהיא לא נחמדה, מייד שהמוניטור חובר שבתי לנהום כאוות נפשי... אחר כך סיפרו לי טובי ובעלי שהיא הייתה דווקא מאד נחמדה והשתדלה לעשות הכל מאד מהר כדי שנעוף משם. היא בדקה פתיחה ושמעתי אותה אומרת: תשע!!! טובי משבחת אותי, ואני באמת בשוק, לא מאמינה, הרי רק קיוויתי להיות בחמש-שש, לא להיות בשתיים-שלוש... בלבי שמחתי מאד: עכשו בטוח אין אפידורל, הצלחתי בקטע הזה. משם הדרך קצרה לחדר הלידה (מסדרון הרבה יותר קצר). איך שנכנסנו הורדתי המכנסיים והתחתונים, נשארתי עם חולצת הטריקו והמטרניטי, המיטה הוגבהה כך שאוכל להישען עליה, ו..קדימה: עמידת פיסוק, העברת משקל מצד לצד... טובי מעסה במרץ, מוחה לי זיעה מהפנים, ואני כבר הגעתי לשיא עוצמת המטרניטי, וזה עדיין עובד! בשלב זה כבר קשה לי מאד לא ללחוץ, ואני מתנשפת נשיפות שטוחות בזמן הציר, סוגרת קצת את הרגליים.. בעלי כבר בחדר, ואני יודעת שהוא כל כך אתי.. הגיע הזמן לטפס על המיטה ולבדוק פתיחה - שוב, קשה מאד. בדיקה מהירה של ד"ר אלון מעלה שאנחנו כבר בפתיחה של עשר. מחכים לציר כדי ללחוץ. אני לוחצת, זה קשה נורא, הרופאה המיילדת צופיה החמודה אומרות לי: לא טוב, את לוחצת בפנים, יש לך כבר שטף דם בעין, לנשום עמוק, לכלוא האוויר ואז ללחוץ. ואני יודעת שזה לא מה שקראתי באתר כאן, ואני מנסה ליישם את מה שקראתי (להקיא! לא להיות בעצירות!) אבל זה נורא קשה ואני גם לא יכולה להסביר להן שהן קצת טועות. החלטתי לשתף איתן פעולה. תנוחה צידית לא נוחה לי - כף הרגל שלי נתפסת. בכריעה אי אפשר: אין מעקה במיטה הזאת, אז הרופאה והמיילדת אומרות לי לשכב על הגב - ואני מתפללת: אבל לא רוצה חתך, התאמנתי באפי נו! והן אומרות בטון מרגיע: אין לנו עניין לחתוך. מזהירות אותי לא להרים את הגב כדי לא להקטין את פתח המעבר, ואומרות לטובי ולבעלי לדחוף לי את הרגליים אחורה בזמן הציר. בדיקה קטנה, ואני שומעת את הרופאה אומרת - שתי לחיצות והוא בחוץ. ואני לוחצת, נדמה לי שלא השמעתי קול, בעלי מנשק אותי, המיילדת מבקשת שמן, בעלי מביא לה אותו ופתאום ריח נעים מתפשט בחדר - זה השמן שהתאמנתי אתו עם האפי נו (של בייבי טבע, שמן לעיסוי הפרינאום, קניתי בחנות מאדרלנד ברחוב באזל בתל אביב). כעבור שניות מרימה לי טובי את הראש - תראי את הראש, הוא בחוץ! את התמונה הזו לא אשכח כל ימי חיי. עוד קצת, וגוזלול מונח לי על הבטן. אני לא מאמינה, לא מאמינה... המיילדת מנתקת את חבל הטבור (בעלי ויתר על "התענוג"), תוך מספר דקות יוצאת השיליה (מראה לא קל לבעלי קיבה רגישה)ואז אומרים לי "מזל טוב". המיילדת מסתכלת בדאגה: יש לך דמום חזק, צריך שהרופאה תראה את זה. מגיעה הרופאה ופוסקת: יש קרע קטן, אבל הוא באיזור הקליטוריס, ליד עורקיק, וחייבים לתפור. בשלב הבא יושבים היא ורופא מתמחה לידה (כן, קצת לא נעים אבל החלטתי לקבל את זה, מה גם שהסתבר שזה מי שהדריך את בעלי שהסתבך במסדרונות איך למצוא אותי), ותופרים.. כמעט בלי הרדמה - בגלל האיזור - אבל לי כבר לא אכפת כלום, הגוזלול שלי בחוץ. הדימום הזה הצריך גם קטטר פנימי ליממה הקרובה - וזה היה החלק הכי פחות נעים בלידה כולה (אני יודעת, זה כלום לעומת שאר האופציות). תודה לאפי נו, שבזכותו לא נחתכתי ולא נקרעתי באזור בו חותכים. מקווה שהקרע הקטן הזה יישכח במהרה. זהו. היינו בחדר עם ביות מלא, על האדרנלין וההתרגשות שאחרי אולי אספר בפעם אחרת (מספיק הארכתי). אריאל הוא ילד מתוק ויפה. תודה לכולם תוכן ההודעה: תגובות נוספות 20/10/2002  14:30 תודה לך, אשה מופלאה, על הסיפור היפיפה. מאחלת לכם רק אושר ובריאות. (ל"ת) - שרון-ש 20/10/2002  14:54 מזל טוב מזל טוב! איזו לידה נפלאה וכל הכבוד לך! (ל"ת) - סאלוש 20/10/2002  16:10 Wonderful!!! Congratulations for you your husband and little Ariel ... - mommy 20/10/2002  17:30 איזה יופי של לידה.בלי אפידורל-כל הכבוד.איך עושים את זה??שיהיה לכם המון המון מזל טוב ושמחה ואהבה (ל"ת) - דפנה$ 20/10/2002  19:17 איזה יופי - המון מזל טוב ואושר... (ל"ת) - שרי 20/10/2002  20:33 נפלא, פשוט נפלא. מזל-טוב! (ל"ת) - יעל.ש. 20/10/2002  21:38 וואו אורנה איזו לידה נהדרת ! המון אהבה ושפע חלב. (ל"ת) - זהר 20/10/2002  22:4 איזה סיפור לידה מקסים, המון אושר למשפחה החדשה (ל"ת) - מירב קריספיל 21/10/2002  7:22 סיפור נפלא! מזל טוב (ל"ת) - רותם ו שות 21/10/2002  8:21 מזל טוב ואיזה רעיון השם הזה גוזלול :-) - שרה 21/10/2002  11:28 אורנה יקרה (וגם כמה מילים לשרה) - איריס גוב 21/10/2002  12:9 מצטרפת לאיריס. רק פרגון ופרגון. ביקורת זה בדיונים אחרים... (ל"ת) - זהר 21/10/2002  15:57 תודה לכולן על הברכות. רציתי רק להוסיף - אורנה

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש