אחותי היפה אפרת, סחבה הריון סכרתי (גבולי) ובנוסף, סחבה כמוני מעבר להררי שבוע 42. כמובן שהלחוצה ביותר היא אמא היקרה שלנו (קשה לה לסחוב, אתם מבינים...) אבל אצל אפרת זה היה מקרה מעצבן במיוחד. היא גרה בנוה דקלים (גוש קטיף) אבל כמו כל אחיותי (הפזורות ברחבי יש"ע) כולן בוחרות ללדת קרוב לאמא, כלומר - שערי צדק.
מיד אחרי שילדתי, סיפרתי לה מה המצב בשערי צדק (לחץ, "סרט נע" - הגדרה ששמעתי מהמיילדות עצמן!) אבל היא לא מצאה אופציה אחרת (זכרונותי המרים מהדסה עין כרם כמובן לא הוסיפו, ועל סורוקה היא לא רוצה לשמוע) אז ברגע שעברה את התאריך, היא היתה צריכה להגיע לכאן כל יומיים לבדיקות הריון עודף. וכל פעם אחרי בדיקה כזו ההתלבטות: להשאר אצל אמא, הרי בטח מחר אני יולדת. או לחזור הביתה. כך עברו עליה 3 שבועות שהיא משגעת את עצמה ואת ילדיה, לבוא לכאן לשבתות, לחזור וכולי. מתחילים לדבר על זירוזים למיניהם. ואני מזכירה לה שאין מה למהר. יש סיבות לזירוז אני שואלת, והתשובות לא ברורות. פעם ראו בUS מיעוט מי שפיר, ופעם ראו כמות מים תקינה. פעם אחת אמרו שהשליה זקנה, ופעם אחרת דרגת בשלות II. ואני מעולם לא הייתי חסידה של US ולא מאמינה שזהו כלי דייקן, אז הצעתי לה לצעוד ולהשאר עם השלווה החיננית שלה. וכך היא מבלה יומיים פה בהמתנה, ומשלא קורה דבר, חוזרת הביתה ליום אחד, עד הבדיקה הבאה וחוזר חלילה.
אני הייתי מתה מזמן מהנסיעות האלה, אבל אפרת נשארת רעננה ומלאת מרץ. ביום ראשון אמרו לה לחזור ביום שני לזירוז. החלטנו להתייעץ עם הרב מרדכי אליהו והוא אמר שיזרזו והכל יהיה בסדר. מילה שלו היא המילה האחרונה, אבל אני חושבת על פיטוצין ונהיה לי רע. יום שני בבוקר אני מתקשרת לאמא, אפרת כבר יצאה לבדיקות. אוף, רציתי להציע לה לעשות משהו ביחד, ושתדחה את הבדיקות לאחר הצהרים. אוף, עכשיו כבר לא יתנו לה לצאת משם. אני משיגה אותה בטלפון. אומרת לה שבכל זאת תשתדל לעשות עיסוי פטמות, שתבקש שישחררו אותה לכמה שעות לנסות כל מיני דברים טבעיים. לבוא אלי להניק את איתיאל שלי, זה יכול לעשות צירים וכולי. היא מחכה לדבר הרופא, היא אומרת שיש שם לחץ לא נורמאלי, ובכל מקרה לא יעשו לה זירוז ממש עכשיו כי חדרי הלידה מפוצצים. יוצאת משם עם בעלה לקפטריה של הבית חולים לאכול משהו, ומסתובבים קצת. ב4 וחצי אחר הצהרים הם חוזרים לשם. אמא שלי איתה. אני מתה להצטרף, ואצלי בלגן בבית. אמרתי לה שאשכיב את הילדים ואבוא. מנסה ליצור בבית ערב רגוע, אמבטיה רצינית לאיתיאל שיישן טוב כדי שאני אוכל לבוא. אפרת חושבת שאם יהיו לה צירים מאוד כואבים בעקבות הפיטוצין, רק אני אוכל לעזור לה. פה ושם הם מעדכנים אותי בטלפון. בינתיים אני מוציאה מהמדפסת את סיפור הלידה של מאיה שהדפסתי בבוקר ומתיישבת להניק ולקרוא תוך כדי. משמיים סיפור הלידה של מאיה כה דומה. סכרת, זירוזים, סטריפינג, פיטוצין, אפידורל. אני מכינה את עצמי ללידה שהיא לא כמו הראש שלי, וגם לא כמו הלידות של אחותי. שש וחצי, טלפון מאפרת. היא מספרת לי בטלפון שעשו לה סטריפינג, וב7 יבדקו שוב לראות אם צריך עוד משהו. פתאום עובר לי סוף סוף ההבזק הנכון בראש, היי, אפרת, זאת לידה שביעית שלך, את לא תצטרכי יותר מסטריפינג. זה יתקדם יפה. תזכירי להם כל הזמן שזו לידה שביעית, ותשכנעי אותם שלא צריך עוד משהו. אני אשכיב את איתיאל ואבוא. אני רואה שהוא לא נרדם, נותנת לנסים שינדנד אותו בעריסה (אבינועם יושב עם רועי, גם הוא לא נרדם עדיין) סך הכל מה זה לא רגוע בבית, אבל אין לי ברירה. ברור לי שאני צריכה להיות שם. שמעתי ברקע בטלפון את אמא שלי ונראה לי שהיא קצת מלחיצה שם שלא לצורך. אני יוצאת. איתן מתעקש מהחלון שאנפנף לו לשלום מהאוטו שוב ושוב,החניה עמוסה במכוניות שחנו בצורה ממש לא מתחשבת, וכל סיבוב אוטו אני צריכה שוב לנפנף לאיתן. סוף סוף הצלחתי לצאת מהחניה. הרחוב אמור להיות שקט, אבל משום מה איזו הזדחלות לא ברורה. רחוב צר, 4 מכוניות מאחורי מישהו איטי במיוחד. לא ברור למה. בסוף במקום לפנות שמאלה אני פונה ימינה רק להיפטר מהצב הזה שכולם מזדחלים אחריו שמאלה. חושבת כל הזמן אילו הסברים אני אתן למה באתי כל כך מאוחר. אחר כך התנועה זורמת, אני טסה 10 קמש מעל המהירות המקסימלית. מוצאת חניה בדיוק מול הכניסה של חדר מיון. אני נכנסת. חתן וכלה במיטב מחלצותיהם פוסעים להם במסדרונות בית החולים. מוזר, אני חושבת לעצמי, גם זה הפך להיות אתר צילומים? אחרי הכותל וגן הפעמון? רציתי להגיד משהו אבל ידעתי שאין לי זמן, אחר כך חשבתי שבטח סבא שלה מאושפז פה או משהו כזה, והם באים אליו כי הוא לא יוכל להיות בחתונה. אני עולה במעלית לקומה 9. יוצאת. שומעת במסדרון את קולה של אמי. יופי, אני אשאל אותה באיזה חדר אפרת. "היא ילדה הרגע" אומרת לי אמי. אני מנשקת אותה ומרגישה את ההחמצה. אני נכנסת לחדר הלידה, אפרת המקסימה נינוחה, אוחזת תינוק די גדול, בהיר עיניים ושיער כמו האח הבכור, ותווי פנים של האח השני. המיילדת נראית לי מוכרת - הי, זו מרלן ממשגב לדך. אז מה הפלא שהכל עבר טבעי? גם מרלן אמרה שלא צריך פיטוצין. אני שומעת את חוויות השעה האחרונה שפספסתי. אפרת היתה מחוברת לאינפוזיה ומוניטור, שוכבת על הצד כשאמא שלי מעסה לה את הגב התחתון בזמן הצירים. רוני בעלה מגיע עם הוידאו ומראה לי את מה שצילם עד עכשיו: היי, מה עושה פה הכלה הזו? ראיתי אותה במיון?! ובכן, הזוג הצעיר הזה החליט להתחיל את חייו המשותפים בביקור במחלקות השונות לשמח את החולים, שמעתם על רעיון מדהים שכזה? הם נכנסו לחדר של אחותי ומיגנטו אליהם את כל האחיות והמיילדות, אמא שלי ריחמה על אחותי, שעם כל הצירים היא צריכה את כל החמולה הזאת, אבל לאפרת זה היה טוב, מסתבר, זה הסיח את דעתה, והיה לה כיף להסתכל על כלה יפה ולשכוח את הכאבים. זו ברכה אותה בלידה קלה, והיא מצידה ברכה אותה בחיים מאושרים. מסתבר שהצירים התקדמו ממש בקצב, וכשהרגישה צורך ללחוץ (פתיחה 8) קיבלה אישור ותוך שתי לחיצות היה לה בחוץ תינוק במשקל 3700 (לא רע בשביל סכרתית עם אחיינים שנולדים 4500), עזרתי לה לכוון אותו לפטמה כדי לינוק, וכמובן אחרי כמה דקות הנקה אמא שלי הופיעה עם ה"די, מספיק! חבל על הכוחות שלך. מספיק בשבילו",
זהו, עד כאן סיפור מן הצד של לידה שבסופו של דבר היתה מוצלחת למרות איום הפיטוצין...
|
תוכן ההודעה:
|
