דניאל יקרה ,
סיפור הלידה הזה מוקדש לך, ילדה יקרה שלנו, שחיכנו לך כמעט עשרה חודשים שלמים (פשוט לקחת את הזמן..)
הכל התחיל ברגע של חולשה ספונטנית שאבא הצליח לשכנע את אמא סוף סוף לא להתחיל את חבילת הגלולות הבאה. כעבור חודש של זהירות מתמדת (כן קראנו "על בנים ובנות" במעריב לנוער) ואיחור במחזור של שבוע וחצי, קנינו בדיקת הריון ונכנסנו להלם כאשר ראינו את שני הפסים....
ואז התחיל מחול שלם של הריון, בדיקות מי שפיר סקירות וכו וכו וכו. טיילנו ביחד בלונדון, גרמניה, ניו יורק, וושינגטון וסאן פרנסיסקו. אכלנו במסעדות מפוארות, ואפילו קיפצצת בהנאה כעוברית לשיריו של צביקה פיק, וכמובן שירי טראנס במכונות. יש לציין שכעוברית היית מאוד מוזיקלית. שמות הבטן שלך היו נויה, פושיקית העוברית ואפילו שולה.
עבר שבוע 38, 39, 40 ואין אפילו צל של סימן באופק לזה שאת מכוונת לצאת. הלכתי בפארק, שחיתי קילומטרים, שיאצו וכל מה שרק אפשר כדי לאפשר לך לצאת. ואז לקראת סוף שבוע 40 בבדיקת הריון עודף ניראה הסימן המיוחל הראשון, מחיקה של 60% וצירונים סדירים.
למחרת התחלתי לחוש בכאבים שעדיין היו סדירים אך בהחלט נסבלים. התקשרתי לעילית משיח, המיילדת המדהימה שלקחנו וניגשתי אליה לביקורת. שם התברר 90% מחיקה, ראש מאוד נמוך אך 0 פתיחה. ביקשתי ממנה לעשות סטריפינג שכלל לא כאב ולא הציק. חזרתי הביתה ואז התחילו הצירים האמיתיים. המזור הייתה האמבטיה. נכנסתי לשם באחת בצהרים ואבא בא ושלף את אמא החוצה בשש בערב, לאחר שגדלו כבר זימים וקרומים בין האצבעות. החלטנו לצאת להסתובב ובשמונה וחצי כאשר הכאבים הפכו לבלתי נסבלים וסדירים, נסענו יחד עם סבא מיקי לבית החולים. שם התבשרנו על פתיחה של 1.5, כמובן שהאכזבה היתה גדולה והכאבים בלתי נסבלים. נשלחנו לשוטט במסדרונות לשעתיים, כאשר אנו משוטטים ומדי פעם אמא משמיעה קולות של חתול שחוט וזוכה למבטים מוזרים מצד כלל המבקרים באזור. כעבור שעתיים חזרנו והתבשרנו על פתיחה של 2.5, נשלחנו לעוד שעת שיטוטים בהבטחה שבסיומה אנו מתקבלים לחדר לידה. (ואני חשבתי לתומי שלאוניברסיטה קשה להתקבל.)
באחת בלילה התקבלנו סוף כל סוף, התקשרנו לעילית שהגיעה מייד, ובנתיים מיקלחת ולחדר לידה. הדבר היחיד שרציתי באותו הרגע היה סמים, לא כדורים מקפצצים, לא ג'קוזי ולא לידה טבעית, רק סמים סמים סמים. ואז הגיע המלאך הגואל, המרדים. מעולם לא שמחתי כל כך לראות אדם שלא פגשתי לפני כן. כמעט נישקתי וחיבקתי אותו, וכמובן הודתי לאמא שלו שילדה אותו.
כעבור 7 דקות חלפו הכאבים, העולם נראה ורוד ויפה, הרגשתי נוזל חמים בין רגלי, זה היה המים. ניכנסנו לרגיעה, אבא הלך לנמנם על הכורסא, אמא נירגעה במיטה והחיים היו יפים. ואז נישמעו סירנות, אזעקת מוניטור, צ'פחה לתינוק, צ'פחה לאמא, צ'פחה למוניטור והכל הסתדר. ואז כבר היינו ערניים, רצו בדיחות, קטעים והלידה התקדמה בקצב יפה. כל 30 דקות עוד שתי אצבעות. ועקומת ה- S ניראתה יפה על המסך. בפתיחה של שש התחלתי להרגיש את כפות הרגליים, בפחד נוראי מכאב נוסף, לחצתי על מנה כפולה של אפידורל ש"סדרה" HIGH עד סוף הלידה. פיתאום כעבור שעתיים בערך התבשרנו על פתיחה של 10, ועכשיו ללדת. שש לחיצות (כן עזרו שיעורי הבלאט, הארובי, השחייה, תה הפטל ומה שלא יהיה), ואת בחוץ. אבא היה בהלם, איך יוצרים חיים, איך תינוק נולד. אמא הייתה פשוט מסטולה.
שמו אותך על ביטני, ואז חירבנת את חירבונך הראשון. אבא חתך את חבל הטבור, עילית לקחה אותך לארגון, והשמחה בחדר היתה רבה וכמובן לוותה בצרחות אינטנסיביות מצידך.
השלב האחרון של יציאת השיליה, שני תפרים קטנים, בעקבות קרע קטן וניגמר הסיפור של הלידה, והתחילו חיים חדשים.
|
תוכן ההודעה:
|
