ועכשיו כשיצירת המופת הזו שקוראים לה איתי מנמנמת לידי במיטה אני מתפנה לכתוב לכן את סיפור הלידה שלי,
ב- 22.10לאחר כמעט חודש של צירים ופתיחה של אצבע במשך שבועיים , אני מגיעה בפעם המי יודע כמה לקופ"ח למוניטור, אני מרגישה את הצירים כבר יותר חזק אבל עדיין לא המצב שמתארים כ- "כשזה יגיע תדעי". הרופא מקבל את הרישום כמו תמיד אבל הפעם מבקש לעשות אולטראסאונד, "העובר מאוד קטן" הוא מודיע "קטן אני יודעת אבל לא מאוד" אני עונה בפולניות ואני בכלל מרוקאית, "ויש גם ירידות בדופק לאחר צירים חזקים" הוא ממשיך "אני רואה רק אחת בהתחלה, וחצי שעה אח"כ לא רואים כלום" אני מפגינה ידע "זה מספיק בשביל ללכת לביה"ח" הוא ממשיך , אהה, מרגיע הוא לא אני ממלמלת לעצמי ומחליטה לשתוק לתת לו לאמר את הדברים ומייד מתחילה לתכנן את הצעד הבא. בחיוך מאולץ אני יוצאת ממנו עם ידיעה שהפתיחה היא כבר של שתי אצבעות, ממש התקדמות מדהימה.
צריך להרגע אני משכנעת את עצמי, הפלאפון לא מפסיק לצלצל, הבעל, אמא, האחיות (ויש לי 4 כאלה), החם, החמה, האחיות של הבעל, הדודה מאמריקה בעצם אין לי כזאת ואני מזמזמת את עשר אצבעות לי יש, זו המנטרה שלי בשעות אלו.
בבית אני מחליטה להרגע במקלחת, על כל מקרה אני לוקחת את הטלפון איתי, מתקשרת לרופא שלי, נכון הוא לא ממש "בקטע" הטבעי אבל הוא לפחות נחמד ולא נלחץ מכל שטות, הוא מציע לי להגיע לתה"ש לבדיקה. עכשיו צריך להתארגן, ממש זמן אידאלי לארגן את התיק לביה"ח על כל מקרה שלא יבוא.
אני מחליטה שרעננה זה בדרך לתה"ש אז אני אאסוף את הבעל בדרך, ובינתיים כואב אבל לא מאוד.
נרגשים אנחנו מגיעים לתה"ש , "רק לבדוק שהכל בסדר, נכון? שואל הבעל המודאג ואני מהמהמת תשובה לא ברורה נראה לי שמפה אני יוצאת עם ילד. אני מכניסה את עצמי למצב הרוח הנכון, לידה בתה"ש, צריך להתכונן למלחמה!
הרופא שלי פוגש אותנו בקבלה מודיע שאני מטופלת שלו, ניגשים למוניטור, למזלי מקבלת אותנו טיה, גילה הזכירה אותה בקורס ואני כבר מורידה כפפת אגרוף אחת, והמוניטור משתולל, ירידות חדות בדופק את זה אני כבר רואה.
טיה אומרת שלדעתה יציעו לי זירוז והיא צודקת. אנחנו מבקשים קצת זמן לבד להחליט, למרות שזה לא ממש נתון לשיקולנו, למרבה ההפתעה אין התנגדות ואני מתחילה לפרום את הקשרים של כפפת האגרוף הנוספת, אדיב מודיע לי שכל מה שאני רוצה אני צריכה להגיד הוא כבר ילחם בשבילנו. מחליטים על זרוז, 8 שעות במיטה עם זירוז וכלום לא קורה הצירים ממשיכם כמו קודם וירידות הדופק מופיעות מידי פעם, בשעה 23:00 הרופא שלי נכנס לחדר להודיע שהוא סיים את המשמרת, מוסר לנו שוב את מספר הפלאפון שלו והטלפון בבית על כל מקרה שיהיה, ומודיע שאפשר להתקשר "בכל שעה עם כל שאלה" טבעי אולי הוא לא נחמד הוא מאוד!
אני מחליטה לנסות לנמנם ומבקשת מאדיב שינוח ג"כ.
לאחר כשעתיים אני מתעוררת מכאב שמצמרר לחשוב על עוצמתו גם עכשיו, ורטוב לי, אנחנו קוראים לרונית היא המיילדת שמלווה אותנו במשמרת הלילה, עם חיוך של מלאך היא מודיע יש ירידת מים ופתיחה של 3.
חדר לידה here we come.
ועכשיו מגיע תור הפחד, אני מאובנת לא מצליחה להוציא מילה, כ"כ כואב לי, אדיב שואל אותי למי לתת עכשיו את תוכנית הלידה, "לא חזרת על החומר לפני הבחינה ? " אני צורחת, "יש פוטנציאל אבל הוא לא ממומש" אני חוזרת על משפט המחץ מהתיכון, ופתאום הכל חוזר אליו תוכנית הלידה נמסרת כלאחר כבוד למיילדת שמלווה אותנו עכשיו (נטע אני חושבת), אני לא מצליחה לעבור יותר מדקה ללא כאבים, לא מאמינה שאפשר יהיה לחיות אחר כך. מקלחת ולמיטה, אבל הפעם לא בשביל לישון, אני מבקשת לקבל עירוי על כל מקרה אם ארצה אפידורל, בנסיון לטפס למיטה תוקף אותי ציר חזק במיוחד אני נעצרת ומתחילה לנשום לבטן, "קדימה לעלות" דורשת נטע? "רגע כואב לי" אני מבקשת "לכולם כואב" היא עונה, "אדיב, אני רוצה מיילדת אחרת" אני דורשת באגרסיביות מלווה בהיסטריה, "אני איתה לא יולדת!" אני מודיעה חד משמעית.
ואדיב כמו תלמיד טוב דורש שיחליפו מיילדת או שאנחנו הולכים! לא תאמינו זה עבד!
לאחר דקה ניכנס לחדר משה, מכבה אורות מכניס את הרדיו דיסק שלו לחדר ושואל איזה מוסיקה אני אוהבת,
עכשיו האוירה כבר הרבה יותר נעימה לי, אמא אדיב וליאת אחותי מלוים אותי בחדר הלידה, משה מציץ מדי פעם כל אחד מהמלוים מעסה לי חלק אחר בגוף, בלי כאב הצירים זה יכול היה להיות פינוק מעולה, אבל הצירים כואבים, אני לא מצליחה להרגע, כאב אחד ארוך לאורך כבר יותר משעה, אני מבקשת אפידורל , אבל במידה כזו שאני אוכל להרגיש בכל זאת משהו "בצער תלדי בנים" הבטיח מישהו .... בבדיקה מגלים שהפתיחה היא של 6 אצבעות, אני נזכרת בדברי גילה שאמרה שאפידורל יכול לעקב לידה אם מקבלים אותו מוקדם מידי, היא בטח לא התכוונה ל-6 אצבעות אני מנסה לא להתאכזב מההחלטה.
מרדימה מקסימה מסבירה בדיוק מה היא עושה, ולאחר מספר דקות אני מתחילה לנשום שוב..... עכשיו הכאב נסבל לאחר 20 דקות לחץ נורא אנחנו מבקשים ממשה להכנס, "עוד כמה דקות וגמרנו " הוא מודיע חגיגית , אמא וליאת עוזבות את החלק הזה אנחנו רוצים לעבור רק אנחנו, משה מבקש ללחוץ כשאני מרגישה ציר ואני נושמת כמו שגילה לימדה כאילו לתוך קשית, רק לא לחתוך אני מבקשת ובנתיים עם כל ליצה אני מנסה לדמיין את עצמי כמו פרח שנפתח (את הדימוי הזה גנבתי מתשובה שניתנה פה פעם למישהי) , בינתיים אחרי כל ציר אני שומעת שהדופק נחלש כשאני שואלת את אדיב הוא מנסה להרגיע אבל גם הוא רואה את השינוי, לאחר כ-10 דקות משה מודיע שלקטן מאוד קשה בצירים , והוא נמצא עם הפנים כלפי מעלה מה שמקשה עליו יותר את היציאה וצריך לחתוך אני מבקשת לנסות ללחוץ עוד כמה פעמים לפני, הוא מסכים לאחר 2 לחיצות אנחנו בקושי שומעים דופק, לחדר מגיעים רופאה ומיילדת נוספת, חייבים לחתוך מודיע הרופאה "תחתכו רק תוציאו אותו בריא" אני מבקשת ופתאום החתך נראה לי שולי כ"כ, חותכים לחיצה אחת ופתאום יש על הבטן שלי ילד, שלם, יפה כ"כ, והוא שלנו, האוצר הזה שניסיתי לדמיין אינספור פעמים איך יראה , ואפילו לא התקרבתי לכמה הוא יפה ומושלם הוא יהיה, לאחר 2 דקות, חותכים את חבל התבור, מנקים אותו קצת, ומחזירים לי להנקה. אחרי כ-40 דקות שבהן הצלחנו להניק מעט מגיעה רופאה לתפור, אולי אני מכלילה אבל במשך כל ההריון אני מסתובבת עם התחושה שדווקא הנשים שמלוות אותנו מקצועית (רופאות, מיילדות וכו') הן הרבה פחות מבינות, עדינות אמפטיות מאשר הגברים... אני מבקשת להמשיך להניק, אין לי זמן לחכות היא מודיע ואדיב מודיע שאנחנו חיכינו 40 שבועות לרגע הזה וחצי שעה לא תשנה לה ממילא היא עוזבת די כעוסה ואני מתחילה לפחד מהנקמה שהיא תנקום בחזרתה לחדר....
לאחר חצי שעה ( בכל זאת תה"ש) אדיב לוקח את הפצפון למחלקה שם הוא לא עוזב אותו אפילו לרגע "שלא יתנו לו מי סוכר, שלא יחסנו צהבת, תוודא שהוא מקבל את הויטמין בטיפות שהבאנו ועוד...."
התופרת מגיעה ואני מבקשת "הרדמה מקומית ותפר בשיטת לתפור ולגזור ולא מתמשך"
רותי כמו שאת רואה הכנתי שעורי בית.... מכאן לחדר התאוששות לאחר שעתיים אני מגיעה למחלקה ומייד מבקשת לקום כדי לראות אותו, בעזרת האחות אני מתיישבת בכיסא גלגלים אני מגיעה לחדר התינוקות ומאותו רגע אני פשוט לא עוזבת אותו לרגע לבד, ביום אני שם ובלילה אדיב מעיר אותי להנקות, אחרי יומיים (חייבים להשאיר את הקטן להשגחה בגלל הסכרת) אנחנו עוברים לעוד יומיים למלונית, אני מרחפת מלאת אנרגיה מחכה לנפילה ביום השלישי וכלום אני בעננים, מתקשה קצת בהנקה ואלן מגיעה למלונית לעזור ולהדריך, לא לוותר אני מששנת את המנטרה החדשה וזה עובד, ואחרי כל זה אנחנו מגיעים הביתה והפעם אנחנו משפחה.
אני מנצלת את המכתב הזה להודות שוב לכולכן, לזוהר על התשובה המפורטת בנושא הסכרת (למרות שלא ניצלתי את הטלפון ששלחת לי – הרגשתי לא נעים אז), לסאלוש על תשובות מאלפות לי ולכולן, לרותי שפרק הדמיון המודרך ליווה אותי בכל רגעי הפחד בלידה, לאלן על הזמינות, הסבלנות והעידוד ובכלל שוב לכולכן על היותכן מה שאתן, מיוחדות ויקרות כ"כ.
שמחה וחיוך
|
תוכן ההודעה:
|
