הלידה היתה לפני חודש וחצי ועכשיו אני יושבת, עם הקטן על הידיים, מניקה ומקלידה... יום שבת חמש אחה"צ. אני קמה אחרי שינת התעלפות של 3 שעות, סוף סוף הקטנה (עכשיו ה"גדולה") ישנה.נכנסת לשירותים וחושבת שיש לי טיפטוף של ירידת מים. היתכן? ואני בסוף שבוע 36? הלוואי! כל כך קיוויתי ללדת מוקדם. בשימחה ובששון אני משתפת את בעלי, וההתרגשות גוברת, אבל אולי אני טועה?. הקטנה מתעוררת, והלטנו להמשיך להתכונן למסיבת חנוכה שיש לנו אותו ערב. בינתיים אני מרגישה עוד טיפטוף ואנחנו ממשיכים להתלבט, קולטים את הבשורות הטובות לאט לאט. אחרי שבעלי התעקש (ובצדק) שלא כדאי ללכת למסיבה פולנית של חנוכה עם כל הלחץ שעשויים להפעיל עלי (שלא בכוונה רעה כמובן)אנחנו אורזים תיק לילדה ומתקשרים להורים שלי שאנחנו מביאים אותה ושהם ייקחו אותה למסיבה... אחרי הכל לנו יש מסיבה משלנו.מגיעים להורים נפרדים מהפיצי, תוך כדי הסברים קצרים ועולים להורים הביתה (הם כבר נסעו לדרכם) לקרוא את ההוראות של היוניט מטרניטי (כן, עוד לא טרחנו לקרוא אותן...). הצירים עדיין לא התחילו ואנו חוזרים הביתה לנסות להביא צירים,תוך כדי פליאה של ההורים הכיצד??? הרי יש ירידת מים. נשארנו בבית עד 11 בערב והחלטנו שבכל זאת כדאי לגשת כבר לבי"ח, בכל זאת כבר יש פה ושם צירים, וזו אחרי הכל לידה שניה (כן, ממש...). מגיעים לבי"ח, כמובן שאני מפנטזת לשמוע שיש לי פתיחה של 4 לפחות ואוטוטו ההריון מאחורינו, אבל מתברר ששבוע 36, ירידת מים לא בודקים וגינלית מחשש לזיהומים. וכך אני נכנסת לחדר לידה ו...כלום!!! נעלמו הצירים, ואנטיביוטיקה לוריד. אני רואה שהרופא אילם ובא עם זריקות, אז בשיא העדינות אני מבקשת שלא יגע בי בלי להגיד לי מה קורה (תוך כדי החבאת היד) והוא אומר לי שמחברים אותי לאינפוזיה ואנטיביוטיקה. בירור קצר מעלה כי בעצם התרופה צריכה להינתן לי כל 4 שעות בלבד. אז אני שואלח (בצחוק כי עדיין לא הבנתי שהרופא רציני) ואיך אני אמורה להסתובב וללכת לשרותים? אז לטעמו אני פשוט לא !!! (וכי למה נועד הסיר שהוא מראה לי?) וכך בשיא העצבים אני מודיעה לו שאני בריאה ורק באתי ללדת, ועוד הרצאה שלמה ובדיוק נכנסה המיילדת שהיתה לטובתי וצחקה עליו... (למזלי היתי כל כך הרבה זמן בחדר לידה שהרופאים התחלפו). השעות עוברות וכלום לא מתקדם, אין צירים, אין כאבים, אז גם אין לידה הודיעו לי חד משמעית. זירוז אחרי 24 שעות מקסימיום, ואנחנו נגד. אנחנו מנסים שיטות שונות של זירוז טבעי(בעזרתן האדיבה של המילדות ושל אחת הרופאות כשכל אחד תורם עוד נקודה ללחוץ עליה). העייפות נופלת עלינו ואנחנו מנמנמים, על סף יאוש. אני כבר נמאס לי מכל המאסז'ים שאינם נעימים כלל, ואחרי כל כך הרבה שעות הנקודות כבר כואבות לי. ואני שולחת את בעלי לדבר עם מי שהדריכה אותנו ללידה הראשונה, אולי תהיה לה הברקה של הרגע האחרון שישכנע אותי למה לא כדאי זירוז גם כשמיואשים. ואכן, בעלי חזר מלא מוטיבציה (רק אחרי הלידה הוא סיפר לי על השיחה ביניהם), חסל סדר מסאז'ים, עברנו לפינוקים. רק עיסויים נעימים , בלי לחיצות, והרבה חיבוקים, נישוקים, אמפטיה וכו'. ואכן... החלו צירים, אחרי הרבה זמן אומנם ולא סדירים, אך גם זה מזהו. המוטיבציה שלנו ושל בעלי במיוחד קופצת לשמיים ומה שנקרא... השמים הם הגבול. כל פעם שאנו מטיילים והצירים מפזיקים, אני נקראת לסדר לעיסויים נוספים, ואכן הצירים חוזרים. אחרי ששתי משמרות מתחלפות עדיין מודיעים לי שאני לא בלידה, הצירים לא סדירים, לא מספיק כואבים והשעה כבר תשע בערב (למחרת, כן!!!) והצוות רוצה לראות מה המצב אז עושים לי בדיקה ו... רק פתיחה של 2. שוב אני מתייאשת עד כדי דמעות (יש לי דה ז'ה וו), אבל בעלי לא מתייאש וממשיך במלאכה. והפלא זה פלא, הצירים יותר סדירים, בהתחלה כל 6 דק' אח"כ כל 5 דק' ועכשיו כל 3 דק'. והכאבים גדולים, ואני במודעות עדיין לא בלידה. אני מחוברת למוניטור רק כדי שהמילדת שלי תחליט כי הצירים לא סדירים, העובר במצוקה (ירידת דופק אחת)ואני צריכה להשאר במיטה מחוברת למוניטור. כל תחנוני לרדת מהמיטה עלו בתוהו ואני מגייסת לעזרתי את השרותים. אני פשוט חייבת, וככה מושכת את הזמן אחרי שאני חוזרת מהשירותים כדי לא לעלות למיטה. ושוב מוניטור... בעלי טוען כי יש לי צירים כל 3 דק' ןהמוניטור לא היה מחובר כמו שצריך, ולכן זה נראה כמו ירידה בדופק העובר. אם המילדת תישאר אתנו בחדר היא תראה בעצמה. אבל, מה פתאום, יותר נוח לה לשבת בתחנת ההמילדות...וזה אחרי שהיא נוגעת לי בבטן בזמן ציר, כשאני מתפתלת מכאסים ומודיעה לי שזה "רק צירון" ואני עוד רחוקה מלידה. אני כבר עצבנית עד שהשיער סומר לי, עבר לי התיאבון ומכונסת בתוך עצמי (ועדיין לא יורד לי האסימון שבעצם אני כן בלידה), אני שוב הולכת לשירותים, הצירים כואבים עד כדי כך שאני לא בטוחה שאוכל בכלל לקום מהשרותים ולהגיע לחדר, אני מודיעה חגיגית לבעלי שאני רוצה אפידורל, כאן ועכשיו ואם אין לי פתיחה של 4 אני מוכנה למות בשבילה. בעלי מנסה לשכנע אותי (בעדינות הראויה) להחזיק מעמד כי עוד 20 דק' מתחלפת משמרת ואז נקבל מילדת אחרת, נלך לאמבטיה ואני לא יהיה כל כך הרבה מוחברת למוניטור, אני כבר כל כך עצבנית שאני אומרת למיילדת שאני רוצה חוות דעת נוספת, רוצה לראות רופא כי לטעמי אני יותר מדי זמן עם המוניטור ואין לי איך להתמודד ככה עם הצירים. ואני שוב בשרותים, ויש לי דימום. המיילדת באה לבדוק אותי ומחווירה, וואוו יש לי פתיחה גדולה (ואני בליבי צוהלת סוף סוף פתיחה של 4, אולי אופטימית ל 5)"מאוד גדולה" אני שומעת, 9 ואני פורצת בבכי (הרי הוכחה צידקתי), החלפת משמרות לשימחתי הרבה (אחרי הכל המפלצת לא תיילד אותי). אני אומרת לבעלי שיקרא למילדת כי אני לא מסוגלת כבר לנשום לתוך הציר. אבל...החלפת משמרות , אין אף אחד בחוץ, ואני כבר מדמיינת את בעלי מיילד אותי כשבדיוק עוברת מישהי ורצה לחדר. עברנו לשלב בלחיצות (אפילו לא הספקנו להכיר את המילדת בשמה לפני זה), כמה דקות והופ יש לי תינוק בידיים, עדיין מחובר לחבל הטבור.... וכך בעצם, שעתיים ורבע מהרגע שבדקו אותי והיתה לי פתיחה של 2 יצא התינוק המדהים שלי לעולם. מאז עבר חודש וחצי. שכחתי מכל ההתרגשות, עם כל ההתמודדויות היום יומיות. תודה שקראתן (אם הגעתן עד הלום) ועזרתם לי להעלות על הכתב את סיפור הלידה שלי, שבלעדיכן לא יודעת אם הייתי כותבת אותו. מקווה שלא היו הרבה שגיאות בדרך, לא בא לי לקרוא את מה שכתבתי כי זה יצא מהלב, וברור לי שאם אקרא את מה שכתבתי אני אתחיל לשכתב...
|
תוכן ההודעה:
|