אוריה הגיח לאויר העולם ב11/11/02 יום שני בשעה 20:36 לתוך בריכת ילדים מלאה במים חמימים ואני נולדתי יחד איתו ברגע שאילנה ( המילדת) הניחה אתכל כולו על חזי. המילה הגיח יכולה להשמע לוחמנית או כוחנית מידי אבל הבחור הקטן פילס לו את הדרך במשך 6 שעות מרגע תחילת הצירים ועד שיצא ." יופי איטהל , את עושה עבודה טובה, מצוין , תמשיכי כך , מצוין , או הנה הראש , מתחילים לראות משה ו , כל הכבוד ......." אלה היו מילותיה של אילנה לקראת היציאה שלב ההכתרה השלב שבו חשבתי שאני משתגעת או לא יכולה יותר.
אוריה התווסף לחיי כבר מהשבוע ה - 6 לאחר שחלמתי עליו וקיבלתי את שמו , הוא לימד אותי לסמוך על עצמי , להכיר בכוח של הגוף שלי, ובעוצמת הרצון והנחישות שבי , הוא הראה לי כיצד עלי ללכת בקצב שלי ולהתאים את יציאתו לרצונו שלו , הוא לימד אותי צניעות בכך שלא יצא בזמן שתכננתי לו , הוא בחן את מידת הנכונות שלי להתמודד עם כל מה שיגיע , הוא עזר לי להתמודד עם פחדי והאמת היא שהוא היה החבר הכי טוב שלי במהלך התק' הזו . אני יודעת שבדרך כלל מרבים לדבר על הלידה על משך הצירים , על התג' שלי ושל דרור , על הסיבוכים האפשריים , על התוצאה , ועל מה שקורה בעצם במהלך הלידה ובסופה ( יציאת השילה ) אני ארגיע אתכם ואומר שהלידה של אוריה היתה נפלאה אבל אני בוחרת לספר לכם על לידה אחרת הלידה שלי כי אוריה נולד בסדר אתם יודעים 3,600 ק"ג , אפגר 9/10 , היו צירים , היה כאב טוב שקידם את אוריה החוצה כל פעם מחדש , הפקק הרירי , מי השפיר כולם יצאו השתחררו ממש בסמוך ללידה , היתה מינימום התערבות , אם בכלל , הרבה מאוד אהבה מצד הנוכחים קלטת וידיאו שתיעדה כל שלב ושלב בלי תפרים או חתכים וכו' ואז אוריה יצא והונח עלי ומאז למעשה אני עדיין תקועה בתעלת הלידה , מנסה לדחוף את חיי החוצה /קדימה , להסתגל כמוהו לעולם החדש, לבכי שיכול לפעמים להיות צורם ומלחיץ , לכאב פטמות שיכול להיות מקפיא וחסר רגישות ,לתשישות מתסכלת , להתבוננות במראה של אני לא אני ( מה זה הבגדים האלה שמוכתמים בשומן חלב ובפליטות/קיא) , היי תתעוררי אני אומרת לעצמי זה כבר לא חלום , זו כאן המציאות !!!
האובדן הזה שלי , איטהל לפני ההריון , של איטהל בהריון , של הגוף שלי , האובדן של החיבור האדיר הזה עם אוריה כשהוא בפנים , הביחד הזה משתנה לביחד בנפרד הוא בחוץ ,הוגינה שלי עדין פצועה , הרחם שלי מסרב להתכווץ מהר כאילו לא מאמין שזהו אין יותר מה להכל שם בפנים כי אוריה והשליה וכל מה שכלל שם במהלך ה – 9 חודשים כבר לא נמצאים . אף אחד לא דיבר איתי על זה , דיברו איתי על מה הוא יצטרך , ואיך להכין את הבית ,קראתי את כל הספרים האפשריים , ניסיתי להכין את עצמי , לדעת בדיוק מה , לתכנן , להיערך , אבל האמת היא שבערך באותו הזמן בדיעבד הייתי צריכה לעשות דברים אחרים , פחות שקשורים לו יותא שקשורים אליי , אל מי שאני . אני זוכרת שאילנה ביקשרה מאיתנו שבוע לפני התאריך לנסות להנות , ללכת לסרטים מסעדות , בפנים צחקתי ...("כאילו שלא נוכל לעשות זאת אח"כ) אילנה צדקת אני לא יכולה , הכל כל כך תובעני , אוריה דורש כאן ועכשיו , למי יש זמן להיכנס להתקלח , לחרבן , להכניס משהו לפה , הצילו ......... אני גם רוצה להיות ילדה , גם להתפנק , להתערסל , שמישהו ימלא אחר הצרכים שלי כעת ...... כלום לא קיים , עכשיו את מחוקה !!!
המפחיד הוא שאין לגיטימציה לדבר על הדברים האלה , מיתוסים רבים נשברים , אני רוצה להגיד " לא , הנקה זה לא הדבר הכי מקסים בעולם , זה כואב , מתסכל , לא מצליח , מעייף , מתיש ודורש בכל מקרה בהתחלה , אני רוצה להגיד , לא ,לא מיד מתחברים לילד שיוצא לך ויש שמתאהבות לאחר חודשיים ואולי יותר , אני רוצה לזעוק מה קורה לחבר הכי טוב שלי , בן הזוג שלי לזמן האיכות שהיה לנו, אני תוהה על נושאי השיחה שיש לי היום עם אנשים בין שאני רוצה או לא " אז כמה הוא שוקל , ואיזה סוג טיטולים...... היי ומה איתי , אני ....
אני מניחה שלחלקכם זה יכול להישמע אגואיסטי, " מה היא חושבת על עצמה כשיש לה עכשו את ....
אני רוצה להגיד לכם שעברו חודשיים ושבוע מאז שאוריה לוחם האור שלי נולד ,ובכל רגע שעובר החבל שנחתך ( כ20 דק' אחרי הלידה ) מתחבר לו מחדש בדרך מיוחדת מאוד , מלאה בשמחה שיכולה לפעמים להיות מהולה בכאב , הקשר מתחזק וההכרות מעמיקה , לקח לי הזמן הזה להבין שזה בסדר להרגיש את מה שהרגשתי ואת מה שאני מרגישה , שהמצב שונה ונדרש גם לו הזמן . יש כאלה ששומעים שילדתי בבית ומצביעים עלי כאל מי שיש לה אומץ , בדיעבד האומץ הוא לא באיפה יולדים אלא בעד כמה מדברים על הדברים הכי פחות נעימים . תודה לאילנה על הזכות ללדת עם כל כך הרבה אהבה וביטחון , תודה לך שירלי שאפשרתי לי להרגיש נורמלית עד עכשיו ולך דרור על הביחד . והכי , הכי תודה לך אוריה אהוב שאפשרת לי לעבור את המשוכה יחד איתך איטהל היקרה .
|
תוכן ההודעה:
|
