פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

13/2/2003 13:0 אמא של יובל מאת: אפשר מילה טובה? כותרת: אמנם לא משתתפת בפורום הזה, אבל הקפדתי להציץ, לקרוא וללמוד ממנו מדי יום כמעט בהריון הנפלא שעבר עלי, ועכשיו, אחרי הלידה שהיתה, וההתאקלמות הראשונית, רוצה להודות- בראשונה לכל משתתפות הפורום הזה, מהן השכלתי ללמוד ולהתחזק. הפורום מהווה כח נשי עצום, שמספיק דפדוף קצר בו להבין את העוצמות שיש בכל אחת מאיתנו. הפורום נתן לי אינפורמציה מעשית, וכן העלה נקודות עקרוניות למחשבה- ובכך הפך אותי לאשה חזקה יותר, חושבת ומגובשת. ושנית- פרטנית, לגילי אבישי, שהיתה מדריכת ההכנה ללידה שלי, ואף יותר מזה. בזכות ההכנה המצוינת שלה הצלחתי לעבור "לידה חלומית" עבורי, ואח"כ היא היתה (ועודנה) אוזן קשבת לשאלות, תהיות, ומכוונת לפתרון בעיות. ההתמודדות עם ילד ראשון, עם כל התהיות הקשורות בכך, הפכה קלה יותר, והידיעה שגילי שם- מרחק שיחת טלפון אחת, מרגיעה ומנחמת. אז תודה לכן- ובטח אמשיך לקרוא (ואולי גם לכתוב?) טבי, אמא של יובל וסיפור הלידה, למי שמעוניינת כל התהליך התחיל בהפתעה גמורה, בטפטוף מים בשבוע 36+6 (מישהי פה זוכרת שאמרתי שכ"כ נהנית מההריון שמוכנה למשוך אותו גם 42 שבועות?)- טלפון לאישי היקר: "תהיה זמין", מה שכמובן מקפיץ אותו מיד הביתה. אני מתעקשת ללכת למוניטור בקופת חולים ולא בבי"ח (כי מה פתאום, אני לא יולדת, זו טעות, ולא רוצה זרוז בכלל), ושם מגלים לחץ דם גבוה (מהתרגשות), צירים קטנים ולא סדירים, צוואר סגור- ושלולית שהשארתי על הכסא. פסק הדין חד משמעי- חדר יולדות, ומיד. בהדסה עין כרם מקבלים אותי יפה- שוב מוניטור, הרופא מסביר שהפרוטוקול מצביע על זרוז 6-8 שעות אחרי ירידת מים, ואני מבקשת לחכות קצת, גם במחיר אנטיביוטיקה, אם יהיה צורך. המים לא מפסיקים לזלוג, וגיסתי (אחות בביה"ח) מאלתרת לי תחתונים חד פעמיים מכובע מנתחים. אני, בינתיים, בהכחשה גמורה. מספרת לכולם שלא אמורה ללדת בכלל, ושרוצה לחכות עוד קצת, ובעצם טוב לי נורא. כשמכניסים אותי לחדר לידה (אני? חדר לידה? מה פתאום, יש עוד שלושה שבועות לפחות!) מסבירה שלא יכולה ללדת, כי עדיין לא עשיתי סיור בחדר לידה. גם התרוץ הזה לא עזר לי. אני מפה יוצאת עם תינוק! השעות נוקפות- המיילדת והרופא מבקשים שאתחבר למוניטור (אסור לבדוק בדיקה פנימית אחרי ירידת מים, ולהם אין אינדיקציה מה קורה איתי), אני מסכימה לסירוגין- מעדיפה להסתובב, ללכת לשירותים ולמקלחת, לשבת על הכדור הפיזיוטרפי, ובייחוד להתבדח עם ש. כל דבר שבעולם כמעט. הצירים מתחילים להתחזק בסביבות השעה 19:30- אבל אני מסוגלת להתמודד איתם- נשימות עוזרות לי מאד. גם העיסוי שש. למד לעשות בקורס הכנה ללידה מעבירות את הצירים בקלות. הכל נראה פשוט. הצירים מתגברים והולכים לקראת השעה 22:30. התדירות עולה, ואני מתחילה להאנח ולהשמיע קולות. עדיין מעדיפה להסתובב ולא לשכב- כואב לי פחות, וגם מרגישה שהגוף עובד טוב יותר. הבעיה היחידה- שמתחילה להתעייף. מאמינה מאד ביכולת של הגוף שלי ללדת, מרגישה שהתכוננתי היטב בקורס הכנה ללידה, אבל העייפות שוברת אותי. לזה לא ציפיתי. המיילדת נכנסת, מעיפה מבט על המוניטור, ומודיעה חגיגית שזהו, אני ממש קרובה לסוף., והיא עומדת לבדוק אותי בדיקה פנימית. בגאווה היא מודיעה על פתיחה של 8 ס"מ, וכולנו המומים- ש.- מזה שהצלחתי להגיע לפתיחה כ"כ נכבדה בלי להתאונן. המיילדת- שלא מבינה איך עשיתי את זה בלי אפידורל, ומה פתאום אני עוד מתלבטת אם לקבל עכשיו. ואני- שהייתי בטוחה שהגעתי לפתיחה של 4-5, וגאה בעצמי על פתיחה מרשימה של 8! עוד כמה דקות התלבטות לגבי האפידורל- יודעת שיכולה לעמוד בצירים, מפחדת מהעייפות- והעייפות מנצחת. מסכימה לזריקה שפחדתי ממנה יותר מהלידה עצמה. המרדים מגיע ועושה את עבודתו נאמנה (לא לפני שהעריתי לקרבי כמות כפולה של רסקיו רמדי- כבר הזכרתי שמפחדת מהאפידורל?)- ורבע שעה אח"כ מרגישה במלוא מובן המילה מהם צירי לחץ. התעקשתי לשבת על הכדור בשלב הזה, כי מרגישה שהצירים אפקטיביים יותר. כל פעם שמעלים אותי על המיטה עוצמת הציר נחלשת. אינטואיטיבית יודעת שעוד אסור ללחוץ (השד יודע איך)- ומצליחה לעמוד במשימה. אחרי שעה המיילדת נכנסת- הפרוטוקול קובע שאחרי שעה של צירי לחץ נותנים זרוז. (שונאת פרוטוקולים- השרירותיות שלהם מדהימה אותי כל פעם מחדש). מתחננת על נפשי- ומקבלת עוד רבע שעה של חסד (שבהן ש. מוזמן "להציץ פנימה" ולראות כמה הראש עוד גבוה)- אבל מפיטוצין לא מצליחה להתחמק. מה שכן- הוא באמת מזרז. מרגישה את הלחץ מתגבר, וצועקת לש. שיביא מהר את המיילדת- אני חייבת ללחוץ! מכאן הכל ברור כמו קריסטל- כל לחיצה שלחצתי, כל תחושת צריבה שהרגשתי, כל צעקה שנולדה מהבטן ודחפה את האושר שלי החוצה לעולם האמיתי, הממשי. תחושת הקריעה, תחושת הכאב, והשחרור שבא אח"כ- הלידה שלו והלידה שלי- שלנו כהורים. יובל נולד בשעה 01:42, במשקל 3.145 (טוב שלא חיכיתי לשבוע 40!), באפגר 9,10, בלידה קלה ללא חתך (אבל עם מעט קרעים פנימיים)- והביא איתו לעולם אושר שלא יתואר, תחושת שלמות שלא היכרתי מעולם ושקט נפשי שלא היה אף פעם. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 13/2/2003  13:47 מילה טובה וסיפור לידה נפלאים! המון מזל טוב! (ל"ת) - תמי 13/2/2003  13:50 איזה יופי! - שרון-ש 13/2/2003  13:51 מתוקה, כתבת מקסים! - *מאיה* 13/2/2003  13:52 מרגש, כייף לקרוא - Adi 13/2/2003  14:20 איזה סיפור מקסים ומרגש...המון אושר ובריאות לכולכם. (ל"ת) - טלי א. 13/2/2003  14:30 טבי,מרגש עד דמעות,אולי כי אני מרגישה חלק מזה?ותודה על הקומפלימנטים הרי זה השכר העיקרי... (ל"ת) - גילי אבישי 13/2/2003  14:30 איזו התחלה מדהימה ! מאחלת לכם משפחה מאושרת ומדהימה! (ל"ת) - שרי 2 13/2/2003  15:5 וואו מצטרפת לדומעות, מזל טוב והמון אושר, בריאות, שינה וחלב. (ל"ת) - זהר 13/2/2003  15:20 איזה יופי של לידה! מזל טוב והרבה נחת! (ל"ת) - איילה 13/2/2003  15:54 איזה גישה חיובית ללידה ולחיים בכלל, נהדר... (ל"ת) - נומי 13/2/2003  15:59 המוני מזל טובים. סיפור נפלא! - איריס גוב 13/2/2003  18:1 מזל טוב וברכות למשפחה החדשה. - שרי 13/2/2003  18:28 ה-מ-ו-ן מזל טוב, הסיפור ממש מרגש, בהצלחה עם יובלי בהמשך (ל"ת) - עינת ש 13/2/2003  20:13 המון מזל טוב.ברוכה הבאה לאושר של החיים (ל"ת) - איריס אשוח 13/2/2003  20:18 וואו!כמה מרגש! כמה נפלא! מזל טוב!!!!!!!וואו. (ל"ת) - ליאתיתי 13/2/2003  20:26 מזל טוב!!!!! (ל"ת) - חיה של שירי 14/2/2003  6:39 וואו! מזל טוב! (ל"ת) - רותם ו שות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש