|
9/4/2001 1:44
|
גאיה
|
מאת:
|
ש-לום!! :-)
|
כותרת:
|
אחרי שבוע לא קל אבל מופלא של התאוששות שנמשכת עדיין, אני מאושרת לשתף את הפורום המופלא בחווית הלידה שלי ושל עדי את ארז שלנו.
הצירים ליוו אותי מיום רביעי אחה"צ, ה-28 במרץ. לא הייתי בטוחה בהם, ונסיונות תיזמון תיסכלו אותי. חיכיתי. שיש בלילה לא ישנתי. חמש מקלחות חמות עזרו לי לעבור את מה שבדיעבד היו צירי פתיחה...בין מקלחת למקלחת הסתובבתי סביב עצמי, מעכסת, מתנשמת, מתגלגלת, מרקדת, מה לא... משום מה לא הערתי את עדי, הייתה לי הרגשה שהוא עוד יזדקק לשעות השינה הללו...
בשבע העייפות הכריעה, ונשכבתי, מיואשת, במיטה. קמתי כל שעה עד 10:15. עוד מקלחת.. לא עוזר. התנגבתי, מחלצת דמעה של כאב מהעיניים, ומדמיינת לי תירוצים מתירוצים שונים, למה נשברתי ולקחתי אפידורל בניגוד לכל התכניות שלי, בניגוד לכל מה שרציתי...
שמתי לב שאני מתנגבת כבר די הרבה באזור הרגליים, ואז נפל האסימון... המים יורדים... או שאולי...? לא ידעתי כבר מה לחשוב...
מהר מאד הכאבים תכפו והלכו, ובקול עצבני משהו, ולחוץ, אמרתי לעדי שיתלבש כבר כי אנחנו תכף הולכים לבית חולים. עדי לקח את הזמן... משום מה היה לי נדמה שהוא משתהה כנעט בכוונה, ומזלו שלא הייתי פנויה להתייחס לזה... לקראת 12:30 הוא יצא אל האוטו, עמוס תיקים, כרית הנקה, סי די פלייר ושאר מצ'טות כמו שרותי קראה להם... אני נשארתי למטה (הבית שלנו נמוך מעט מהכביש, מתחת לבית הוריו) עם הכדור הפיזיולוגי. עדי חזר למצוא אותי שרועה על מפתן הדלת, מחבקת את הכדור ביאוש. האני הכלבה שלנו כמעט קרעה את החבל בניסיונות להגיע אלי...
באוטו גיליתי לזוועתי שמיכל הדלק ריק. הנסיעה הייתה "מיוחדת". כל פעם אמרתי "הנה זה מתחיל" וכל פעם עדי אמר "אבל גאיתוש, רק לפני שתי דקות התחיל..."
הגענו לבית החולים מאיר בכפ"ס ב13:30... לא האמנתי שאני צועדת ברגל לחדר לידה... כל המרחק הזה... "למה כולם מסתכלים עלי ככה?! אפשר לחשוב שמעולם לא ראו אישה יולדת!" התעצבנתי. עוד נגררנו עם כל הציוד... לו רק ידענו...
כמה צעדים לפני דלפק הקבלה נזכרתי שלא יתנו לי לשתות, וגמעתי מבקבוק המים המינרלים שהבאנו כמה לגימות... צעדתי בנחישות ומייד אל הזמזם (לא היה שם אף אחד... זכרתי מהסיור מה צריך לעשות), ואחרי זימזום עצבני וארוך התפנתי להקיא את המים שגמעתי רק 20 שניות קודם לכן, אחר כבוד...
אחות חביבה לקחה אותנו לחדר קבלה, התפשטתי בחיפזון... "את בפתיחה מלאה חמודה"... לא האמנתי... תסריט הלידה שלי לא היה עד כדי כך אופטימי!! "הלאה עקומת פרידמן..." מילמלתי לעצמי מתוך התסריט שלי, ודידיתי לחדר לידה. בלי טפסים, בלי חוקן, בלי מוניטור.... כלום. ישבתי לי במיטה, והמיילדת אמרה "נו, את יכולה פשוט להתחיל ללחוץ... את מוכנה לגמרי... " אבל אני זכרתי את אילנה והמשפט שלה... ואמרתי לעצמי
push as your body tells you
ולמיילדת הנחמדה אמרתי: "אבל לא בא לי..." והסברתי על רפלקס הלחיצה. אני לא בטוחה שהיא ידעה עליו בעצמה. מיילדת אחרת התלהבה מהכדור ושאלה מה זה... הסברתי לה והיא התיישבה עליו, "אני חייבת לנסות את זה... איך זה עובד כאן אני חייבת לראות...איך זה פותח את האגן??" לא היה לי כח להסביר יותר... היה לי לחץ דם גבוה, וגם שלוש החלפות של המכשיר לא שינו את העובדה המצערת הזאת, שגרמה לצוות לחשוד ברעלת. הרופא רצה לשים אינפוזיה עם מגנזיום וקטטר... אישית לא למדתי כלום על רעלת, פשוט לא חלמתי שזה יקרה (מי כן?!), ולא טרחתי ליידע עצמי.. רופא צעיר נכנס (נראה שהיה אחראי על הכל שם) ואמר "לא, היא רוצה לידה טבעית, בואו ניתן לזה צ'יאנס...תבדקו לחץ דם עוד פעם לפני כן". הודיתי לו בליבי אבל לחץ הדם שלי לא השתנה. השעה הייתה שתים וחצי. הודעתי לעדי שזה מספיק ושעד 15:00 אנחנו יוצאים עם תינוק. חיברו אותי לאינפוזיה ושמו קטטר... לאנעים. לא התייחסתי. הייתי לבדי, חשבתי על זה שהתינוק שלי, בני שלי, בנו של עדי, אחיינו של אחי, גרגירי זהב של חוכמה (מהספר של רותי...), לנשום, לנשום... עכשיו כבר רציתי ללחוץ. אחרי כמה נסיונות קרו שני דברים מצחיקים: האחד, הרופא הצעיר נכנס ושאל אם "היולדת הזו לקחה איזה קורס שאמרו לה להוציא אנרגיות בווקליזציה, ושמישהו יגיד לה לרכז אנרגיה באגן ולא בגרון...", ניסיתי אבל מייד חזרתי לקולות, פשוט הרגשתי איך זה יוצא בפנים שלי במקום בקולות, ושזו אנרגיה מבוזבזת בכל מקרה ולכן עדיף לשחרר אותה ולא לכלוא בפרצופים מפחידים... דבר שני היה אותו מד לחץ דם מעצבן שהתנפח כל שתיים שלוש דקות. יד שמאל הלי נהייתה סגולה ממש. כעסתי. לא די בכאבי הצירים... אני צריכה את השטות הזאת עכשיו?! הרי הכל בסדר גגמור איתי! הקטטר והמגנזיום- זה אני עושה למען הצוות... מילותיה של אילנה שמש שוב עלו בראשי:
free yourselfs from the straps and BE FREE
אמרתי לעדי שישחרר את זה ממני מייד לנפי שאני מפוצצת את החדר לידה... אין לי מה לעשות עכשיו רק להסתכל בנמק הזה כל כמה דקות?! הכאב היה נורא! עדי עזר לי וסידר את הרצועה כך שיראה "כאילו". אותן כמה דקות של הקלה, עד שהמיילדת החמודה החדשה שמה לב... היו כל מה שנדרשתי לו.. מרגע שראשו של ארז ביצבץ לו, ידעתי שתסריט הלידה יוכיח את עצמו גם כאן. בתסריט נתתי לזה 12-15 דקות. זה לקח 10 דקות. הורדתי עיניים להביט כשארז הגיח מתוכי, סגול, יפיפה, מבריק ובירא... והונח עלי מייד.
ארבע -חמש דקות עברו לפני שהיא חתכה את חבל הטבור, ואני אסירת תודה לה על כך... ארז לא בכה בכלל, לא לפני ולא אחרי. הוא רק עשה קולות של "הכל בסדר" ושכב עלי, רגוע ושקט... אפילו עשה הצגת תכלית קטנה של יניקה (לא ממש ממש אבל הראה עניין). הכל היה כל כך רגוע ובריא. המיילדת החמודה (באמת היא הייתה בסדר גמור) השאירה אותנו איתו שעה ארוכה, וכשבאה לקחת אותו וביקשתי "עוד קצת" השאירה אותנו לבד עוד חצי שעה מבורכת.
בזמן הזה גם נתפרתי ע"י רופא שהופתע לבקשתי לתפור "ככה ולא אחרת", אבל התרשם עוד קודם כשסירבתי לקבל פיטוצין לכיווץ הרחם.. אמרתי לו שאני אניק, והאוקסיטוצינים כבר יבואו מעצמם, ויוכלו לפעול את מלוא טווח פעולתם במקום להיות מוגבלים לכיווץ הרחם. הוא חייך, מתרשם, והסכים.
מי בכלל חשב אז על תה ילקוט הרועים... שכחנו הכל.
זהו זה... תוך לילותיים היינו בבית, והיום אנחנו כבר אחרי הברית (אתמול. היום הנורא ביותר בחיי, ולא אוסיף על כך דבר), הסדר והבלגן הראשון.
אני זוכרת שלקראת הסוף צעקתי למיילדת "כל זה בשביל תפוח?? בשביל תפוח??" והיא, נבוכה, ניסתה להסביר ש"כן, ראש התינוק בערך בגודל כזה..." אבל אני צעקתי עליה שאישית לא טעמתי אפילו מהתפוח המחורבן ושענישה קולקטיבית הייתה רעיון אחד גרוע של הבריאה...
בורכתי. כל העניין כולו נשמך שעתיים בלבד, ללא סמים או תוספים... ארז המופלא שלנו ואנחנו קוצרים את הפירות. קיבלנו תינוק רגוע ונינוח, שגם בלילה הראשון בתינוקיה, מוקף בבוכים וצורחים (הייתי אותו לילה ביחידה לסיכון גבוה...בגלל אותו לחץ דם), הוסיף לשכב, רגוע לגמרי, ולא בכה...
אני לא מהמאמינים, מעולם לא הייתי, אבל אני יודעת היום יותר מתמיד, שכוחות הבריאה אוהבים אותנו ולצידנו. כך היה לאורך ההריון כולו, כך היה בלידה, וכך עתה. אני אסירת תודה, נפעמת ומלאה רגשות הכרת תודה ואהבה אין קץ למה שהביא אותנו עד הלום. לכבוד לי להיות חלק מהמציאות המבורכת הזו, שמוכיחה לי כל יום וכל רגע שאנחנו אהובים ומבורכים.
תודה מיוחדת לרותי, אילנה, טובה ושאר אנשי הפורום על שהינם. לא הייתי עושה את זה בלעדיכם.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
10/7/2002 14:31
|
ק22 -
ע
|
 |
|
