פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

26/2/2003 20:42 ליאתיתי מאת: סיפור הלידה שלי - ועד שתקראו אותו לא תדעו מה זה 'ארוך'. אבל ממש!!! כותרת: אמנם כבר עברו אוטוטו 7 חודשים, אבל הגיע הזמן. אחרי שלא הצלחתי להירדם אתמול כי סיפרתי לי אותו שוב, החלטתי שאין מנוס. מאוד מאוד ארוך. לפני האפרטיף: כל ההריון היה מצוין בריאותית (קטעים, אפילו שנגמר כבר, עדיין יש לי דחף לטפו טפו טפו). הכל לפי הספר ואם לא לפיו אז יותר טוב אפילו. שי-קי – אז צפיחית, גדלה לה יותר מהמצופה, ותיקשרה איתי על בסיס יומי: כל יום וכל היום. ואז הגיע שבוע 41 ואיתו המעקב בבי"ח. מוניטור אחלה, אולטראסאונד… רופאה חמורת סבר הודיעה לי ש"וואו… כמה מים יש לך… איזה ריבוי מים… לא יאומן!". אמרתי לה בקול רועד שמה פתאום, הכל תקין, אין יותר טוב מזה, ורק לפני כמה ימים נבדקתי והכל היה טוב. לא עזר. היא בשלה – מתעלפת לי מכמות המים, ואני בשלי – מתעלפת. היא אמרה לי שכנראה זה יהיה בסדר, אבל אם מתחיל לי ולו טיפטופון הכי קטן של מים, לא ללכת אלא לרוץ לב"יח – וזה ציטוט. ארזתי את עצמי חיוורת וחרדה, והתקשרתי לאוסלנדר האליל, שאמר לי לבוא אליו לבי"ח שהוא יעיף מבט. אמא שלי נהגה (הבטן העצומה שלי לא יכלה לתפקד עם הדוושות), טל הוזעק מהעבודה, ואני במחשבה של זהו, אני לא יכולה יותר, שיוציאו אותה ודי. חלושה מאוד עליתי על הכיסא בבי"ח, ואוסי (ככה אנחנו קוראים לו) אמר שיש טיפונת יותר מים מהרגיל, אבל בכמות הזו זה רק מראה שטוב לה בפנים. ציטטתי לו את הרופאה המלחיצנית והוא אמר שבאמת אם מתחילה לי ירידת מים אז לא לחכות בבית, אבל ממש אין מה לרוץ. טוב, נרגענו. יחד עם העייפות והפחד שגמר אותי סופית אמרתי לו שיללה, יילד אותי כבר כאן ועכשיו. הוא אמר רוצה? בדק אותי ואמר, מצטער מותק. סגור נעול אטום. יומיים אחרי זה – יום רביעי, שוב בדיקת מעקב, הפעם רופא אחר. מוניטור אחלה, אולטרסאונד אחלה. מה אחלה? שאלתי, אין לי ריבוי מים? הסתכל שוב ושוב ואמר כן יש ממש טיפה. זה לא רציני (כבר 2 נגד 1). יום שישי 6 בבוקר. קמה להשתין (כמובן) ומרגישה שיש רטיבות קלה בין הרגליים. עושה פיפי, ובלופ קופץ לו הפקק הרירי בשיא הדרו. אני מבסוטית. עדיין לא בטוחה אם זה טפטוף או סתם הזעה סתמית, ואומרת לעצמי שבכל מקרה כנראה זה קרוב, אז כדאי שאנסה לישון כמה שרק אפשר. נכנסת בשקט למיטה ולא אומרת כלום. בסביבות 8 קמה (כאילו שישנתי..), והרטיבות ממשיכה. כנראה שזה באמת טפטוף. מכינה לי קפה (לא יכולה בלי בבוקר), שותה עם עיתון ועוגה, ומחכה שטל יתעורר. כשזה קורה אני מודיעה שיש לי טפטוף, ושאנחנו כנראה נוסעים לבי"ח והפעם חוזרים עם צפיחית בחוץ. הוא מתחיל לארגן את התיקים הענקיים במהירות, ואני הולכת לעשות את הדבר שהכי חשוב לעשות לפני לידה: להוריד שערות מהרגליים! זה קשה, כי מי רואה בכלל את הרגליים שמעבר לבטן, אבל אני עוד אודה לעצמי על זה אח"כ. מתקלחת, חופפת. הכל במהירות אבל בידיעה ברורה שבעצם הכל בסדר וכדאי מאוד שאני ארגיש הכי נוח עם עצמי שאפשר. יוצאים לבי"ח. מקבלים אותי שם, מוניטור אחלה, מראה צירונים פתיחה 1 ס"מ (שו פתיחה? אני בכלל לא הרגשתי עוד שומדבר), מחכים שהרופא הנחמד יגמור לבדוק את הללו שלפני ויעשה גם לי אולטרסאונד. איך שהוא מגיע אלי – מתחלפת משמרת. ובמקומו מתייצבת המלחיצנית. שקובעת ישר שאלוהים ישמור כמה מים יש לי, ושאני חייבת להתאשפז. מתווכחת, משדלת, אבל היא בשלה. יוצאת להתייעץ עם טל, ואנחנו מחליטים שזה עדיף כי אחרת בתכל'ס נהיה כל הזמן בלחץ, אז למה. מתאשפזת בחוסר חשק ענק, אבל יללה, העיקר שדברים מתחילים לזוז. במחלקה: אני מבסוטית (עלק), לא כואב לי כלום, מצד שני יש צירים והם גם די ארוכים, אבל עדיין מרגישים כמו התקשות וזהו. אני עדיין בטוחה שהלידה לא תכאב לי (יש כאלה!). אמא שלי ודודה שלי וטל שלי באים והולכים, את טל אני שולחת לישון כדי שלא יפתח לי מיגרנה באמצע הלידה, והנה אני לבד בבי"ח. במיטה לידי מישהי שמתפתלת עם צירים כבר 24 שעות וללא פתיחה. אמאל'ה. באיזשהו שלב היא מתקשרת לבעלה שמסתבר שהוא בפאב עם חברים (אפילו לא טרח להתקשר אליה). אני מנסה לעודד אותה וללמד אותה קצת נשימות אבל כבר אין עם מי לדבר. במיטה שבצד השני הוילון מסתיר מישהי. בודד. בסביבות 23:00 הצירים מתחילים לכאוב. אני עושה נשימות ממלאה את הבטן, ומסתדרת איתם בקלות. ברור לי שאת טל אני עוד לא מקפיצה. בשיחת טלפון אומרת לו שהכל כרגיל ושנדבר בבוקר. מנמנמת קצת ומתעוררת מצעקה. מסתבר שזו שמאחורי הוילון צורחת בלילות. איזה צרחות… זוועת עולם, רק מלשמוע אותן רציתי לבכות ולברוח לאמא הביתה שתחבק אותי. כבר אי אפשר לישון והצירים עוד יותר כואבים, מחליטה להסתובב במחלקה אבל הצעקות ממשיכות לרדוף אותי, ואני מפחדת. הולכת לאחות ושואלת אותה מה קורה שם. לפי ההסבר שלה מבינה שזה יותר צעקות מכאב אמיתי. בכל מקרה מבקשת לעבור חדר, ועוברת למיטה ליד חלון בחדר שקט יחסית. מנסה לנמנם, הצירים ממשיכים, מגיע זוג באמצע הלילה והולכים לישון יחד (במיטה לידי). אני מבודרת מהמצב, אבל מתחילה ממש לרצות את טל. מוותרת בגבורה. 7 בבוקר, הצירים עוד יותר כואבים, הבחורה החדשה שלידי מלמדת אותי תנוחות שלא ידעתי (כ"כ פשוטות – למה לא סיפרו עליהן בקורס???): בעמידה על 6 ובעמידת צפרדע. אני מקבלת את הצירים ככה, ובראש מתנגן לי שיר של פרסומת אווילי עם מילים שאני המצאתי. משהו לא ברור, אבל כל ציר אני עומדת על 6, מכניסה את הראש בכרית עמוק, ושרה לי את השיר המטומטם הזה. מבסוטית. מה שכן, רעבה מאוד. אנחנו כולנו מחכות בקוצר רוח לארוחת הבוקר. האחות מתפלאת שאני רעבה, ואני לא מבינה: לידה או לא אני עדיין בהריון. מחסלת ברעב את כל האוכל. ואז טל מגיע. (8-9 בבוקר). כמו מלאך שהגיע אלי. בול כשכבר לא כ"כ הסתדרתי לבד עם הצירים. הוא עושה לי את המסז' אותו למדנו בקורס, וזה פשוט מעולה! אני כבר רואה בעיני רוחי את השתלשלות הצירים הנעימה הזו. ככה ממשיכים עד הצהריים. אני מבקשת שלא יבואו לבקר אותי (דחיל ראבק, אני בצירים!) אבל באים. חברה שלי ודודה שלי. זה דווקא בסדר. אנחנו יושבים מחוץ למחלקה ומדברים, וכל פעם שמגיע ציר אני נעמדת, נשענת על קיר או מעקה, שרה את השיר שלי, וטל ממסז' אותי בכוח. כשאני רואה שמתגבר עוד אני מבקשת מהם ללכת. בודקים לי פתיחה יש 3 ס"מ! איזה יופי! אני מבקשת לרדת לחדר לידה, אבל אין שם מקום עדיין. אחות מקסימה אומרת לי – עדיף לך להישאר כאן כמה שיותר – תסמכי עלי. אני מאמינה לה, וזה היה כנראה הצעד הכי חכם. אנחנו נשארים עוד. עד כאן היה אחלה. עכשיו התחיל להיות ממש כואב. ודודה שלי למרות בקשותי מתעקשת לחזור עם איזה סנדוויץ' מטומטם. אני כועסת עליה, ואח"כ אכולת רגשות אשם על ההתנהגות שלי (המבט המרוגש והטוב בעיניים שלה, היא כ"כ רוצה לעזור...). מכיוון שאני בצירים חזקים מאוד כבר, אני ישר מאשימה את טל למה לא שמר עלי ולא נתן לה לבוא, ומתבעסת עד עמקי נשמתי. זהו. איבדתי את הריכוז. איבדתי את השלווה שבה קיבלתי כל ציר. עכשיו אני עצבנית ומשם הדרך קצרה מאוד ללהיות ממש מבוהלת. כל ציר מבהיל אותי עוד יותר וגורם לי להרגיש קטנטונת ודבילית (נעים מאוד, ליאת). אני מחליטה שהגיע הזמן לרדת לחדר לידה, כי רוצה לקחת גז צחוק – שיהיו קטעים. מבררים, אומרים להם שאני כבר בלידה, ומגיע אח לאסוף אותי עם כיסא גלגלים. אנחנו בדרך, אני מבוהלת, ומסכנה. בדיוק מה שלא רציתי להיות. בערל 14:30, מגיעים לחדר הקבלה שמוצף במיליון נשים, מיילדת דוחה בודקת אותי ואומרת שיש לי פתיחה של 5! איזו גאווה! אני טורחת להיות נחמדה אליה- זה לא עוזר. מוצאים לי חדר, אני מבקשת חוקן (כי יודעת שאחרת זה יתקע אותי), עושים לי חוקן (יאק!!!), שאחריו אני מבקשת להתקלח. עושה את הכל ממש ממש לאט, כי לא רוצה להתחבר למוניטור אפילו לשניה. מתקלחת (המים טובים לצירים, אז מנצלת אותם קצת), מתלבשת וחוזרת לחדר. מנסה כל מיני תנוחות בעמידה אבל כבר מתחילה להחלש, והמוראל נמוך מאוד. מציעים לי אפידורל, ואני אומרת שבינתיים לא. המיילדת והמרדים מסתכלים עלי בפליאה. אני מתעלמת. גז צחוק – נגמר. ואז משכיבים אותי למוניטור. איזה סיוט!!! שי-קי שלא מוכנה שיפעילו עליה לחץ בורחת ממנו כל שניה (כי יש לה מקום עם ריבוי המים שלי), אז אין סיכוי לקבל מוניטור רציף. הם אומרים לי שעד שאין מוניטור של 20 דקות חצי שעה רציף, אני לא יכולה לקום. אני משתדלת לשכב בלי לזוז ואיך לעזאזל אמורים להתמודד ככה עם צירים???? רע לי, אני מבוהלת וכל מעט השליטה שהיתה לי נעלמה. אני מבינה שאין מנוס ומבקשת אפידורל. עכשיו אני כבר קרובה להיסטריה. הכאב לא נסבל, הם לא נותנים לי לזוז, טל לא יכול לעשות לי מסז' כשאני בשכיבה.. נו כבר!!! מחכים שהעירוי יגמר, ובינתיים הרופא מתיישב בין רגלי. אני שואלת אותו מה הוא עושה אז הוא מסביר לי שהוא הולך לפקוע לי את המים. אני שואלת למה, והוא עונה שבגלל שיש לי ריבוי, עדיף להוציא אותם בצורה מבוקרת כדי שלא יצאו בשצף מסוכן. אני מסכימה, ואז נשמע טק קטן ומים חמים ונעימים זורמים ממני. אני מרגישה הקלה, ואז רואה את אמא שלי מציצה לחדר לידה. אני מרגישה כ"כ חשופה ופגיעה ואני לא מוכנה בשום אופן שמישהו יראה אותי עכשיו!!! אני מתחילה לבכות בהיסטריה ומסמנת עם היד שתלך כבר!!! לא מצליחה לדבר מרוב תסכול ועצב. רק אחרי כמה דקות נזכרת שדווקא אמרו לנו שהרבה פעמים כשפוקעים את המים זה מוציא גם הרבה רגשות. הבכי הזה היה מצויין, ואז מגיע המרדים. מוציאים את טל מהחדר. אני מפחדת כ"כ! האחות מחבקת אותי מקדימה, ואני פשוט מתפללת שלא יגיע לי איזה ציר בול כשהוא רוצה לדקור. פתאום זרם עצום של מים פורץ ממני ישר על המיילדת, והיא בגועל אומרת: אויש! מילאת אותי לגמרי! כולל את הנעליים! נו באמת!" (בשיא הרצינות!!!) פוסטמה בת פוסטמה! אני בשוק. היא מחזיקה אותי מרחוק ואני מחוברת לאפידורל. הוא מיד מתחיל להשפיע, אבל יחד עם כל ההיסטריה שלי, אני רועדת בטירוף בכל הגוף. רועדת כ"כ חזק עד שאני בטוחה שזה ידבק לי ואני אמשיך לרעוד לנצח. אני שואלת את המרדים אם זה הגיוני, הוא אומר שרעד זה תופעת לוואי מוכרת אבל שאני באמת רועדת הרבה יותר מדי. יופי. טל נכנס, אני עדיין בהיסטריה מוחלטת. הוא שם לי דיסק קיטש שקט שבחרתי, נותן לי מסטיק, אני עוצמת את העיניים מתחילה נשימות הרגעה, מדברת איתי ומתפללת. בסוף התפילה אני יותר רגועה. זאת אומרת עדיין בהיסטריה, אבל יודעת שהכל יהיה טוב. הרעידות נחלשו המון, לא כואב לי כלום, אני מנמנמת קצת, ומדי פעם מדברת עם טל, ואפילו צוחקים על המיילדת המטומטמת שכעסה עלי שירדו עליה המים. נחמד. השעות עוברות, ובבדיקה פתיחה של 9.5. נשארו רק שוליים. ככה גם בבדיקה שאח"כ (אין לי מושג על השעות) וגם אח"כ ואז הם אומרים שהם יתנו לי פיטוצין כדי למחוק את השוליים ולהתחיל לגמור את העסק. אני מסכימה לפיטוצין בתנאי שיתנו לי אפידורל לפני (מסיוטי לפני הלידה). טוב, מביאים את המרדים, נותן תוספת, אנחנו מחכים ו.. אף אחד לא בא לתת את הזירוז. עומס. עובר הזמן ושוב: האפידורל מתחיל להתעמעם, אני רק מרגישה צל של כאב ומיד לחוצה כמו פסיכית, מביאים את המרדים, מוסיף, ואף אחד לא בא. ככה עד קרוב ל12- בלילה!!! ואני בהיסטריה כל הזמן שהאפידורל יגמר ואז יתנו לי ת'פיטוצין. המהפך השני - חילופי משמרות. אחראית המשמרת החדשה בוחרת אותנו בתור הזוג שאותו היא מיילדת אישית (מעניין למה, שני חננים יושבים בשקט ומחכים לתורם). המיילדת הקודמת אומרת לנו שיש לנו מזל. אני מסכימה איתה שיש לנו כי הרי היא הולכת. טל בכלל באטרף עליה, אבל הוא מסתיר את זה יפה. המיילדת החדשה שואלת אם איכפת לי שמיילדת מתלמדת תיילד אותי כשהיא מפקחת עליה. אמרתי שזה בסדר בתנאי שהיא טובה בעיסוי פירנאום כי התאמנו הרבה בבית ואני רוצה לנסות בלי חתך. אז היא אומרת שאם זה ככה היא תיילד אותי. אני מבקשת שהיא תשים עלי את שי איך שהיא יוצאת, היא עונה לי שהיא תתן לנו את כל הצ'יפורים האפשריים, בשביל לכפר על כל שעות החיכיון האינסופי שעברו עלינו. אני מבקשת אפידורל, והיא אומרת שלא נראה לה שכדאי כי היא רוצה שאני ארגיש את הלחיצות. יללה בסדר. היא אומרת לי שאני אאסוף כוחות וכשהיא עוד מעט חוזרת אני שולפת את שי. בינתיים, היא אומרת לי ללחוץ כדי להביא אותה למטה. אני לוקחת שלוק מהקולה של טל, מתנערת, ומוכנה לכבוש את העולם. לוחצת כמו מטורפת עד שהמתלמדת שעוברת בסביבה אומרת לי שאני חייבת לעשות הפסקות כדי לאפשר לשי-קי לנשום (נו באמת! תודה שאמרתם לי!). אני נלחצת, אבל רק קצת. הפעם לוחצת רק כשטל אומר שיש ציר. ואז מתחילים הכאבים להתגבר. אני מבסוטית ומתה מפחד בבת אחת. הכי בעולם רציתי שאוכל להרגיש אותה יוצאת. המיילדת מגיעה. אני עם אינפוזיה שמחוברת בשיא הטמטום בקיפול של היד מנסה להתפשט משני החלוקים במהירות עם יד אחת קשורת אינפוזיה וללא יכולת להתכופף. אפילו באותו רגע המחזה הזה הצחיק אותי. טל והמיילדת הסתכלו עלי המומים (ככה פתאום בלי התרעה הבחורה מתחילה להתפשט בהחלטיות), אבל זה לא עצר אותי. מה, שישימו את שי-קי על חלוק??? מה פתאום – היא צריכה להרגיש אותי אז חייבים להתפשט, לא?! אני מתחילה ללחוץ. כולם מתלהבים מהלחיצות שלי, אבל אני לא מתרגשת – שנים של עצירויות סוף כל סוף משתלמות להן. אני לא מרגישה לחץ בפי הטבעת, אבל מכוונת לשם בכל מקרה. מה שכן אני מרגישה טוב טוב שאין סיכוי שהיא הולכת לצאת משם. אין! איזה כאבים! המיילדת וטל מתלהבים מההתקדמות והיא נותנת לי להרגיש את הראש. מ-ד-ה-י-ם. אבל אין לי זמן לבזבז, אני בדרך להיות אמא. ממשיכים ללחוץ. אני חושבת שהמיילדת שאלה אם אני רוצה לראות ועניתי שכן, אני חושבת שטל הביא ראי, אבל לא זוכרת אם ראיתי משהו. גם טל לא זוכר מה היה שם. הכאב הופך להיות לגמרי בלתי נסבל. אני מבקשת שתחתוך והיא מעודדת שהיא עדיין רוצה לנסות כי עשינו עבודה יפה אבל אני פשוט קטנה והראש של שי גדול. אני ממשיכה בלחיצות והם כל הזמן אומרים לי הנה ואיזה יופי וכאלה ואני זוכרת בבירור שחשבתי שהם שני שקרנים, שעובדים עלי כי אין שום התקדמות לעזאזל, וברור שהראש תקוע ושאין סיכוי שהוא יצא. מסתבר ששלב הלחיצות הזה היה מאוד ארוך. מעל שעה וחצי ואפילו קרוב לשעתיים. אבל לי לא היתה שום תחושה של זמן. בינתיים בראש אני חושבת על הטחורים שיהיו לי אבל לא נורא (ולוחצת), על זה שאני לא מאמינה לאף אחד בעולם – אין סיכוי שהראש יצליח לצאת משם (ולוחצת) חושבת על זה שמלא אנשים מחכים במתח בחוץ כבר המון שעות ושיקפצו לי (ולוחצת) בטוחה שלא אצליח ללכת מרוב טחורים (ולוחצת עוד יותר חזק). אח"כ התחלתי לדבר את חלק מהמחשבות האלה, עד שלקראת הסוף אמרתי בפה מלא לטל ולמיילדת ששניהם שקרנים ואני לא מאמינה למילה שהם אומרים לי. ואז היא יצאה. פתאום. בלי שום הכנה. לא היה הבדל בלחיצות. לא היה הבדל בכאב. לא הרגשתי שמשהו נפתח. כלום. אמנם עם חתך (כי עם כל הרצון הטוב זה פשוט לא הלך ושי-קי התחילה לא לאהוב את זה), אבל קטן ויפה (ציטוט של החותכת). אין ספק שההרגשה הזו של גוף שיוצא במהירות חלקלקה ממך זו ההרגשה הטובה ביותר בעולם. והיא שווה כל רגע של בחילות, כובד, מתח, כאבים וכל שאר החבר'ה האלה. טל שעמד שם ועזר למיילדת להעביר אותה אלי אומר בקול רועד "איזו חמודה" ואני מתחילה לבכות. מתרגשת מעמקי נשמתי. המיילדת שמה את שי-קי היפיפיה עלי, ואני לא יכולה להניק ולא לחבק כי אני לא יכולה לכופף את היד. אני מנסה בכל זאת ויוצא לי איזה חיבוק גמלוני כזה. אני מסתכלת אליה ואוהבת אותה מיד (טוב, אהבתי אותה ממש גם בבטן). היא מושלמת. מדברת אליה והיא נרגעת. אח"כ לוקחים לי אותה. אני מרגישה את השיליה שמבקשת לצאת, לוחצת ובלופ היא בחוץ, יפיפיה, בול בצבע שדמיינתי אותה. מאוד מתלהבת. אבל אז.. הצירים לא מפסיקים. אני כבר בטוחה שזהו, אכלתי אותה, ושאני האישה היחידה בעולם שתישאר עם צירים לנצח. איזה פחד! צועקת להם שינתקו אותי מהפיטוצין ומהר כי יש לי צירים!! שיבדקו שוב שניתקו אותי!! אבל יש לי צירים!! למה?? כן כן, התכווצויות הרחם שממש אבל ממש לא שמעתי עליהן לפני (העיקר – היא יוצאת והכאב נגמר בבת אחת… שמענו…). אחרי שהסבירו לי מה זה, לקח לי עוד קצת זמן להתגבר על משבר האמון, אבל בסוף נרגעתי. כמה תפרים ע"י רופא שהחליט לספר לי את סיפור חייו תוך כדי, ואני רק כמהה אליה. בסוף זה הגיע. שיקי עטופה ורצינית אצלי בידיים. קצת בשוק, אבל עם אמא שלה – אז הכל יהיה בסדר. גם היא יודעת את זה. היא שלי. הבת שלי. ואני אשמור עליך מכל העולם. לפחות בינתיים. אח"כ את כבר תסתדרי יופי לבד. ולאבא של שי-קי, בעלי האהוב, האיש המדהים ביותר בעולם – לא יכולתי לעשות את זה בלעדיך. אתה היית המלאך שלי המגן השומר העוזר - ברמות שאתה אפילו לא יכול להבין, לכל אורך הלידה הזו, ועשית לי אותה לחוויה של יחד שלא האמנתי שאפשרי בכלל. אני אוהבת אותך. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 26/2/2003  21:1 ליאתיתי מקסימה שלי - הדמעות בעיניים קצת מסנוורות אותי - שרי 26/2/2003  21:14 אויייי, ליאתיתי היקרה - לירון 26/2/2003  21:16 ליאת, סיפרת כל כך כל כך יפה ונוגע ללב - יסמין 26/2/2003  21:19 לירוני - לא רק שזוכרים כל פרט אלא שעם הזמן נזכרים בעוד פרטים שנשכחו בלהט הרגע... (ל"ת) - שרי 26/2/2003  21:25 שרי יקירה....ואני חשבתי שהכאב ישכח מתישהו - לירון 26/2/2003  21:52 כל מה שאני מסוגלת לכתוב עכשיו זה: "מ-ד-ה-י-ם!!!!" זה כל כך מרגש!!! (ל"ת) - עינת ש 26/2/2003  22:56 אני כל כך מזדהה!וגם ללירון - גילי אבישי 26/2/2003  23:39 ליאת, פשוט כיף לרוא! ולירוני, לו רק יכולתי לחבק אותך עכשיו... (ל"ת) - נירה 26/2/2003  23:56 ליאתיתי - סיפור לידה נהדר וכתוב לתפארת! - מאמאצ'יקה 27/2/2003  0:46 איזה יופי של סיפור, ליאת. מאד נהניתי לקרוא אותו. (ל"ת) - דיאנה 27/2/2003  2:56 ליאתיתי, איזה סיפור מצחיק ומרגש. נפלא לקרוא אותך. (ל"ת) - הגר 27/2/2003  3:24 וואו! ליאת! איזה סיפור מקסים! - שרון-ש 27/2/2003  6:1 ליאתיתי , אני תמיד מתענגת לקרוא את מה שאת כותבת והפעם במיוחד. (ל"ת) - ענת סימון 27/2/2003  8:17 החזרת אותי ללידה שלי - רותם ו שות 27/2/2003  8:59 איזה סיפור מרגש - אורלי_ו 27/2/2003  9:10 איזה יופי! ארוך ארוך אבל שווה כל רגע - תמי 27/2/2003  9:51 ליאת, סיפרת נפלא ומרגש. התרגשתי יחד איתך וצחקתי מהצוות . נראה שעשית את זה בגבורה רבה! מזל טוב! (ל"ת) - ענבל ל 27/2/2003  10:5 ליאתיתי, קראתי בהנאה רבה ובהתרגשות - כלבובה 27/2/2003  10:34 ליאתיתונת, מבטיחה לקרוא בהקדם! (ל"ת) - אסנת ש. 27/2/2003  11:5 מקסימות שלי! איזה כיף לשתף אתכן!!! - ליאתיתי 27/2/2003  11:11 וואו! וואו! וואו! סיפור לידה מדהים! ממש ריגשת אותי (וגם בכיתי). המון מזל-טוב!!! (ל"ת) - חני 27/2/2003  11:16 כמה מדהים שאת מצליחה לשמר את כל זה ולהציג את כל מה שעברת כחויה חיובית ומרגשת.ברכות. (ל"ת) - רוני.כ 27/2/2003  12:28 ליאתי ריגשת אותי כ"כ ואני בשבוע 40 אז כמובן שבכיתי ואפילו קראתי פעמיים - רונה 27/2/2003  13:1 נורא מרגש. וגם מוכר. וגם אצלנו כבר עברו 7 חודשים. מזל טוב (ל"ת) - עפרה 27/2/2003  13:59 איזה יופי לפגוש רוח אופטימית ומשעשעת שכזו - אבינדב 27/2/2003  15:17 לרונה, אבינדב, לירון וכולם - ליאתיתי 27/2/2003  15:19 נהדר! לא הבנתי מה שמה של הנסיכה ומה מקורו... (ל"ת) - דובת גריזלי 27/2/2003  15:21 לידה התחדשות וזריחה. - איריס גוב 27/2/2003  16:53 ליאתיתי, איזה סיפור מרגש! יש כאן - מיכל פ 27/2/2003  18:54 דובה יקרה- השם הוא "שי" (הכינוי הוא שי-קי....) (ל"ת) - לירון 27/2/2003  18:59 ליאתיתי, תודה - לירון 27/2/2003  19:17 ליאתוש - וואוּ!! נאלמתי דום. (ל"ת) - לילוש 27/2/2003  22:51 ליאתיתי טלטלת אותי בין רחמים לשמחה לכעס(על המיילדת הראשונה)ובסוף לשמחה דומעת,איזה זיכרון מדהים,אבל בעצם איך שוכחים דבר כזה? למרות שעבר המון זמן-מזל טוב ורק אושר (ל"ת) - איריס אשוח 27/2/2003  22:58 ליאתיתי - את כותבת בכזה כשרון! לא נשמתי לרגע.... מדהים ומעורר התפעלות (הסיפור כמו גם המקור) (ל"ת) - פולינה 28/2/2003  0:57 ליאת כל כך ריגשת והצחקת אותי, את פשוט מדהימה... (ל"ת) - שירי ג 28/2/2003  7:48 סיפור מרגש. הזכיר לי - טלטל 28/2/2003  18:32 יקירה, כל מילה זהב כמו ששרי אומרת... נהניתי שיא, תודה לך על סיפור נדיר ועל היותך. (ל"ת) - זהר המזדנבת 28/2/2003  20:53 ליאתיתי מקסימה - אסנת ש. 1/3/2003  16:10 אוף! גרמת לי לבכות!!!! את כותבת פשוט מקסים (ל"ת) - אמא של ליאור 2/3/2003  9:42 תודה מקסימות (ומקסימים). תודה! (ל"ת) - ליאתיתי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש