|
2/3/2003 23:3
|
הללי
|
מאת:
|
תודה רבה לכל המנחמות והמבקרות. חיממתן לי את הלב. אבי היקר והאהוב נפטר ודוקא לזכרו- סיפור הלידה של רוני (ארוךךך)
|
כותרת:
|
אבא נהדר שלי, בזכות אהבתך אני מי שאני. לנצח תהיה חלק ממני, וממני לילדי. שמחה על כל רגע שהיית אבי ומלאת גאוה על הזכות להיות בתך.
מעדיפה להתחבר לרגעים היפים, אז הנה כמה רגעים כאלה (שאתה אמנם לא היית שותף פעיל אך הספיקו לי תמיכתך השקטה ובטחונך המלא בהחלטתי) :
סיפור הלידה של רוני.
22.6.02 ,יום שבת . קמתי בתשע בבוקר בערך, אחרי שנת לילה טובה, הראשונה מזה כמה לילות. שקט בבית. צביקה לקח את יותם לראות משחק של המונדיאל (רבע גמר?) אצל חברים שיש להם טלויזיה גדולה.
בפיפי הראשון של הבוקר ראיתי שהשתחרר לי הפקק. חיוך גדול נמרח לי על הפרצוף. ליטפתי את הבטן ואמרתי לה "בקרוב ניפגש. אני נורא שמחה". איכשהו הייתי בהרגשה שיש לי עוד כמה ימים עד לתאריך הלידה המשוער, כשבעצם הוא היה באותו יום. חוץ מזה שבהריון עם יותם השתחרר לי הפקק איזה שבוע, ככה שבאמת לא נלחצתי.
אני זוכרת שהכל היה רגוע. ומאושר. לא יודעת למה, אבל היתה הרגשה נורא נעימה באותו בוקר.
שתיתי לי תה, קראתי קצת, הדלקתי את המחשב. פתאום התחשק לי לנקות קצת. אז רחצתי כלים(ציר) ושמתי כביסה(עוד אחד, בדרך עם הגיגית) וחיטאתי את השרותים (עוד כמה). כל הזמן היה לי בראש מה ששיין אמרה- "לא להילחץ, בהריון שני הרבה פעמים יש צירים כואבים ולא סדירים אפילו הרבה זמן שבסוף נעלמים". אז לא נלחצתי.
התיישבתי על הכדור מול המחשב. האינטרנט לא מתחבר לי. התקשרתי לצביקה (מבין בדברים האלה)לא אמרתי מילה על הצירים, רציתי שיהנה מהמשחק. רק ביקשתי שיגיד לי איך מעלים את האינטרנט. תעשי ככה, וככה וככה. או. קי. עשיתי. לא עולה. עוד טלפון. עוד פעם "תעשי ככה וככה". או.קי. עשיתי. לא עולה. ושוב- "אז תנסי אולי ככה". ניסיתי. עלה.
הצירים היו ממש לא משמעותיים. כלומר- ידעתי שאלה צירים, אבל בהחלט כאלה שעוד עלולים להיעלם. ובכל זאת, קצת היה לי קשה להתרכז. קשה להיות במקום אחד הרבה זמן.
אז קמתי מהמחשב. התקשרתי לאמא שלי. אני זוכרת את עצמי הולכת בשביל שבגינה הלוך ושוב, מדברת עם אמא שלי בטלפון ומתלבטת האם לספר לה או לא. בסוף סיפרתי. ומיד אמרתי לה את מה ששיין אמרה. אז לא להילחץ. אמרתי לה שאודיע לה כשאדע משהו.
הייתי לגמרי משוכנעת שהצירים יעלמו. אפילו לא מדדתי זמן.
אני חושבת שעברו עשר דקות וכבר באמת התחיל לכאוב. אז התקשרתי לצביקה. "מתי המשחק נגמר?" "עוד עשרים דקות בערך". "טוב, אז תגמור לראות את המשחק ותבואו הביתה, טוב?" "בסדר".
רכנתי על שש מול הטלויזיה וניסיתי לראות טלויזיה ולמדוד זמנים ביחד. לא הצלחתי. משום מה בכל פעם שהגיע ציר, שכחתי מתי היה הציר הקודם. (רגע, כמה זמן עבר? שמונה דקות? שבע? חמש? מתי היה הציר הקודם?). הכלב הסתובב מסביבי ובכל ציר ליקק אותי (הייתי בגובה שלו וכבר התחלתי להתנשם). כבר די כאב. ואז היה טלפון. קמתי ואז היה עוד ציר. עניתי תוך שאני מתנשמת בכבדות. זה היה צביקה. "מה קורה", הוא שאל. לא הצלחתי לענות. כל מה שיכולתי לעשות היה לנשום. "טוב, אני מבין, אני בא".
התקשרתי לשיין והשארתי הודעה במענה הקולי. עדיין לא נלחצתי. עדיין חשבתי שהכל יכול להיעלם. התקשרתי לאמא שלי והצעתי שתבוא, על כל מקרה. הכי הרבה היא תחזור הביתה. התחלתי להרגיש שכבר לא כל כך נעים לי להיות לבד.
צביקה ויותם חזרו. הסברתי ליותם שהתינוקת כנראה מסמנת לי שהיא רוצה לצאת. צביקה (כמו כל גבר פרקטי) התחיל למדוד זמנים. יש לך כל שבע דקות. בציר הבא- יש לך כל חמש דקות. ובציר הבא-יש לך כל שלוש דקות. שיין עדיין לא חזרה אלי. התקשרנו שוב. ושוב ענה מענה קולי. הצירים כבר ממש לא היו משהו שאפשר להתעלם ממנו. כל שלוש דקות. ארוכים וחזקים. אם לא הייתי לחוצה ששיין לא עונה, אולי הייתי נהנית מהעוצמה שלהם.
שני צירים אחר כך התחלתי להרגיש קצת לחץ. לא הרגשתי שאני צריכה ללחוץ, אבל בהחלט הרגשתי לחץ בכל ציר. בשלב הזה הודעתי לצביקה שאם זה ממשיך ככה מתקשרים למד"א והכי הרבה הוא יילד אותי. (הסיפור של רותי קפץ לי לזיכרון).
התקשרתי לג'ויס (מ"מ שיין). ג'ויס שומרת שבת אבל ענתה לי. צביקה כבר היה די לחוץ. היא שאלה כמה שאלות (כל כמה זמן יש ציר) ואמרה שאם לא נצליח לתפוס את שיין אז היא תבוא ושלא נדאג.
כמה דקות מאוחר יותר שיין התקשרה. "בבקשה אל תגידי לי שאת בטיול בצפון", אמרתי. "אה...." היא ענתה. "לא נכון!", אמרתי. "אל תדאגי, נעשה אחורה פנה ואני אצלך תוך חצי שעה. בנתיים תרכיבו את הבריכה". מסתבר שעברו בסך הכל עשרים דקות מאז שהשארנו לה הודעה. ולנו זה נראה המון זמן.
קצת נרגענו. שלחנו את יותם עם אמא שלי. הוא הלך בלי בעיות, כאילו ידע שכך צריך להיות. בכל ציר תפסתי את צביקה ונתליתי עליו. דוקא לזוז לא יכולתי למרות שכשתיארתי לעצמי את עצמי בצירים היתי בטוחה שאנענע את האגן.
בין ציר לציר עזרתי לצביקה להרכיב את הבריכה. איך שגמרנו להרכיב אותה, שמענו את ה"מה נשמע" העולז של שיין מהשער (היא דיברה אל הכלב. מאז שנפגשו היתה איזה סימפטיה בניהם). זהו. עכשיו אני יכולה ללדת. שיין הופיעה בדלת עם בגד ים, ומיד התחילה לעסות לי את הגב. נרגעתי. צביקה ושיין התחילו למלא מים בבריכה, כשבכל ציר אני נתלית על צביקה ושיין מעסה לי את הגב. יכולתי לדבר אבל הרגשתי לא ממש בפוקוס. כמו שמדברים בטלפון ומסתכלים בטלויזיה בו זמנית. אתה מרוכז, אבל לא ממש.
שאלתי את שיין אם היא רוצה לבדוק אותי. "לא", היא אמרה. "את לא רוצה לדעת מה המצב?", שאלתי. "אני יודעת מה המצב. יש לך פתיחה של 7-8. את עוד מעט יולדת". צביקה אמר-עניין של שעה. ושיין ענתה לו שהרבה פחות. לא היו לי שום חששות. כאילו היה לי בטחון שהכל בסדר (ומי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס חושש בדרך כלל). כמו בלידה של יותם, בכלל לא חשבתי על זה. הייתי כאובה ומאושרת.
ברגע שהבריכה היתה מלאה הלכתי לשירותים לעשות פיפי אחרון (כדי שלא אצטרך לצאת מהמים באמצע), התפשטתי ונכנסתי למים.
אהההההה. איזה הקלה. כמה נעים. כמה מרגיע. צביקה נכנס אחרי. עברו איזה שני צירים רגילים. עמדתי על הברכיים וצביקה החזיק לי את הידיים. כמו חצי כריעה וחצי עמידת שש. בהפוגות בין ציר לציר ישבתי, ובכל ציר חזרתי לתנוחה הזאת. לא תכננתי את זה, זה פשוט יצא ממני. בציר השלישי הרגשתי משהו מתפוצץ ממני. "ירדו לי המים", אמרתי לשיין. "נהדר", היא אמרה. המים כנראה היו צלולים כי לא ראו אותם.
הציר הבא כבר היה ציר לחץ. איזה לחץ! וואו! הרגשתי את הראש מפלס את דרכו, והרגשתי כאילו אני מנסה לפנות לו מקום בתוכי. בציר אחריו כבר נהמתי. חצי צעקה חצי שירה נמוכה, ארוכה. שיין בדקה אותי תוך כדי ציר, ובגלל שהשמעתי קולות כואבים הכלב הבין ששיין מכאיבה לי וכמעט שם לה ביס. היא הרגיעה אותו ומאז הוא פשוט נעמד עם שתי רגליו הקדמיות על שפת הבריכה ויילל יחד איתי. חמותי התקשרה באמצע ונזכרנו שהטלפון מחובר. צביקה שלח יד מתוך הבריכה וניתק את הטלפון. עוד כמה צירים. אני חושבת שנשכתי את צביקה באחד מהם. לא יכולתי להפסיק לנהום.
שיין נתנה לי להרגיש את הראש בהכתרתו בין רגלי. צביקה ניסה אבל בדיוק היה לי ציר. כואב נורא. הראש היה בחוץ. לא ללחוץ. שתי דקות אחר כך רוני נולדה. חבל הטבור לאורך בטני הריקה והתינוקת העירנית והרגועה מונחת בין זרועותי. רחש קל של מים וקולות ראשונים שיוצאים מתוך חיוך של אמא לביתה החדשה. איזה אושר. כמה כאב וכמה לא כואב עכשיו. צביקה יצא החוצה ושיין הזכירה לנו שאפשר לצלם.
שיין בדקה שאין דופק בחבל הטבור ונתנה לצביקה לחתוך אותו. השליה יצאה, שיין בדקה אותה. ואמרה- מזל טוב!
הם סידרו לי מקום נוח על הספה, צביקה הביא חלוק ויצאתי מהמים. קצת פחדתי שלא אוכל לעשות את זה, (הבריכה היתה גבוהה) נשכבתי על הספה, ורוני חזרה אלי. כמה נסיונות והילדה התחברה לציצי כמו גדולה. צביקה הביא ענבים. ושוב, כמו בלידה של יותם, הציף אותי אושר נפלא מעורב בשלווה מוחלטת. היא שלי. ואף אחד לא לוקח אותה ממני. ואין פלוריסנטים שמסנוורים אותה ויש לי בעל נהדר וענבים מתוקים והלואי שהרגעים האלה לא ייגמרו.
שלוש וחצי שעות עברו מאז הציר הראשון ועד שרוני יצאה ממני. שעה מהרגע ששיין הגיעה. עשרים דקות צירי לחץ. בשתיים בצהריים כבר ישבתי על הספה ואכלתי ענבים.
לא הספקנו להדליק נרות, לקבל מסאז'ים מפנקים (שמעתי ששיין עושה דברים מדהימים), לשים מוזיקה מרגיעה, להינות מריחות אקזוטיים ארומתים. בקושי נזכרנו לעמעם את האורות לפני שרוני נולדה.
הכלב ושיין הם היחידים שבאמת ראו את רוני מגיחה לאויר העולם. ומאז הכלב מאוהב בה. בימים הראשונים בכל פעם שהיא בכתה הוא רץ אליה. לפעמים הוא בכה יחד איתה. עד היום (שמונה חודשים) הוא ניגש אליה בכל בוקר, מסתכל שהכל בסדר, מריח אותה ונותן לה ליקוק. והיא בתמורה מושכת לו באוזניים.
דרך אגב-את הכלב (פאדג') אבא שלי הביא לי לפני שש שנים כשגרתי לבד בתל אביב והרגשתי קצת בודדה...
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
