|
13/3/2003 18:14
|
liat
|
מאת:
|
לקראת יומולדת 10 חודשים- אני כבר כנראה מסוגלת לזה- סיפור הלידה שלי. שלי.
|
כותרת:
|
ואו-מאיפה מתחילים???
בשבוע 38 אומר לי הרופא המיילד כאן בחו"ל, שאם תוך שבוע אין התקדמות, כנראה שיצטרכו ליילד אותי, כי העובר כבר מספיק גדול ואני צרה מידי (כל ה- 27 ק"ג העודפים ואני צרה מידי) ואם הקטן ימשיך לגדול בפנים יש סיכוי סביר ללידה מכשירנית. אני דואגת. מצד אחד מתה כבר ללדת כי אני לא מסוגלת יותר לזוז אבל מצד שני רוצה לידה טבעית, כשהוא יבחר לצאת ולא כשאנחנו. הרופא המדהים שלי בארץ מבקש למשוך עוד. בקשתו מתקבלת. כעבור שבוע הרופא כאן מחליט מחכים עוד קצת. במהלך השבועיים האלו- אני לא אני. חסרת סבלנות. דואגת, מתפללת שיבחר לצאת. בסוף שבוע 39 הוא מקשיב לי- ומתחילים צירים קטנים אך כואבים. לא מרפים. אני זוכרת את החום המטורף של חודש יוני ואת הכאבים ללא הרף.
אחרי יומיים בלתי נסלים אני מגיעה לרופא. הוא בודק ומחייך. יש פתיחה של 2 אצבעות, מחיקה של צוואר הרחם וצירים. מציע שנחכה עוד יום בבית. אני בקושי הולכת. בקושי נושמת. מהקושי. מההתרגשות. הרופא מסביר שאם לא אגיע ללדת עוד הלילה באופן טבעי, למחרת הוא יפקע לי את מי השפיר, כי מבחינתו זהו- אנחנו בסוף המירוץ.
כל מה שהצלחתי לשמוע, זה שהנה, עוד הלילה או לכל המאוחר מחר אני אראה את הלוחם הקטן שלי, שאחרי שלקח לי כל כך הרבה זמן להיכנס להריון, הוא נחשב לנס רפואי משום שהיתה בעיה כזו בשיליה, שנזקקתי לארבעה חודשי שמירת הריון, כשבמהלכם אף רופא לא נתן צ'אנס להריון הזה ומצאתי את עצמי מגיעה כל שבוע לאולטראסאונד בבית חולים בחיפה. והוא הגיבור שלי עשה את זה. אני כלכך רוצה לראות אותו. לחבק אותו. להודות לו שלא נכנע ונשאר איתי ואצלי על אף הקשיים. וכל זה הולך לקרות מחר.
אני וזוגי הצטלמנו בוידאו- דיברנו אליו וסיפרנו לו איך אנחנו מרגישים יום לפני.
לא ישנתי. ספרתי שעות. הגעתי בבוקר עם זוגי לבית החולים הפרטי- בתוכו- חדר פרטי. מיטה לי ומיטה לצידי לזוגי. הגוונים של החדר עושים לי רע. מוזר איך לא שמתי לב לזה בסיור המוקדם בבית נחולים. מחברים אותי למוניטור. התקדמות טובה מאתמול מציין הרופא. הצירים קצת תקועים אחרי שעה. מחליטים לפקוע לי את מי השפיר. זוגי איתי. החויה מזעזעת. הכאבים איומים. זוגי בשוק (עד היום עושה לו רע להיזכר בזה). נגמר. הצירים מתחילים להופיע בשיא עוצמתם כבר בתשע בבוקר. בחדר-טלויזיה, להנעים את שהותי. מי בכלל יכול לראות משהו. הטלויזיה משדרת משהו ביוונית ואז שידורי מונדיאל. לא אכפת לי מה משודר. היום מדהים אותי לחשוב שהיתה שם טלויזיה ועוד עם מונדיאל...אלוהים. אני- נעה מציר לציר. סובלת בטירוף. אף אחת (בדגש על אחת) לא לידי. לא דולה. לא מלווה. לא אמא. אפילו לא עוד יולדות. דממה. ואני כבר רוצה לגמור עם הכל רק שיגמר כבר ושאני אפגוש בגוזליקו שלי.
הרופא בא. דוחף אצבעות. לא מרוצה. נותנים לי אחרי כמה שעות פיטוצין, פטידין- לא יכולה לחשוב עכשיו על מה- מה שאתן רוצות. הסכמתי להכל- רק שיגמרו כבר עם העניין הזה. אחרי חמש שעות של צירים לא זכרתי מי אני ואיך קוראים לי ומה בכלל.
בארע- אחרי מי יודע כמה שעות של צירים מגיע הרופא אחרי שאני כבר כמעט ממוטטת. אני מתחננת לאפידורל ומקבלת. הקלה. הקלה גדולה. אני נושמת. אני חוזרת להיות יצור ידידותי לסביבה. מחייכת. לא מאמינה בנפלאות הסם הזה.
אחרי שעה בערך, פגה ההשפעה. המרדים מתקשה להאמין אך מאחר והלידה צפויה רק לעוד 4 שעות אני מקבלת מנה נוספת. אחרי שעה בודק אותי שוב הרופא ואומר לי בפליאה שאני בפתיחה מלאה והולכת ללדת ע כ ש י ו. כועס על המרדים שאני בהשפעת אפידורל- ואין לי מושג מה נעשה שם ביוונית- מעמיסים אותי על כסא גלגלים ואנחנו רצים לחדר הלידה. מתעלמת מהכל. חושבת רק על הרגע החלומי הזה שהולך להגיע. בחדר הלידה ההתרגשות בשיאה. אני בערנות שיא ובהתרגשות מוחלטת. לא מרגישה כלום. הרופא מדבר עברית. מסביר לי מה הולכים לעבור. לחיצה ראשונה הראש בחוץ. לחיצה שניה הגוף. פחות מעשר דקות. לא יאמן. הרופאת ילדים שנוכחת בלידה בודקת את האוצר הבוכה שלי ואני בוכה יחד איתו. הוא שלי. הוא כאן. הוא מתוק. הוא מפסיק לבכות ומחייך אלי- חיוך לא רצוני שמציג גומה אחת. מושלמת. בדיוק אותה אחת שיש לי ובדיוק באותו המקום. איזו אהבה.אני רוצה להניק אבל איך עושים את זה. לא לא לצ'ה לא מדריכת הנקה. אין כאן כלום. והוא כפלא, מתחבר לציצי ויונק עד כלות.אני מאושרת באדם. עשיתי זאת. הצלחתי.
אחרכך- אנחנו בחדר שלנו. תינוקי וזוגי לצידי. תשושה. לא יכולה לישון. הרבה הרבה שקט מסביב. והחויה. החויה היא של בדידות. מהסוג התהומי. על אף שזכיתי בשני אוצרות גדולי- ילדי וזוגי, מרגישה לבד. כל מה שאני רוצה באותם רגעים של אחרי לידה זה לא שקט ולא לישון ולא לאכול. רק חיבוקים ומילים חמות ואהבה. וכמה שיותר. לא מסתפקת בשפע שאני מקבלת מזוגי- צריכה עוד. מאמא. מאבא. מהחברים והחברות היקרים שלי בארץ. וכלום. שקט שכזה- רוצה לרוץ הביתה. לטלפון ולדבר עם כולם. אי אפשר.שקט שכזה, ש/בחויה נשאר ארוך לאין שיעור.
הבעיות בהנקה מתחילות כבר ביום למחרת. הציצי גדוש. הפטמות מדממות. (כעבור כמה ימים). אין ממש את מי לשאול. חברות יקרות מסבירות דרך הטלפון.אני נלחמת. בטיסה הראשונה מהארץ (כעבור 3 ימים) מגיעה אימי. בחוויה שלי זה היה חצי נצח.אחרי שלושה ימים של השתוקקות כל כך רבה. המבקרים הנפלאים שהיו ומילאו את חדרי בפרחים האירו את חדרי ואת עיניי ואני אודה להם על כך עד תום, אך הם לא מילאוו את המקום הזה בלב, שרק הקרובים לך מאוד יכולים למלא כשאתה זקוק להם. בכיתי גבירותיי איסוף.
אמא שלי שתחיה, איפסה אותי באומרה, שאם לא אאסוף את עצמי אני אלך ואשקע ובעוד הרבה דברים אחרים שאמרה ועשתה. לקח לי עוד קצת זמן עד שעשיתי עם זה משהו.הכל היה חדש- הדירה, הסביבה, הסובבים, התינוק, השפה- מה שהעצים את הלבד כמובן. גם המשפחה הגדולה הגיעה לברית כאן ושימחה אותנו- וכעבור מספר ימים- אופס עפה לה חזרה לארץ.
היום אני יודעת שהאוצר שלי, נולד מהרחם ומהאהבה. אני כאמא נולדתי מחוויות הבדידות. מאותה חוויה צמחתי. אספתי את עצמי ונלחמתי על ההנקה (הצלקות שנשארו יזיכרו לי כל חיי את המלחמה הזו). נלחמתי על האהבה, על הרוגע, על הביחד. על השלווה. על האמונה. על האופטימיות. אחרי חודש נסעתי עם הגוזל לארץ- אל כל יקירי., שהרעיפו והרעיפו ומילאו את נישמתי שהיתה צמאה. והישקו והישקו. ולאבא שלי, היקר, שמור מקום כבוד של חבר אמיתי. אחרי חודש חזרתי לכאן עם כוחות מחודשים ומצברים טעוני אופטימיות.
איך אומרים, הדבר הכי טוב שקרה לי מהלידה הזו זה האור המופלא והבוהק שאני חובקת בזרועותיי. אושר שלא יתואר ובשבילו הייתי מוכנה לעבור הכל. הוא כל כך ראוי. וכן, גם הזוגיות שהלכה והשתבחה- בשל הביחד, בתוך הלבד ובזכות האהבה, הסובלנות והקבלה האמיתית. זכיתי.
לקח לי הרבה זמן לעבד את החוויה הזו.עשיתי זאת לא פעם בפני מי שרק היה מוכן להקשיב. אבל אין מה לומר- המילים הכתובות לוקחות את זה למקום עמוק יותר. פתאום לא יודעת אם אהיה מסוגלת לשלוח את הסיפור הזה. מה שבטוח הוא שאני לא מסוגלת כרגע לקרוא שוב את שכתבתי.
ואתן- מה אומר לכן,לפני כמה עמודים כתבתי כאן, ששמי לא מככב כאן רבות- אבל בעיקר מתוך מקום של כבוד, וכן גם של צינעה. פעמים רבות אני מרגישה שקטונתי לצד הנסיון והעצות המופלאות שלכן- אז אני משאירה את המקום לאושיות הפורום הנדיר הזה. אבל שתדעו7 שאני כל כך מעריכה. שבזכותכן אני לומדת כל יום על מלאכת האימהות. וכאן בחו"ל - אתן מאגר מידע שימושי ורוחני מופלא. חבל לי שמצאתי אתכן רק בתום חופשת הלידה- אבל איך אומרים עדיף מאוחר...
קבלו את קידתי.
אז הנה-
נשימה עמוקה. ושלחתי.
ליאת
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
