לא סתם כללתי את בעלי בכותרת. את כל תהלי ההריון והלידה עברנו יחד כאיש אחד. הוא לא עזר לי, אלא היה שם איתי, כל הזמן – שותף מלא. הוא אמנם לא סבל צירים אך עבד קשה לפחות כמוני אם לא יותר, ולכן אני יכולה לומר בלב שלם שילדנו את מיה יחד.
הסיפור מתחיל בסוף חודש שישי – בהכנה ללידה ודרך פורום הריון של ynet הודרכנו כיצד לבצע עיסוי פרינאום, והקפדנו לבצע כמעט כל יום. בעצם הפחד היחיד שלי מן הלידה הצפויה היה שיחתכו אותי, ומזה כיוונו להימנע.
בחודשים הראשונים סבלתי מאוד מהקאות וחולשה נוראית, וכל החלק העליון של הגוף שלי התקבע כגוש אחד לא ניתן להפרדה (ראש, כתפיים, שכמות), בקושי נשמתי ולא הצלחתי ללכת זקוף. הישועה הגיעה בדמות טיפולי עיסוי שבועיים אצל מעסה מקצועית, דיקור סיני וכירופרקטיקה. את שני הראשונים המשכתי עד ללידה ואף לאחריה. לטיפולי כירופרקטיקה בודדים הגעתי גם לקראת סוף ההריון – לכיוונון אחרון של עצמות האגן, ולאחרי הלידה – להחזרתן למקום. כתוצאה מטיפולים אילו עברתי את שאר ההריון בקופצנות יתירה והרגשה נפלאה עד ללידה עצמה. לפעמים אפילו חשבתי שאולי התבלבלנו בספירה ויש עוד חודש בעצם.
הצירים החלו בערב ה-24/12/02, אך לא הייתי בטוחה אם אילו צירים או גאזים, לכן המשכתי לשבת על הכדור שלי ולכתוב את העבודה שהיה עלי להגיש לאוניברסיטה הפתוחה. כשאיציק הגיע הביתה הוא קיבל חיוכים מסתוריים בכל ציר, אבל כדי שלא יתאכזב לא גיליתי לו בהתחלה מה עומד מאחוריהם, והוא הביט בי מבולבל ומרוצה. לא עבר הרבה זמן ולא יכולתי להתאפק יותר וסיפרתי לו. הוא תחקר אותי לפשר ההרגשה ואמר שכדאי שנלך לישון מוקדם כדי שלא נהיה עייפים מדי בלידה, חכם ומודע כתמיד. אני לעומת זאת הצעתי שנלך לסרט כדי לשרוף זמן, והתפשרנו על סרט ולמיטה. התקשרנו לחבר שלנו שבא עם חברתו ויחד הלכנו לראות את סמסארה ב"לב". בזמן הסרט תכיפות הצירים עלתה ואני רצתי כל הזמן לשירותים, עם כאב בטן, בטוחה שאני חייבת פיפי דחוף, מתברווזת לי כל הדרך לשם, כמיטב המסורת של נשים בהריון. כשהגענו הביתה נכנסנו לישון (2am) בחמש בבוקר, שלוש שעות מאוחר יותר, העירו אותי הכאבים, העירה את איציק אני והתחלנו לתזמן. הצירים נעו בין שתי דקות לחמש, לא סדירים. נכנסתי להתקלח ואיציק פצח בינתיים בסידורים אחרונים של מגוון התיקים שלי, והורדתם למכונית. פיאט פונטו. לא היה מספיק מקום: כל הכריות שלי (שש במספר), חטיפים ומיץ ענבים טבעי, מים מינראלים שישיה (שבלהט הקרב נשארה באוטו), בירה לף לחגיגה שאחרי (שזיעזעה את האחיות), טייפ לשמוע מוזיקה (היה נחמד בתחילת הלידה), כל הדיסקים בקייס אחד, תיק הלימודים שלי וספרים – שאולי יתחשק לי לקרוא (לא התחשק לי), שמן לעיסוי, מלח לאמבט (בנינו על ג'קוזי), ועוד ועוד דברין, אליהם הצטרף לאחר כבוד גם הכדור בסופו של דבר.
העברתי את הזמן כמו אישה טובה בכלים, כביסה וכו' כשבין לבין ישבתי-קפצתי-גילגלתי אגן על הכדור להפגת הכאב. לא חשבתי לעצמי שאם אילו הכאבים אז שטויות במיץ – כי קראתי כבר בסיפורי לידה על בערך מיליון נשים שחשבו כך והתבדו. בשלב זה איציק התחיל להסתובב סהרורי ולבקש ממני שנלך כבר, שלא נתקע, ואני דחיתי עוד ועוד קצת – למה לי לחכות בבית החולים אח"כ?
בערך ב 12 בצהריים נכנעתי להפצרותיו ונסענו לכפר סבא לבי"ח "מאיר". נתנו לנו להכנס עד למול הכניסה עם האוטו. איציק ניגש לעזור לי לצאת, ואני פתאום הרגשתי אבודה ומבולבלת, הפחד השתלט עלי פתאום כשקלטתי שאני כאן, בבית החולים, שהיצור שגדל לי בבטן למימדים מפחידים כאילו באמת עומד לצאת מתוכי. היצור שהתחיל כמשהו היולי, התפתח לבטן חמודה ואז הפך לתינוקת ממשית שאפשר לחוש בתוך הבטן כאילו היתה בחוץ, גדולה וממשית, מעוררת תהיות על איך לעזאזל תצא החוצה בגודל כזה. דימיתי לעצמי שאהפוך למין צינור אחרי שתבקע את דרכה החוצה. עם הפחד גדלו גם הכאבים פתאום, בבת אחת והתחלתי לבכות ללא שליטה, וכך – כואבת, בוכה, מפחדת ונשענת על ידו של איציק הלכתי למעליות בדרכי אל הלא נודע.
כבר בביקורינו בבית החולים מילינו טופס של בקשה ללידה טבעית, והזכרנו זאת בקבלה לחדרי הלידה. אחרי קבלה זריזה עברנו לחדר הבדיקה, שם אובחנה פתיחה של שלושה סנטימטר וחוברתי למוניטור. מרגע זה איבדתי את שליטתי במצב והשארתי בידי איציק את ניהול העניינים לפי מה שסיכמנו בינינו מראש בשיחות רבות ולימוד חומר עיוני מהאינטרנט בעיקר. במוניטור זיהו ירידה בדופק של מיה פעמיים בשיא של ציר ונלחצו, לא רצו שנכנס לחדר לידה טבעית. אני גם כן חצי-נלחצתי בהכרה המעומעמת ששהיתי בה, ולא זכרתי כלום ממה שלמדתי לגבי טיעונים בעד ונגד אבל רציתי לידה טבעית, את זה ידעתי בוודאות. איציק עמד על דעתנו. בשלב זה, לאחר כמה שעות טובות של שכיבה על צד אחד, ביקשתי לקום כי אני לא מסוגלת יותר, ואישרו לי לקום להתקלח. זאת הייתה הצלה גדולה, שכן המים סחפו איתם את כל כאבי השכיבה והצירים, כך עמדתי מתחת למים ושרתי את "יושב על הגדר", "פרפר" ועוד, מרימה בזאת גם את מורל המחלקה כולה שהתחילה לרחוש בשאלת הזמרת המסתורית. איציק הצטרף אלי ויחד זימרנו את הכאבים החוצה. מצב הרוח השתפר פלאים ויצאתי החוצה כמו חדשה, כמו לא היו צירים מעולם. שלחו אותי לעשות הערכת משקל באולטרא-סאונד. ההערכה הייתה 4.200 , מה שהלחיץ עוד יותר את חברי הצוות, שלא אישרו את חדר הלידה הטבעית (את ה"ג'קוזי"). לי לא היה משנה ג'קוזי או לא, רק שלא יתערבו לי יותר מדי בחיים, ובטח שלא יפקעו לי את הקרומים בפתיחה של 3 ס"מ, כמו שהציעה הרופאה שקיבלה אותי, שכמובן קיבלה סירוב תקיף.
בזמן שהשמש שקעה עברתי אם כן לחדר לידה רגיל, אך בלי אינפוזיה, ובלי חוקן ובלי אפידורל כמובן ובהתחלה גם בלי מוניטור. איציק דאג כל הזמן לשתיה – מים ותה מרווה, וגם לעיסויי גב תחתון וישבן להקלה. פניתי ישירות למקלחת, אך הפעם האפקטיביות נמשכה פחות זמן מרגע היציאה מהמקלחת. כאן בא לעזרתי חלוק המגבת שהביאותי מראש עימי – נשכבתי במיטה איתו ואז רצתי איתו למקלחת ובחזרה. בין לבין התהלכתי בחדר בסיבובי אגן, נשענת לחילופין על הקיר ועל איציק בזמן הצירים. עם התקדמות הפתיחה המקלחת כבר הפסיקה לעזור, וגם הנשימות שלמדתי בהכנה ללידה, הארוכות והקצרות, גם הן לא עזרו, הפתיחה הייתה 7 ס"מ, ואז הגיעה מיילדת שבדקה אותי והודיעה לנו על פתיחה של 4, אולי 5. נשברתי. התחלתי לצרוח עם הצירים רוצה למות, רוצה אפידורל, מודיעה למיילדת שתכין לי אינפוזיה דחוף, רוצה ניתוח אפילו... איציק החזיק בי והרגיע ועודד, הזכיר לי שאנחנו לא רוצים אפידורל ובטח לא ניתוח, ואנחנו חזקים ומסוגלים, ושהמיילדת בטח טעתה, כי עד עכשיו התקדמנו יפה. ברגע זה נזכרתי בדמיון המודרך, ושמתי לב כמה אני מתכווצת בכאבים, ושזה לא משרת את המטרה שלשמה התכנסנו, ולא עוזר גם לי להתגבר על הכאב, להיפך. אי לכך התחלתי לדמיין בכל ציר את צוואר הרחם נפתח ועודדתי אותו וקיבלתי בברכה את הצירים, ממש דיברתי אליהם, עודדתי אותם, "כן, יופי, להפתח" והכאב הפך פתאום לנסבל ואף חיובי, הרגשתי התרוממות רוח על מעבר המכשול ועל ההתקדמות לעבר המטרה. מידי פעם חיברו וניתקו אותי מהמוניטור וחוץ מאשר פעם אחת בהתחלה, לא היו עוד נפילות והם התחילו להצטער וחשבו אפילו לתת לי קצת לשבת בג'קוזי ולחזור לחדר ועוד כל מיני רעיונות, לי זה לא שינה הרבה ונראה לי כבר סתם מסורבל. בכל מקרה הם ויתרו על כל הרעיונות ונתנו לנו להמשיך בדרכנו, אם כי הרופאה לא הבינה מה איציק דבוק לי לתחת כל הזמן בעיסוי. אני הבנתי. ועוד איך... יותר חזק, עכשיו!!!
עד כאן טוב, ועכשיו הגענו כבר לפתיחה של תשע ס"מ והמים לא פוקעים, הגיעה משלחת לשכנע אותי לפקוע, ואומרת המיילדת שיתכן והפתיחה תחזור להיות 6 ס"מ כי הלחץ של שק השפיר ירד. אם כן אני עושה בעד ונגד – יתכן שהצירים יהיו בבת אחת יותר כואבים (שיקול מוטעה בדיעבד) ויותר מזה בבת אחת לא אוכל לסבול, ובנוסף – הקטנת הפתיחה תייאש אותי ולזה אני לא מוכנה. אם כך המשכתי לסבול את הצירים שהפכו מהר לצירי לחץ בלתי ניתנים להתנגדות, שהייתי בכל זאת צריכה להתנגד להם ושוב התחלתי לצרוח בלי שליטה. בזמן זה הגיעה לי הצלה חדשה בדמות מיילדת חמודה זהובת שיער שהדריכה אותי לקחת נשימות סופר עמוקות עם כל הגוף, ולשכב לנוח על הגב בין הצירים – עמדתי על ברכי, פני מופנות לגב המיטה, מכופפת ונמתחת עם כל נשימה עמוקה. בזמן זה איציק עשה עיסויים חזקים עם שמן שהיא הביאה. לאחר ארבע שעות נוספות ללא התקדמות הגיעה שוב המשלחת. הפעם אמרתי לעצמי שאם בעצם מה שאני מחכה לו עכשיו זה שהמים יפקעו – אולי כדאי שהם כבר יפקעו אותם וזהו. מיה מצידה הייתה כל ההריון והלידה עצמה גבוה גבוה בתוך הרחם ולא עשתה שום דבר לקידום הלידה. אם כן פקעו לי את המים. איציק מצידו הלך למטבח, יצא כדי לא לראות איך איבדנו שליטה על התהליך, כעס. המים פרצו החוצה בגל גדול חמים, ג'לטיני וריחני. הריח בכלל הוא דבר משכר בלתי ניתן לתיאור, הצירים אופפים את הגוף, הריח את הנפש וכל כולי הייתי שם עכשיו, מרוגשת.\ חוברתי שוב למוניטור ונאמר לי לא ללחוץ 20 דקות. הסכמתי. בטח. ברגע שהרופא יצא התחיל ציר. הפעם בלי שום אפשרות לעצור את הלחיצה שהתהוותה אצלי ארבע שעות קודם, צרחתי ולחצתי את הלחיצה המספקת ביותר שהיתה לי בחיים, גל של עונג (ופחד שמא הפתיחה לא מספיקה עדיין) וכאב וסיפוק, ומיה נלחצה החוצה מן הרחם אל תעלת הלידה, ואיציק הגיע בצעד קל חזרה לחדר. צרחתי לו לקרוא מהר למיילדת כי היא בחוץ. לא רציתי שתעוף החוצה בלי תמיכה. הוא הסתכל ולא ראה כלום, ישבני מופנה אליו, קרא למיילדת וחזר לבד, שוב ציר ושוב אני צורחת למיילדת, הפעם הוא הביט וראה את הראש מציץ, רץ למיילדות שוב והפעם חזר עם אחת מהן, שהתעקשה שאשכב על הגב כדי שתוכל לקבל את הלידה. הסתובבתי בחוסר רצון ולחצתי לחיצה נוספת בה יצא הראש, ואז הייתי צריכה לחכות שתסדר את הפרינאום לכתף. לא היה מה לסדר ולחצתי בהקלה את הלחיצה האחרונה. מיה פרצה החוצה עם זרם מים נוסף, ארוכה ואדומה ובוכה קלות, והונחה על החזה שלי. 6:07AM 3.985 ק"ג. קיבלתי אותה אלי בחיוך, בהקלה בתחושת הישג שאין כדוגמתו, סיפוק. כרגע הגעתי לפסגת האוורסט וכולי תחושת חמימות ונעימות, אני גדולה! אנחנו גדולים! עשינו את זה! "שלום מיולקה!" כולי מסמורטטת ממקלחות, מותשת מכאב וחוסר שינה וזורחת מאושר. איציק חתך את חבל הטבור, מיה נלקחה לבדיקות ואני הוצאתי את השיליה בציר אחרונצ'יק שעיצבן אותי – מה זאת אומרת עוד ציר?! לא גמרנו?! קיבלתי שתי פיטוצינים, כבר לא היה לי כוח להתנגד או למחות. זהו זה, נגמר – איציק מביט בפעם הראשונה בביתו בהתרגשות. מותש וטרוט עיניים. אני זכיתי לשינה קלה בין הצירים, הוא לא. הוא עבד וסידר והתרוצץ כל הזמן, חיכה מוכן לרגע שאתעורר בציר ואזדקק לו ולעיסוייו המרגיעים. נלקחתי למחלקה, הדמעות התחילו לחנוק בגרון מהתרגשות או הורמונים. נרדמתי ואיציק נרדם לידי על הספה. מיה נרדמה בילודים. לא חתכו לי ולא תפרו. היעד הושג. ביקשו שנבוא שוב, עם התחייבות לג'קוזי, אמרו לנו שהיינו גדולים מהחיים.
היה מדהים! מספק מאוד! עכשיו כשאני יושבת לכתוב את הסיפור הלידה נראית פתאום הרבה יותר קשה, אבל זה היה שווה את זה! שווה כל רגע. תחושת העוצמה וההישג אינה ניתנת לתיאור, והייתי חוזרת על זה שוב ושוב ושוב. כשסיפרתי את הסיפור לאחר הלידה יצרתי אצל כולם רושם שהלידה היתה סופר דופר קלה – "להשפריץ" וגמרנו, אבל בפועל ה"השפרצה" הייתה רק לאחר הפקיעה. היינו בחדר הלידה 16 שעות ועבדנו קשה. חוויה שאסור להשתיק עם אפידורלים ופסיביות ללא צורך. העוצמה מדברת בעד עצמה.
|
תוכן ההודעה:
|
