פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

19/4/2001 16:26 קרול מאת: סיפור הלידה שלי כותרת: שלום לכל בנות הפורום זהו אינו אחד מספורי הלידה שמשתוקקים כבר לשמוע מאחת הבנות המוכרות שנעלמת למשך שבוע וחוזרת עם החויות. אני אחת מה"מאזינות" ברשת מזה כמה חדשים. לא הייתי מסוגלת לשתף אתכן בזמן אמת... אלא רק אחרי- סליחה. מראש אני גם מתנצלת על אורך הסיפור. ההקדמה היא חלק חשוב בהבנת סיפור הלידה והפתעה שבו וגם חשוב להבנת המסר העיקרי- שינוי ואפילו שינוי דרמטי יכול לקרות גם בזמן קצר. הקדמה הסיפור בעצם מתחיל בזעזוע של סגירת משגב לדך. בהתחלה עוד חשבתי שיהיה אפשר להשפיע, והתיצבתי בהפגנה בפתח בית החולים, מחזיקה בגאון את השלט שהגתה אמא: "כמה נמוך אפשר ללדת?". אז, הייתי בערך חודשיים לפני מועד הלידה הצפוי,וקויתי ללדת עם אילנה שמש במשגב לדך, בדיוק כפי שעשיתי שלוש שנים קודם,בלידת בני הבכור. כמובן שבתוך זמן קצר,הבנו כולנו שאופצית משגב לדך סגורה ונפלטתי אל מערבולת המידע שבפורום אודות בתי החולים למיניהם, כשבעצם הבנתי שמעבר לכל ההצהרות, בסופו של דבר כיסוי התחת (סליחה) המקצועיהוא זה שיקבע, וגם המילדת הטבעית ביותר בתל השומר, תכנע לתכתיבי המערכת, במקרה הטוב , באיחור של שעה. מצאתי את עצמי במצב של היסטריה מוחלטת! הריון, אני חייבת להודות, שהתחיל במחשבות מאד קשות ושהיתה לי אליו התנגדות עצומה, שאיכשהו הצלחתי להשלים איתו עד לחודש השביעי, עוד מעז להביא אותי למצב של אובדן שליטה מוחלט?! איך יכול להיות שתיילד אותי מישהי שאינני מכירה, שאין לה מחויבות כלפי? אינני יכולה להגיע אנונימית לחדר הלידה ולהיות גורם נוסף במבחן הסטטיסטי.. ההיסטריה שלי הביאה אותי למצב של איסוף מידע אובססיבי וחיפוש קדחתני אחר פתרון שיחזיר אלי ולו חלקית את השליטה במצב. היחסים ביני לבין בעלי בשלב זה היו במצב קטסטרופלי מכיוון שהוא לא עמד בקצב של המידע שהזרמתי אליו ולכן לא יכול היה להיות שותף פעיל בתהליך לקיחת ההחלטות והשיקולים- הרגשתי אבודה, בודדה, כלואה בתוך גופי ללא דרך חזרה. ואז הגיתי את רעיון הקומבינציה של רופא מילד+ אילנה כמלווה, בלניאדו. כמובן אופציה יקרה להחריד , שעדיין אינה מנתקת אותי לחלוטין מהמערכת, אבל הטובה ביותר שיכולתי לחשוב . ההתעדכנות האובססיבית באתר ומחוצה לו נמשכה,ואיתה ההתוודעות לסיפרה של רותי, לסיפורי לידה מופלאים ופתאום גם לאיזו סקרנות על הכוחות הקיימים בתוכי, על מידת הצורך שלי לכאוב וכו'. לא הסברתי קודם, המצב ההיסטרי שלי נבע ברובו מהאפשרות שאולי יכאב לי קצת בלידה . היה חשוב לי שאילנה תהיה בלידה שלי כדי שתביא איתה את הגישה הטבעית הלא התערבותית אבל מצד שני, תכננתי לקחת גם אפידורל. הסקרנות הזו הביאה אותי לתחילתו של מסע ארוך: החלטתי לנסות ללמוד היפנוזה עצמית :זה התחיל בפגישה עם ד"ר קליינהאוז בתל השומר. הפגישה , שהתקימה באיחור של שעה וחצי ונמשכה כ 20 דקות, לא סיפקה את הצורך שלי ביחס אישי ולכן פניתי לפסיכולוגית נוספת המתמחה בהיפנוזה בשם טליה. האשה היפה והנעימה הזו , הצליחה ללמד אותי בתוך כמה פגישות כיצד להגיע להרפיה מוחלטת של השרירים, כיצד לדמיין מקומות נעימים ומרוחקים, תחושות נעימות של חום ורוגע ושלווה. וכך בתוך זמן מאד קצר (חודש) ועם אימון בבית מדי ערב לפני השינה הצלחתי להביא את עצמי ממצב של חרדה ממש למצבי הנורמלי של שקט ורוגע ובית שחזר להתנהל על מי מנוחות. ואפילו התחילו לעלות מחשבות על לידה טבעית בחדר השינה שבביתי. בנוסף, הזמנתי את מכשיר הטנס מ"אמא טבע". השתמשתי במכשיר זה גם בלידה הראשונה, ואצלי הוא הוכח כיעיל בצורה מדהימה! הלידה עצמה ביום שלישי בערב, עשרה ימים לפני התאריך המשוער, היינו גיל (בעלי) ואני בפגישה אצל הפסיכולוגית "המהפנטת". אמרתי לשניהם שנראה לי שהלילה אלד, אבל אני עיפה מדי ואולי כדאי שאדחה את זה למחר. גיל הסכים איתי, גם הוא היה עייף. יצאתי מהפגישה רגועה עד כדי מסטולית משהו. ישנו לילה שלם בלי שום הפרעות ובבוקר התת מודע שלי אמר לגיל "שמור על זמינות!". כבר בשבע בבוקר הרגשתי צירונים באיזור הגב אבל חשבתי שזה לא שונה בהרבה מהצירונים שהרגשתי פה ושם במהלך השבועות האחרונים. יותם בני הבכור התעורר ליום חופש נוסף (חול המועד פסח) ולא היו לנו שום תוכניות. החלטתי שנעביר יום רגוע בבית ומכיוון שהוא מאד אוהב את המטבח, התחלנו באפית שתי עוגות בננה. השעה כבר 9:00 בבוקר וכל הזמן היו צירים ואני מנסה להתעלם מהם כי הייתי בטוחה שהם יציר דמיוני, בגלל שכל כך רציתי כבר ללדת. העוגות בתנור ואנחנו ממשיכים בהכנת פסטה. החלק היותר מודע שלי אומר לי שכדאי לאכול פחממה מורכבת כדי שאח"כ בלידה, לא אהיה רעבה מדי. הצירים נהיים כבר יותר חזקים ואני מתחילה עם הנשימות. יותם פוקח זוג עניים גדולות ושואלות ובלי התמהמהות מיותרת מתחיל לנשום איתי "פו פו פו.." תוך שהוא טופח לי על הטוסיק שאני מזיזה מצד לצד. זה מצחיק אותי מאד וכשאני צוחקת כואב לי יותר. עכשיו זה כבר באיזור הבטן התחתונה. אני מתחילה להבין שבאמת משהו קורה פה וכדי להיות יותר בטוחה, אני רושמת את השעה ומשך כל ציר. מתברר שצירים מופיעים כל 7-8 דקות ונמשכים 40 שניות. 10:30 אנחנו יושבים לאכול את הפסטה. אני מסדרת את הבית, מתרוצצת בטירוף, זורקת דברים מיותרים מהמקרר, ומכינה ליותם תיק. 11:30 אני מתקשרת לגיל- הוא עסוק. "בסדר, תתקשר כשתתפנה", אני שומעת את עצמי אומרת ולא מאמינה שאני כזו קולית, אם כי זה נובע מכך שעדיין לא "ירד לי האסימון" ולידה מתרחשת היתה רק בגדר אפשרות סבירה. 11:40 אני מתקשרת לאחותי-"בואי לקחת את יותם, יש לי צירים אבל אני לא בטוחה אז אל תתחילי להתרגש לי". במקביל עם קצת יותר אסרטיביות אני מודיעה לגיל שעכשיו הוא בא הביתה. הצירים הם כבר כל 5-6 דקות ודי ארוכים, אבל לא כואבים כל כך. 12:00 אני מתקשרת לאילנה. היא שומעת את ההססנות בקולי "את בטוחה שזו לא אזעקת שווא?" "אני לא בטוחה, נדבר בעוד 20 דקות" אני עונה. טלפון גם לד"ר ברדה. גם איתו אני קובעת לדבר יותר מאוחר. גיל מגיע- מסתכל על רישום הצירים מבין שאנחנו בלידה ממש, ואז מסתכל עלי ומוחו מאותת על חוסר התאמה בממצאים. מסתכל עלי במבט שואל אני מרגיעה שהכל בסדר ונכנסת למקלחת לא כדי להרגיע את הכאב אלא כדי לגלח את רגלי מתוך רוטינה של מקלחת לפני שיוצאים מהבית. נותנת לגיל הוראות מה להכניס לתיק שלא הכינותי מבעוד מועד. "ותתקשר גם לאילנה וד"ר ברדה תגיד להם שיצאו". המים החמים מחלישים את הצירים ומאריכים גם את המרווחים בינהם-אני מזדרזת לצאת כדי שלא יברח לי- אני רוצה להרגיש את הצירים להיות בטוחה שאני יולדת. אני מתנגבת וגיל מיד מחבר לי את הטנס לגב- אוי כמה שאני אוהבת את הטנס הזה, הייתי מתחתנת איתו מי צריך יותר מאשר המסז' המעקצץ הזה בגב. סידורים אחרונים, אילנה וד"ר ברדה כבר בדרך, וגם אנחנו כבר אמורים היינו לצאת. אני מחליטה להכניס את סיר הפסטה והרוטב למקרר. סיר הרוטב נופל על הרצפה וכל ארונות המטבח, הרצפה והמקרר נצבעים באדום עם פיסות בצל שקפקפות. אני נכנסת להיסטריה גם אני מלוכלכת לגמרי ברוטב שבדיעבד אני יודעת שאני חבה לו המון... שואגת על גיל שיפסיק כבר עם שיחות הטלפון מהעבודה, ופורצת בבכי-רק לצורך השתחררות קלה . גיל מתחיל לנקות- מסכן- ואני, אחרי שפרקתי את המתח לא מפסיקה להתנצל על הבלגן והלכלוך . יש כבר ציר כל 3 דקות בערך. שנינו רוצים- לא רוצים לצאת כבר מהבית. גיל מישיר מבט "קרול, צריך להחליט או שיוצאים עכשיו או שנשארים". אני עדיין לא מסוגלת להחליט. או לא מסוגלת להודות ברצוני להשאר בבית, אולי דווקא בגלל שגיל כל כך רוצה שנשאר. גיל מתקשר לאילנה , מעדכן אותה ומבקש שתעבור קודם אצלנו בבית. אילנה אומרת שיש פקקים ונראה לי שבשלב זה שניהם כבר מבינים שאלד בבית. גיל אומר שלדעתו אילנה אפילו חשבה שאולי הוא יצטרך לילד אותי. אני מרגישה שגיל מסתיר מידע וזה לא ממש מטריד אותי. אני די שלווה מרוכזת מכונסת בעצמי חושבת על התינוק שעוד מעט אחבק. אילנה מחנה את הרכב למטה גיל יורד לעזור לה עם התיקים. אני מסתכלת מחלון הסלון ומכינה את עצמי- קרול היא תבדוק ותגיד סנטימטר וחצי, סנטימטר וחצי!! אני מתכוננת לגרוע מכל ובתוך תוך ליבי מקווה ל6-5 ס"מ כדי שנוכל להשאר בבית. היא באה המלאכית שלי , בודקת ופוסקת תשעה סנטימטר !!! תחושת אושר ענקית מתפשטת לי בבית החזה "אוי אני כל כך אוהבת אותך" אני מרגישה ואומרת לאילנה. זהו, נשארים בבית. אנחנו מנסים להודיע לד"ר ברדה על השינוי במיקום ולא מצליחים להשיג אותו. אני ממשיכה להתמודד עם הצירים בהליכה בלתי פוסקת ובכל ציר אני נשענת על השולחן נושמת נושפת וגונחת. אילנה וגיל מעסים לי את הגב, מלטפים אותי בבטן ואני גם מחבקת בקבוק חם אל הבטן. הצירים ממש נסבלים חשבתי שבפתיחה כזו זה כבר צריך ממש לכאוב, אבל מתברר שזה ממש לא נורא אם לא עסוקים ברחמים עצמיים. אילנה מתחילה לארגן את הבית ללידה. היא וגיל לא מפסיקים להתרוצץ מחפשים ומאלתרים פתרונות. "יש לכם ניילון גדול?"-לא. אילנה מפרקת את הוילון אמבטיה, פורסת אותו על המיטה הזוגית, גם המצעים מוחלפים שם, סיר מים חמים (אני נזכרת בלידות ב"בית קטן בערבה"), מגבות, חיתולים... שניהם מארגנים ומארגנים ומתפנים אלי בכל ציר שבא. אני מתלוננת על הצירים הארוכים ושאין לי בכלל הפסקות בינהם. אילנה עונה "יש הפסקות" ואני חושבת מה היא מתוכחת. היא גם אומרת שאלה הצירים הכי אפקטיבים שמקדמים את הלידה הכי מהר-זה כבר מנחם אותי. אני כל הזמן חושבת על יותם מתגעגעת אליו ממש ורוצה שהלידה תהיה מהירה רק כדי שיחזור כבר הביתה ואחבק אותו חזק. אני עייפה פתאום, נמאס לי לעמוד וללכת אני רוצה לשכב רק קצת והולכת לשכב על המיטה בחדרינו. יותר חשוך שם ונעים לי שם יותר. לא עוברות כמה דקות ומתחיל ללחוץ לי בטוסיק. אני עוברת עוד כמה צירים כואבים דווקא באיזור הבטן התחתונה ואז מתחיל הדחף ללחוץ. החלטנו שאשכב על הצד עם הרגל מקופלת אלי. עם כל ציר שבא אני לוחצת בכל הכח, גיל דוחף, מקפל את הרגל אלי. אילנה מדריכה אותי איך לעשות את זה נכון ובאמת אני מרגישה שזה יותר אפקטיבי. המים עוד לא פקעו, אילנה מתלבטת בקול רם אם לפקוע או לא, זה ממש לא מענין אותי. עוד כמה צירים ופלופ לרגע אני מרגישה כמו בקבוק שמפניה. נדמה לי אפילו שאילנה אמרה מזל טוב. מה זה המסיבה הזו שמתרחשת לי בין הרגליים, עוברות לי מחשבות. כששיחזרתי את הרגעים האלה לאחר הלידה, התברר לי שכל הזמן (אפילו עכשיו) חשבתי שכל איזור האגן שלי נמצא גבוה בערך חצי מטר מעל המיטה כמו במין עמידת נר (זוכרות?) ושאילנה מתעסקת איתי (קומפרסים, שמן) שם בגובה . גם עכשיו כשאני יודעת שבעצם שכבתי על המיטה קשה לי להבין את זה. ..אובדן תפיסת מרחב וזמן בלידה. אני לוחצת עוד, רואה את ההתרגשות ההולכת וגוברת של גיל ומבינה שתכף הוא בחוץ. אילנה מתחילה לתת הוראות "עכשיו רק לנשום, עכשיו ללחוץ קצת " ובאמת תכף אני מרגישה את הראש תקוע לי בין הרגליים. הרגשה לא כל כך נעימה של מתיחה, אבל ממש לא משהו שמרגיש כמו שריפה כפי שחלקיכן תארתן. אילנה אומרת נחכה לציר הבא ואני לא מסכימה בפנים או בחוץ אני רוצה אותו, בשום אופן לא באמצע. אני ממשיכה ללחוץ לפי ההוראות של אילנה .בשלב מסוים היא אומרת "עכשיו לא ללחוץ" זה כבר מסובך מדי להבנה בשבילי,אני קצת מאבדת קשר, אם לא ללחוץ אז מה כן? אני זקוקה להוראות פשוטות בנות מילה, שתיים מקסימום. גיל קולט את מצבי המנטלי הירוד ומתרגם " עכשיו לנשום לנשום". אני מרגישה אותו יוצא, מנסה לא להפסיד שום תחושה ,שום מחשבה, חוקקת את זה בזיכרוני. עוד כמה רגעים והקטנצ'יק מונח עלי . אני מתרגשת נורא ובעיקר לא מאמינה. לא מאמינה שהוא באמת כבר בחוץ, לא מאמינה שילדתי בבית, לא מאמינה ששינוי כזה יכול היה לקרות בזמן כה קצר. אין קרעים , הדימום ממש לא רציני לדברי אילנה וד"ר ברדה (שהגיע כ- 5 דקות לפני שהתנוק יצא), הנקתי את הזעטוט ונכנסתי להתקלח במקלחת שלי!! אילנה עומדת לידי שומרת עלי עוזרת לי להתנגב מגישה לי את התחתונים אפילו. תוך כדי היא כבר מפעילה את מכונת הכביסה, מחליפה את המצעים ורק כשהבית חזר לגמרי לקדמותו כאילו לא ילדו כאן עכשיו ,היא מצטרפת אלינו לשתית כוס תה חם עם עוגת בננות טריה שנאפתה הבוקר. זהו בנות. אני כותבת תוך כדי הנקת בני יהלי שנימול אתמול . כולנו מאושרים מאד מאד , לא מפסיקים לספר שוב ושוב את כל הפרטים לכל השואלים "באיזה בית חולים ילדתם?", נושאים איתנו את הבשורה. שווה וכדאי ללדת בבית למי שיכולה כמובן. החוויה שונה לגמרי, התחושות הריחות המראות הלפני האחרי, הכל שונה וטוב בהרבה . אני מאחלת לכולכן לידה טובה לפחות כמו שלי, וזה אפשרי. אם זה קרה לחסרת אמונה (לשעבר)כמוני זו יכולה בהחלט להיות מנת חלקן של עוד רבות מכן. אם רק תרצנה מספיק!! מחבקת חיבוק גדול את כל משתתפות הפורום הזה שבזכותו בהחלט אני כאן, תודה לכל אלה שתמכו בי בטלפון תיתי, ענת ב, תודה לרותי שאולי פעם כשאהיה יותר חכמה אנסה לקרא את ספרך שוב, לאילנה שאני כל כך אוהבת ומעריכה ,על הכנות, המקצועיות המסירות האין סופית שללא המבט הכחול שלה העוללים שלי לא יוצאים ואני מעיזה לאמר גם לא יצאו החוצה. וכמובן כמובן תודה לאמא קיסרית שבהחלט מתאים לה גם אמא גנרלית חברתי הטובה שהביאה את קיומו של הפורום לידיעתי, שתמכה בי לכל אורך הדרך, שידעה בחושיה המחודדים ורגישותה הרבה בדיוק מה להגיד ואיך, ושגם התיצבה פה לאחר הלידה מצוידת במתנות ובפאי פקאן במיפל ופשטידת קישואים שהכינה במו ידיה. בברכת לידות טובות. אוהבת קרול. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 19/4/2001  16:54 קרול נפלאה, כולי דמעות ואושר בשבילכם - ענת ב 19/4/2001  16:57 וואו קרול! מזל טוב ענקי! - שרון-ש 19/4/2001  17:16 מזל טוב! והלוואי עליי... - מאיה 19/4/2001  18:9 יישר כח גדול- נפעמתי והתרגשתי! - רוית ט 19/4/2001  18:38 מקסים! מקסים! קרול! איזה כיף לך!!! את ממש נפלאה ומיוחדת! מזל טוב מכל הלב! - עמית 19/4/2001  19:29 וואאאאאאאאאאו!!! אין מלים בפי - איריס הדס 19/4/2001  19:30 קרול, אני כל כך מאושרת בשבילך! - תיתי 19/4/2001  19:36 WOW, סיפורך נפלא וממש מרגיע, - הדס 19/4/2001  20:30 איזה כיף! אין מילים... המון מזל -טוב - אורית 19/4/2001  21:17 קרול וגיל, מזל טוב ע-נ-ק !!! הלוואי שלי (ולבעלי) היה האומץ והרוגע ללידה כזו !!! ל"ת. - יעל 19/4/2001  21:41 WOW ..... Mazal Tov - aviva 19/4/2001  23:12 או קרול - רותי קרני הורוביץ 19/4/2001  23:25 קרול, גיל, יותם ויהלי - מזל טוב מכל הלב - מיכל ג. 19/4/2001  23:31 The empowerment of birth - Ilana Shemesh, natural midwifeI 19/4/2001  23:55 אילנה, האם תתחתני איתי? - מיכל ג. 20/4/2001  1:21 אוהו, קרול את גדולה, את ענקית, מזל-טוב.. - יפה 20/4/2001  10:23 "בת האל כלילת היופי, אפרודיטה בת אלמוות" - יהודית 20/4/2001  12:38 קרול יקרה, ריגשת אותי עד דמעות - תותשדה 20/4/2001  18:31 קרול, מזל טוב הסיפור מדהים,הייתי רוצה לידה כזאת - יוליה 20/4/2001  20:51 מזל טוב קרול! - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 21/4/2001  0:0 אין מילים!כל הכבוד ומזל"ט! ל"ת - דנה 21/4/2001  1:55 תודה! - קרול 21/4/2001  3:27 רותי, - קרול 21/4/2001  17:33 הצעות לאי-סדר - רותי קרני הורוביץ 22/4/2001  9:31 "נאמר כבר הכל, מה אפשר להוסיף לזה"? - אמא 22/4/2001  12:5 ככה זה יכול וצריך להיות! - ליסה 22/4/2001  12:57 מזל טוב קרול ! - ענתי 22/4/2001  14:10 קרול, המון מזל טוב. איזה יופי !!!! (לת) - לילך 22/4/2001  14:30 מזל טוב, קרול! איזה סיפור מקסים! ל"ת - נטלי 27/9/2002  14:47 עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי... - אלכס

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש