פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
21/4/2003 21:16 אוריתה (עמית קמבקת :-) מאת:
המסע הקסום - לידתה של אלמה (ארוך)
כותרת:
התלבטתי אם לכתוב את ההקדמה הזו, אם לכתוב את סיפור הלידה של בתי כאן בפורום או בכלל ומתי... ובקיצור - מלאן לבטים.
אז כן, אני הייתי "זיקית השמות". לעתים משעשעת לעתים פאתטית, והעיקר מסתתרת מפחד העוינות (מדהים הדינמיקה הזו של המדיום הוירטואלי. אבל על כך בפעם אחרת).
חזרתי לפורום כי הבנתי שכמו כל דבר בחיים יש לו גם צד אפל, אבל בידי לבחור אם לתת לאופל להשתלט על הרושם הכללי שלי או לא. והחלטתי שלא. בפורום הזה יש המון דברים ששווה לחזור בשבילם. יש כאן בנוסף למידע שלא יסולא בפז גם איכויות אחרות, שכנראה נובעות מאלה שיוצרים את הקהילה - האנשים שמאחורי הכינויים.

טוב, אז הנה הסיפור שלי.

הדיו דייט שלי היה אמור להיות ב-15 לאפריל, אבל כמה שבועות לפני כן הרגשתי שזה הולך לקרות ב-8 - יומולדת שנה להפסקת העישון שלי. כל כך הרגשתי, שאפילו התקשרתי לרות (פדידה, המיילדת שלי) להודיע לה שתתכונן להקדמה. שיחתי האחרונה איתה היתה כל כך מרגיעה. היה זה באחד מהתקפי האימה שלי - מפני כאבי הלידה. שוחחנו ארוכות והיא עודדה אותי בטירוף וגם אמרה שהיא תקנה את הספר "פחד כאב וחברים אחרים" של אבי גרינברג, ספר שהשפיע עלי רבות ובזכותו ריפאתי את כאבי הוסת שלי. שלחתי לה אותו מתנה.
ב-8 לאפריל בחצות וחצי התחילו הצירים. מן כאבי מחזור כאלה, בינוניים בעוצמתם (העירו אותי מהשינה) כל 10 דקות-רבע שעה. שעתיים התחבטתי בשאלה האם אילו צירים עד שבשתיים בלילה הערתי את זוגי כי הם נעשו כואבים יותר וקצת יותר תכופים (7-10 דקות). התחלנו להתרגש... קמנו מהמיטה כי כבר היה לי קצת קשה לשאת את הצירונים האלה בשכיבה על הצד, וגם בגלל ההתרגשות וקצת לחץ. בארבע התקשרנו לרות (צירים כל 5 דקות במשך חצי שעה) והיא אמרה שאלא אם כן יש לי צורך תכוף לנסוע לביה"ח, שנישאר בבית עד שהצירים יופיעו כל 3-5 דקות למשך שעתיים. זה לא קרה כל כך מהר... נשארנו בבית עוד כ-24 שעות כשהצירים כואבים יותר ויותר, אבל לא נעשים תכופים כמו שאמרה. היתה אוירה של חגיגה ושל אופטימיות (בשלב הזה עוד הייתי בטוחה שאלד ב-8, כמו שחשבתי) רות הציעה שאשתה מידי פעם כוסית יין. היה כיף וכואב. מוסיקה טובה, אורות רגועים, כדור פיזיו, זוגי מעסה, מלטף, מנחם; נשימות, חיבוקים, נשיקות, אינטימיות אינסופית, אהבה ענקית.
בליל ה-9 חל מפנה. הצירים החלו לכאוב מאד. התחלתי להרגיש שאני רוצה לנהום (ואולי אפילו לצעוק). כבר ממש לא יכולתי לשכב וגם לא להישאר נייחת. הכאבים עברו לגב תחתון/אגן והתחילו לדמות ללחץ כזה שרוצה לרסק את עצמותיי... כאב מאד... והפחד מהסבל המצפה לי רק הלך וגבר. באישון לילה שוב התקשרנו לרות, הפעם עם צירים תכופים (חלקם אפילו כל 2 דקות), ממושכים יותר (כדקה לכל ציר) וכואבים במיוחד. היא אמרה לנו לצאת.
אנחנו מר"ג בדרכנו ללניאדו בנתניה. הנסיעה קשה לי, אבל פחות נוראית ממה שחשבתי. בקבוק מים חמים לחוץ על הגב וכריות. כשהגענו כבר התחלתי לבכות מרוב כאב. נכנסנו לחדר הלידה עם רות, היא בדקה אותי בעדינות אין קץ והודיעה בצער שיש לי פתיחה של 2 ס"מ בלבד. בכיי גבר, וקצוות של ייאוש החלו מבצבצים. היא הציעה שנלך הביתה, כי אם נישאר זה יהווה פתח להתערבויות. היא כבר ניחשה את מה שאני הדחקתי - הלידה הזו הולכת להיות אאאארוכה ומפרכת. חזרנו הביתה. היה קשה מאד לנסוע, והפחד מהנסיעה הבאה הפך לחרדה של ממש. בדרך כבר נהמתי בקול וגם בכיתי מדי פעם. כשחזרנו שלחתי את זוגי לישון. חשבתי שלפחות אחד מאיתנו חייב לאגור קצת כוח, אחרי יותר מ-30 שעות של ערות. אני יכולתי רק לחלום על נמנום. זוגי ישן איזה 4 שעות, ואני ישבתי על הכדור בסלון, לבד, מייבבת ללא הפסקה, פוחדת פחד מוות ונמצאת באיזה טראנס עמוק. כאן ולא כאן. זוגי התעורר, הצירים שלי כל הזמן היו לא סדירים, דבר שהקשה עלינו ובלבל אותנו. רגע אחד הם באים בצרור של אחד לדקה או שתיים, כואבים בטירוף, ואז פתאום הפוגה של איזה 3-4 דקות בלי שום ציר. בצהריים שוב טילפנו לרות ויצאנו לדרך מחדש. הנסיעה היתה זוועתית. צעקתי בכל ציר. זוגי המלאך מחזיק את ידי/רגלי מה שאפשר לתפוס מעמדת הנהג. הוא היה מופתי. הוא שידר כזה רוגע, כזו הכלה, שבחלומות הכי הכי טובים שלי לא דימיינתי. הגענו. אני בוכה כמעט כל הזמן. פתיחה של ארבע וחצי. אכזבה... אני בפחות ממחצית הדרך עם כאלה כאבים, מה יהיה? ולמה זה כל כך איטי? זהו... הפחד שזה לא ייגמר לעולם החל להזדחל לו.
נכנסנו לחדר הלידה. חדר קטן, חשוך, זוגי הדליק נרות. רות הלכה לחפש סטריאו למוסיקה. אינטימי. הרגשתי שהאוירה טובה. בכיתי המון. היו לי התרגשויות כאלה, מן ידיעה שאני חווה משהו עצום, קסום, לא מהעולם הזה, מעולמות של דמדומים, של סדקים שדרכם אפשר להציץ לאלוהות. וזה מסע מייסר וכואב ומפרך ומפחיד. לא, לא מפחיד. זו מן יראה מהולה בחרדה.
זוגי שם את קונצ'רטו מס' 3 של רחמנינוב. אני מתפרקת בבכי, מביטה עמוק בעיניו. חיבור מטורף (אלוהים, אני בוכה עכשיו. אני כותבת וקשה לי לעכל שזה באמת היה, שהחויה הזו נצורה איתי כל כך חזק. אוף, כמה אני בוכה!).
רות אומרת שבחוץ יש דולה מתלמדת ששואלת אם צריך עזרה. ביקשנו שתבוא. קרין נכנסה, בחורה יפהפיה ורכה - הכימיה היתה מיידית. ומסתבר שהיא גם מופלאה בעיסויים וברפלקסולוגיה. האינטנסיביות גוברת. הצירים בצרורות - כל דקה, מתחברים כמעט אחד עם השני, כואבים ברמות שלא תיארתי לי שאהיה מסוגלת לשאת. התרסקות של כל עצמות האגן. ואח"כ הפוגות של 2-3 דקות (כן, עדיין לא סדירים). קרין ורות מפליאות עיסוייהן. רות גם מצטטת מהספר של אבי גרינברג - ללכת עם הכאב, לנשום לתוכו, לקבל אותו. לא לאבד שליטה, לצעוק אותו החוצה נמוך... עזר, בטח שעזר. בשלב הזה אני כבר צועקת (אבל אחרי הכל התבשרתי שהייתי ביישנית בצעקות :-). רות מוציאה את זוגי להפסקה יזומה.
הוא חוזר אחרי זמן מה ורואים שעבר עליו מכבש. הוא מספר לי שהיה לו משבר, והוא פתאום לא היה בטוח שהוא נחוץ. לבי נשבר בי. איך הוא יכול לחשוב כזה דבר? מה הוא לא מבין שהוא לא מיילדת ולא דולה אלא אהובי? מקור תמיכתי הבלתי נדלה? שמגע ידיו הוא כמו רייקי של מלאכים? כן, במשבר הזה הוא סופסוף הבין את זה, והרפה, וההרמוניה שבה לחדר.
אני מתחילה להישבר, לבקש אפידורל. לא זוגי ולא רות מתייחסים אליי (הנחיות מוקדמות). רות שואלת עוד כמה זמן נראה לי שאוכל להיות ללא אפידורל. עניתי ששעתיים. חולפות שעתיים ואנחנו יוצאים למרפסת לראות את הים. בינתיים גם קרין היתה צריכה לעזוב, ואני נעצבתי מהפרידה. אני מבקשת אפידורל. זוגי היקר מפז אומר שכשייגמר הציר, נדבר על זה. הציר נגמר וכמו רצה הגורל, לאחריו הפוגה של כמה דקות. ופתאום הארה! פתאום אני מבינה שחלום הלידה הטבעית לא מתאים למציאות הלידה *הזו* שלי, ושאם אמשיך ואדבק ברעיון במקום להביט למציאות בעיניים, החויה תהיה לי טראומטית ותשאיר טעם מר. ועוד אני מבינה, שהחלום שלי היה להיות שלמה עם תהליך הלידה שלי. ואני בוחרת באפידורל אחרי 44 שעות בלי... מסתבר שזה אחד מרגעי השיא של הלידה - הבחירה התבררה כהברקה.
נכנסים לחדר. המרדים מגיע. אני באימה טוטאלית מהזריקה כי אסור לזוז. ואם יהיה ציר?! היה ציר. לא זזתי. אין ספק שהפחד מהסבל גרוע מהסבל עצמו. הציר היה פחות נורא ממה שדמיינתי. זהו. השרירים נרפים. אני מחייכת. זוגי המום מהתמורה. כל כך נעים לי, איזה אושר.

תוך שעתיים הגעתי לפתיחה מלאה. כשנתנו אפידורל הייתי בפתיחה של 6 ס"מ (שד"א, לא התקדמה במילימטר מאז שחלפו להם השעתיים שהקצבתי). ביקשתי להרגיש את צירי הלחץ. הם התחילו. רות אמרה שכשארגיש את הלחץ בפי הטבעת אקרא לה (כן, גם היא היתה צריכה לאכול משהו ולהתרענן אחרי כ"כ הרבה שעות). חולפות שעתיים ואין לחץ בפי הטבעת. קרין חזרה! היא היתה חייבת לבדוק אם ילדתי! איזו נשמה... היא נשארה איתנו עד סוף הלידה ואח"כ עד 5 בבוקר... רות נכנסת ואומרת שצריך להתחיל ללחוץ למרות שאין לחץ על הרקטום. בהתחלה היא היתה אופטימית, בדקה, ואמרה שהתינוקת מתקדמת יפה בתעלה ואין צורך לעזור לה. כשהגיעה לפתח הנרתיק, התחלנו לעבוד. ביקשתי לא ללחוץ על הגב. ניסינו על שש - לא עבד, לא הצלחתי להתרומם בגלל האלחוש. ניסינו בישיבה עם היתמכות בבר - לא התקדם. בסוף רות אמרה שאני צריכה לזנוח את הפנטזיות ולעשות את מה שעובד. ומה שעבד היה לחיצות בשכיבה על הגב עם רגלי צפרדע לוחצות האחת על חזהו של זוגי והשניה על קרין... חלקן היו לחיצות בנשיפה כמו שלמדנו בקורס, אבל חלקן (האפקטיבי יותר) כמו לחיצות של קקי... הזמן עובר ואין התקדמות. הראש יוצא קצת וחוזר פנימה. מתחילה מצוקה עוברית. אני לא יודעת מזה, אבל פניה של רות נראים נפולים ואפילו מיואשים. היא אומרת שיש לי שעה אחת להוציא אותה. אני קצת מבולבלת ולא מבינה למה שעה. בתוכי שקט מדהים. כל האוירה בחדר - הנרות, הפסקול של "דבר אליה", זוגי עם כל האהבה הזו שלו, רות וקרין המסורות טוטאלית - קסם של רגעים. רות נכנסת קצת ללחץ, נשברת ואומרת שהילדה במצוקה, שיש מים מקוניאליים כבדים, שחבל הטבור קצר ומושך אותה פנימה, שנצטרך ואקום... היא פוסקת שיש לי בדיוק שני צירים להוציא אותה, ולא - רופא וואקום. אני מבינה היטב. ואז, פלא. ברגע שקיבלתי את הרעיון שייתכן ואקום בהשלמה דוקא, הלחיצות שלי היו יותר אפקטיביות. וגם בזכות זוגי היקר, שפשוט עבד עלי ועודד אותי ואמר "הנה, יופי, הראש יוצא"... ובסוף הוא יצא וצעקות ה"לא ללחוץ" של רות הגיעו. ואז... הרגע החלומי בחיי מתרחש - הגוף הקטן והחלקלק מחליק מתוכי - איזו תחושה מדהימה. אני פורצת בבכי חסר מעצורים מרוגש עד כלות. זוגי מצטרף לבכי. רות מניחה אותה עלי לכמה שניות ואח"כ שואבת אותה מהר מהמקוניום הסמיך. אני מאושרת, אני בעננים, איזו חוויה של הצלחה. רות אומרת שחוללתי נס. וזוגי, שכל אותה עת עמד בעיניים פעורות וצפה במתרחש בין רגליי, בא קרוב אלי, ואני שואלת: חתכו? והוא אומר שלא! וגם: יצא קקי? והוא אומר שלא... איזה להיט!
סוף סיפור - אני בלי תפרים, בלי קרעים ובלי חתכים. אפילו הטחורים שהיו לי מצבם רק השתפר (כן, כי רות דאגה לשים עליהם קומפרסים כל הלידה). אלמה שלי אחרי רבע שעה יונקת במרץ במשך שעה וחצי! שדה קטנה...
ואנחנו אמא ואבא.

נשארנו בחדר הלידה משתיים וחצי בלילה עד 9 בבוקר. אפילו הספקנו לישון קצת ביחד במיטת הלידה. אלמה הספיקה לינוק גם בשכיבה. החיים יפים.
רות מפארת את המקצוע שלה, היא היתה אגדית!


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
21/4/2003  21:45 ווווווואאאאאאאאאאווווווווווווווווו - פולינה
21/4/2003  22:24 כל הכבוד, לידה מדהימה.. - עידית-ת
21/4/2003  22:24 איזה יופי - עדי אמא של יובל
21/4/2003  22:28 אוריתה היקרה - לירון
21/4/2003  22:44 מ-ד-ה-י-מ-ה!!!!! המון המון מזל טוב ואושר. (ל"ת) - חיה של שירי
21/4/2003  22:45 אוריתה, קראתי את הסיפור בהתרגשות - אסתית
21/4/2003  22:46 כמה אהבה בסיפור שלך וכמה כוח! המון מזל טוב לשלושתכם! (ל"ת) - מיכל פ
21/4/2003  23:0 לידה מדהימה. איפה ילדת? (ל"ת) - עפרי
21/4/2003  23:23 הוי מחזיר אותי אחורה - שרונה
21/4/2003  23:25 מקסים! המון מזל טוב,בן זוגך-פיס!שיילך בטבעיות ובקלות בהמשך! (ל"ת) - גילי אבישי
22/4/2003  0:12 פששששששש.... אוריתה! סחטיין! - ליאתיתי
22/4/2003  2:9 אוריתה גיבורה מופלאה שלי... - שרי
22/4/2003  8:37 איזה סיפור נפלא! - רותם ו שות
22/4/2003  9:45 מרגש עד דמעות - תמיוגה
22/4/2003  9:51 אוריתה יקרה, איזו לידה מדהימה !!! - זהר
22/4/2003  11:24 רק רציתי להצטרף למברכות, מזל טוב! (ל"ת) - דנה ש
22/4/2003  11:43 אוריתה - כל כך מרגש - angel
22/4/2003  11:47 לידה מופלאה. ברכותי. רות אגדית בהחלט וגם את - נירית שפירא
22/4/2003  11:57 מזל טוב והרבה אושר ובריאות לכולכם! אוריתה- את מופת ומודל לחיקוי לכל יולדת באשר היא - ארזית
22/4/2003  12:14 אוריתה, אלמה ואבא, המון מזל טוב ושמחה. רגע היציאה אל העולם תמיד כל כך מרגש לקרוא (ל"ת) - גליה
22/4/2003  12:45 כולי צמרמורות איזה אושר והשם מ ד ה י ם!!!!!!!!!!!!!!!! המון אהבה (ל"ת) - מעיין של ליב
22/4/2003  12:54 בנות... ריגשתן אותי כל כך. לו ידעתי שתעטפו אותי בכזו אהבה... - אוריתה
22/4/2003  13:9 ובהזדמנות עוד קטנות וגם שאלה (פרוזאית) - אוריתה
22/4/2003  13:53 מדהים. מדהימה. מדהימים. מזל טוב! (ל"ת) - תמי
22/4/2003  14:7 סיפור לידה מקסים ומרגש!! - marcy g
22/4/2003  14:16 כל כךמרגש לשמוע את הסיפור! - אלה
22/4/2003  14:52 אוריתה יקרה, - ליאתיתי
22/4/2003  15:29 מצטערת, אבל אני חייבת לחלוק על דברי ליאתיתי - עידית-ת
22/4/2003  16:47 בקשר לבקבוק - אוריתה
22/4/2003  16:54 לדעתי, הדרך היחידה היא - מיכל פ
22/4/2003  17:12 מיכל תודה. ניחשתי כבר שכנראה לא יהיו קיצורי דרך :-) (ל"ת) - אוריתה
22/4/2003  17:22 לא בטוח שיש ווין-ווין סיטואישן בחודשים הראשונים, או בכלל עם ילדים - ענת ב
22/4/2003  17:57 אוריתה היקרה איזה סיפור נפלא ולעניין שעות הבדידות... - מאיה של איתי
22/4/2003  17:59 המון מזל טוב, ומצטרפת לענת ב. - mirit
22/4/2003  18:57 תודה לכן על התשובות. בהחלט חומר למחשבה... - אוריתה
22/4/2003  21:25 אוריתה יקרה (ארוך..) - ליאתיתי
22/4/2003  22:22 מזל טוב אוריתה, - דיאנה
22/4/2003  22:47 הי אוריתה מזל טוב - Adi
22/4/2003  23:20 מזל טוב אוריתה יקרה! - סאלוש
23/4/2003  0:4 אוריתה- את אמא רק 12 יום!!!!! עוד כל החיים לפניך.... - לירון
23/4/2003  0:34 אוריתה - אכן סיפור מקסים, ובקשר לבקבוק - כלבובה
23/4/2003  9:50 אוריתה היקרה, - שרון-ש
23/4/2003  19:13 הכל יבוא בזמנו - מאיה של איתי
23/4/2003  19:18 לכל העונות החדשות - כל כך עזרתן, שאין לכן מושג - אוריתה
23/4/2003  19:23 וגם למאיה תודה על העידוד (ראיתי את הודעתך רק אחרי שפרסמתי את שלי) (ל"ת) - אוריתה
23/4/2003  20:58 אוריתה מתוקה, - ליאתיתי
23/4/2003  21:37 שרוןש - שנה וחודש... (זה עוד 120 שאיבות...) (ל"ת) - כלבובה
24/4/2003  9:48 מזל טוב אוריתה - ארנה
24/4/2003  13:31 זיקית יקרה.............. התגעגענו! - נועה
24/4/2003  15:24 שמחה שאת פה - ורד
24/4/2003  15:35 ליאתיתי אין כמוך קוראת נפשות ככף ידך... - אוריתה
25/4/2003  9:15 אוריתה יקרה, מזדנבת למברכות - איריס גוב
25/4/2003  12:51 איריס כתבת נורא יפה ופיוטי! אכן, המלים בדיון הזה באו מלב וחדרו לזה שלי עמוק. תודה. (ל"ת) - אוריתה
25/4/2003  18:1 אוריתה יקרה (מקווה שאת עוד חוזרת הנה ותקראי את דבריי) - מיכל פ
26/4/2003  9:25 נזכרתי במשו מאד מאד יפה שאמר לי - זהר
26/4/2003  14:28 זהר,סיפור מקסים (ל"ת) - נירה
26/4/2003  20:47 זהר, הרגת אותי. גדול. ולאיריסי וואו ! תודה מתוקה ריגשתני עד מאוד. ואוריתה - ליאתיתי
27/4/2003  13:8 מיכלי, זהר וליאתיתי - אוריתה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש