|
22/4/2003 23:19
|
עדי אמא של יובל מספרת את סיפור הלידה
|
מאת:
|
בהתחלה זה כאב, אחר כך יצא החוצה
|
כותרת:
|
יובל נוצר בתוכי בימים המטורפים שאחרי פסח בשנה שעברה, כשרבים כל כך גויסו בצווי 8, זוכרים? גם איל, בעלי, שאז עדיין היה סתם חבר שלי, הובהל באמצע הלילה לצבא. יום אחד, הרגשתי שזה היום, כתבתי לו SMS שיתכונן לערב ו - מי יודע, כנראה הפעילות הגברית היא שתרמה לכך שזרעו ייקלט בתוכי בקלות שכזו. לא חשבתי שאכנס להריון כל כך מהר, בנסיון הראשון. הרי הייתי כבר אז ישישה, בת 35.5 שמוגדרת בכל הספרים כאשה מבוגרת. בימים שאחר כך, לא חשבנו על זה הרבה, שכן היינו עסוקים עד למעל הראש בארגון החתונה שלנו, שהתקיימה ב-19 באפריל. כמה ימים לפני החתונה התחלנו לחשוד שאולי... יתכן... בגלל עייפות קיצונית שלי. את היום שלפני החתונה, בילינו יחד בהסתובבויות בת"א וקנינו ערכת בדיקת הריון. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שאחזה בנו, יום לפני החתונה, כשהבנו שכן, ניטע בתוכי משהו שיגדל להיות התינוק הראשון שלנו (חבל רק שנאלצתי להתחיל עם ההקאות ברומא, בירח הדבש... ). לקראת סוף ההריון עשינו הכנה ללידה אצל מיכל בונשטיין (נהדרת. המלצתי עליה כאן בכמה הזדמנויות) כשהכוונה שלי היתה ברורה: בלי אפידורל או משכך כאבים אחר, שימוש בטכניקות שלמדתי אצל מיכל וביוגה (אצל שירלי בנטואיץ המופלאה), בלי חתך (כל יום התאמנתי בעזרת בעלי היקר עם האפי נו ימח שמו) וכמובן, הנקה כבר בחדר הלידה. ביום חמישי, 12 בדצמבר (שבוע 38+7), בזמן שהתרוממתי מההרפיה בסוף שיעור יוגה, הרגשתי זרם מים בין הרגליים. לא האמנתי ואמרתי לעצמי, בטח ברח לך פיפי. עוד עמדתי שם כמה דקות ודיברתי עם 2 בחורות ואמרתי שאני רוצה ללדת בסוף השבוע, שמתאים לי ללדת ביום ששי ה-13, כל זה תוך הדחקת התחושה הרטובה. פתאום לא יכולתי יותר ורצתי לשירותים ואז הבנתי. כל צעד שעשיתי הביא לזרימה נוספת, כמו מפל. למזלי, איל חיכה לי בחוץ, הוא נהג לפנק אותי ולקחת אותי בסוף כל שיעור הביתה, כדי שלא אלך ברגל. נכנסתי לאוטו וידעתי שאני הולכת להמם אותו – יורדים לי המים! מיהרנו הביתה ורצתי להתקלח. שמעתי כבר על ירידות מים, אבל אלה היו זרמים מטורפים, לא טפטופים. רעדתי והתרגשתי ומיהרנו לליס, אנחנו גרים מרחק 5 דקות נסיעה באוטו משם. בסביבות 20:00 הגענו. לצערי, נרשמה ירידת דופק דרמטית ומאוד מדאיגה לעובר בזמן שהייתי מחוברת למוניטור במיון. דהירת הסוסים האטה מ א ו ד וחזרה אחרי כחצי דקה. זה, יחד עם ירידת מים בלתי פוסקת, גרמו לכך שישאירו אותי במיון שעתיים נוספות. הצירים (כל 5-7 דקות) היו נסבלים ופתיחה – רק ½ ס"מ. לקראת 23:00 העלו אותי לחדר לידה למרות שהפתיחה לא התקדמה. הצוות ידע על רצוני בלידה טבעית והרופא אמר שנחכה, אבל שאני אבין שמוכרחה להיות לידה, אי אפשר לחכות יותר מדי. לא נתנו לי להסתובב כי פחדו מצניחת חבל הטבור. לא האמנתי שזה קורה לי. איך אעשה עמידת חתול? איך אעשה מקלחת? ובעיקר, נחרדתי מהאטת הדופק שהיתה במיון. האזנתי למוניטור בחרדה רבה וכל כמה דקות דמיינתי שאני לא שומעת את העובר. עם הזמן, הצירים מתגברים ונהיים צפופים יותר, אבל הפתיחה לא גדלה. אמרו שמוכרחים לתת לי פיטוצין, והבטיחו מינון נמוך. אחרי 10 הפסיקו כי העובר לא הגיב לזה טוב. בסביבות 02:00 רק 2 ס"מ! הצירים מעכשיו כבר כל 3-4 דקות וכואבים מאוד. בעלי מעסה אותי, משתמש בכדורי טניס ואני לא מאמינה שכל כך כואב לי. לא מאמינה שמה שתמיד אומרים על כאבי הלידה זה אכן כך. זה ב א מ ת כואב. לקראת 04:00 מתירים לי לרדת מהמיטה אך אני עדיין מחוברת למוניטור. אני מבקשת כדור פיזיו ומתחילה להתנועע עליו. צירים כל 2 דקות. התחלתי לדון עם עצמי: "אני לא יכולה יותר. הצירים כל כך צפופים וחזקים ומי יודע כמה זמן יימשך הסיוט הזה, הרי אין לי כמעט פתיחה. אולי אקח אפידורל, זה מוכרח להיפסק", וקול שני שאומר "מה פתאום, הרי החלטת מראש שלא תקחי, למדת מה לעשות כדי להקל על עצמך, אסור להשבר". בעלי תמך בי ואמר שאבין כל החלטה שאקבל. שאלתי תוך כמה זמן יגיע מרדים אם ארצה ואמרו לי שתוך דקה. אז אמרתי – טוב, תקראו לו. חווית הזריקה היתה לא נעימה, להיות לבד, איך אפשר לא לזוז והרי יש צירים כל הזמן והפחד מהדקירה עצמה (ימים ספורים לפני הלידה חלמתי שהתינוק שלי נולד עם איקס על הגב. נזכרתי בחלום כשהמרדים שם לי מעין פלסטרים על הגב בצורת איקס). נרדמנו שנינו והתעוררתי כשההשפעה החלה לפוג, לקראת 06:00. במבט לאחור, ההחלטה לקחת אפידורל בשלב הזה היתה גאונית: תוך שעתיים נהייתה פתיחה של 6 ס"מ, כנראה משום שהגוף נרפה. התחלתי להתרגש. ב-07:00 התקשרנו להורים שלי לספר שאנחנו בחדר לידה (אף אחד לא ידע מכך) כי היינו אמורים לפגוש באותו בוקר את כל המשפחה שלי ביומולדת שלי אחייני בגן. בינתיים התחלף הצוות ואלי הגיעה מלאכית בדמות מיילדת – אסנת לסטר. קיבלתי גם חיזוק לאפידורל וחיכינו. קצת אחרי 08:00 מדדה לי אסנת חום והסתבר שעלה לי קצת, וכמו כן היו כמה האטות בדופק של מי שבקרוב יהיה יובל: הלידה מגיעה. אסנת בודקת אותי – פתיחה מלאה ומחיקה מלאה! ברוך השם! קצת אחרי 08:30 התחילו צירי הלחץ. הרגשתי אותם היטב, השפעת האלחוש החלה לפוג והחלה חצי שעה של סיוט במהלכה צעקתי: תביאי את הואקום (ידעתי שאני מדברת שטויות) ואמרתי לאיל שעכשיו יחכה לנכדים, כי ממני לא יהיו לו עוד ילדים (ואני כבר מתגעגעת להריון). את הראש של יובל הרגשתי עם היד כשעוד היה כולו בתוכי. הרגשתי בסרט. בציר שלפני האחרון אמרתי לאיל: בטח אבכה כשהוא יצא. ואז, הוא יצא ואסנת הניחה אותו יפה וברור עלי. ופתאום הרגשתי מנותקת. כל מה שהרגשתי היה הכאב, כי לצערי, עברתי חתך וידעתי שעוד מעט יהיו תפרים. ליובל, שמיד קראנו לו בשמו היה קר וחיממו אותו ובינתיים תפרו אותי. זה היה הסיוט הכי גדול בחיים שלי, פיזית ונפשית, ואני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי כי אני מתחילה לרחם על עצמי ומתעצבנת על שעות האימון עם האפי נו שהיו לשווא. ואז ביקשתי שיחזירו לי את יובל כי אני רוצה להיניקו. הקטנצ'יק הזה (3360 גרם) תפס את השד מצוין והתחיל לינוק. אני אמא. אמא כואבת ומבולבלת ומאוד מאוד מתרגשת. לקח זמן עד שהתאוששתי. יובל התגלה כתינוק רעבתן מאוד ואת הלילה השני אחרי הלידה ביליתי בכ-10 שעות הנקה רצופות. הוא כמובן קרא את הספרים הנכונים והראה לי מה זה קפיצת גדילה, בכל המועדים הנכונים, וגם ביניהם ינק באובססיביות לא קטנה. ההורמונים עשו את שלהם, ויחס עם האכזבה שהלידה לא הלכה כפי שתכננתי, רק אחרי כחודשיים חלפה המועקה שאפפה אותי יחד עם האושר הגדול. גם כאן בפורום בכיתי שאני רוצה להפסיק להניק, ושיובל לא נרדם לבד, והיה לי נורא קשה. מזל שליובל יש אבא שהוא כזה אדם נפלא שלא רק עושה המון עם יובל, אלא עזר לי נפשית כל כך הרבה. לא חסכתי ממנו כלום ובין בחינות באוניברסיטה, לעבודה ולתפקיד החדש – אבא, בכיתי לו ונשענתי עליו ללא רחם. ומזל שהמשפחה שלי כל כך הבינה ועזרה לי. ומזל שלי שיובל הוא יובל ואני כל כך כל כך אוהבת אותו ועדיין רק מיניקה אותו ונהנית מכל רגע. יובל כבר בן 4 חודשים. הוא שינה לי את כל החיים. הקיום שלו הפך את איל לקרוב דם שלי, כך אני מרגישה הגם שזה לא נכון. אם הייתם מכירים את יובל, הייתם יודעים שאני אובייקטיבית לגמרי כשאני אומרת שהוא פלא.
וליאתיתי אם את כאן – לא הבנתי איך מכניסים את הסיפור כמו שביקשת ואני דווקא רוצה. את יכולה לעזור לי? תודה, עדי.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
