פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

1/5/2003 0:13 מיכל ד. מ מאת: ליה בת שנה! סיפור הלידה שלנו. זהירות, ארררררוך. כותרת: מחר ליה בת שנה, וגם אני, אמא בת שנה! הזדמנות להוציא אל הכתב את סיפור הלידה של ליה, לידתי שלי המחודשת – כאם. עוד לפני ההריון "צרכתי" בהנאה סיפורי לידה, הגיע הזמן לספר את שלנו ולצרפו לכל הסיפורים המרגשים כל כך. ליה נולדה ב 1/5/02, עשרה לאחת עשרה בבוקר. ההריון הפך למשהו שדומה לנסיעה ברכבת הרים בשבוע 28. אז התגלתה מחלה, אז התחילו טיפולים ואשפוזים. ITP - מחסור חמור בטסיות הדם, אלו שמבצעות את הקרישה. אין סיבה לדאוג, לא סוף העולם, לעוברית שלום!(ותודה שוב לבנות שליוו אותי וענו לשאלות שלי בנושא). ואז הבנתי שככל הנראה לידה טבעית ו"רומנטית" כמו שרציתי לא תהיה. נאחזתי בחלום עד הסוף, ובסוף גם הסכמתי לשחרר. בתקופה שבין גילוי המחלה לבין הלידה עברתי תהליכים עם עצמי, בעיקר הרבה התמודדות עם פחדים, ואולי אפילו סוג של התאבלות, על החלום שאבד. הפרופסור מחליט – שבוע 36 מספיק. אפשר לסיים את ההריון. אנחנו גונבים עוד יום ועוד אחד... מצליחים להגיע ל 37 + 4. זה קטע מוזר לדעת בדיוק מתי הולכים ללידה, אין זמן ציפייה לא נודעת והימאסות של ההריון, להפך, פרידה כפויה ממצב שכל כך אהבתי. התיק מוכן, ארוחה חגיגית לפרידה מהתא המשפחתי המצומצם, התרגשות ופחד לקראת הזירוז ו... על הבוקר יום שלישי מיכי ואספי על הטוסטוס (!) לבית היולדות ב"מאיר", מרחק 3 דקות רכיבה. על ההתחלה עשיתי טעות מרה, קשה ומאוד כואבת. כדי להתחיל לידה מ"אפס" צריך, מה שנקרא בעגה המקצועית "להפעיל" אותי, כלומר ליצור באופן מלאכותי מוכנות לתהליך לידה ופתיחה התחלתית של צוואר הרחם. אני והשטויות שלי, בגלל שרציתי כמה שפחות התערבות תרופתית, העדפתי את זו המכאנית ה "בלון". ההחדרה נורא כאבה. הבטן מתהפכת לי כשאני נזכרת. אחרי שלוש שעות בדיוק מתחילים כאבים שמהר מאוד הופכים לאיומים ונוראים ולא נפסקים ואני סובלת, מתחילה לרעוד ולחוש סחרחורת איומה. מתחננת שיוציאו לי את הדבר הזה. מסתבר שהצוואר כבר נפתח והבלון כבר יצא מעצמו. 3 ס"מ, יאללה צאי לחדר לידה. הכאב והחולשה נעלמים לגמרי, רק קצת צירים מדי פעם. מרוצים מקצב ההתפתחות המהיר אנחנו מבקשים לעבור לחדר לידה טבעית, מתוך אשליה שאולי אולי תתחיל להתפתח לה לידה מעצמה בשלב זה ולא נצטרך פיטוצין. חמודים אנחנו! שמים מוזיקה, נשנושים... שעה, שעתיים, שלוש.. גם הצירים הקטנים שהיו נוטשים אותנו. שום כלום. עוברים לחדר לידה רגיל. מעבר קשה, אפילו טראומתי שמתבטא ברעד בלתי נשלט, כאילו אני עלה נידף. באיזה פינה במוח שלי ידעתי שמדובר בתגובה לפחד וקלטתי עד כמה הגוף שלי מגיב לכל ההתרחשויות בעוצמה שאינני מודעת אליה. מחממים אותי, והגוף נרגע. כל הזמן הזה אמא שלי איתנו, עוזרת ותומכת ובעיקר נותנת לנו להיות. אסור לי לרדת מהמיטה לחלוטין, אומרים שהתינוקת גבוהה מדי וחבל הטבור עלול להיכרך. אסור לאכול, אסור לשתות. הנה, הסיוט שממנו כל כך רציתי להמנע מתחיל. מוניטור, פיטוצין, נוזלים. חוטים, ציפצופים, מיטה, רופאים. לא נורא. מצב רוח טוב, נעבור הכל ביחד. שמים מוזיקה וממתינים. כלום. מגבירים את קצב הפיטוצין. כלום. עוד מגבירים, אין תגובה. והזמן עובר. אמא אפילו מסכימה ללכת הביתה לנוח קצת. כשאנחנו שואלים מה יקרה אם לא יתחילו צירים אומרים שעוד מעט יחזירו אותי למחלקה אם אין לידה. ומה אז? אז את כבר בעיה שלהם לא שלנו, לא יודעים. ואז פק, פוקעים המים. מכאן כבר אין דרך חזרה. יש לידה. מגבירים עוד ועד. ואז, באים הצירים והכאבים. בבום. כמו שאומרים על צירי פיטוצין. אני רואה את הגרף במוניטור מצייר תמונת נוף הררי, אין ממש הפוגות, בעיקר צירים ארוכים עם ירידות פה ושם. אני מנסה לאמוד אם אני מסוגלת לעמוד בכאב לאורך זמן. נראה לי שמה שבאמת הכריע את הכף לטובת האפידורל היה חוסר היכולת שלי לצפות מה יקרה. זה לא שציר בא והולך. זה בא ואי אפשר לדעת איך יתפתח ומתי יסתיים וזה מאוד מאוד כואב. אין הרבה מנוחה וזה הולך ומתגבר. אספי מדהים, מטפל בי כל כך יפה. אני מרותקת למיטה כבר 6-7 שעות. אני מבקשת אפידורל. אחרי יותר משעה המרדים מגיע, מישהי "עושה בעיות" בחדר לידה והוא מתעכב אצלה. כשהוא מגיע, מין משיח שכזה... נחמד, שקול ורגוע. מבקש לעשות לי בדיקת דם לבדוק כמה טסיות נשארו לי מאז הבדיקה בבוקר. שיא המתח. הכאבים כבר נורא קשים. בבוקר היה לי מאה עשרים ומשהו אלף טסיות. מתחת למאה אלף לא נותנים אפידורל. מתח. אמא אומרת שהיא ממש פחדה וראתה שחורות בשלב זה. עוברת עוד רבע שעה. יש! 112 אלף, אפשר להזריק. אסור לזוז, טוב אני מחליטה להכנס לעולם אחר ושקט. אפילו שבא ציר הוא עובר לידי. מסתבר שגם החלישו את הפיטוצין בשלב זה, כך שעמדתי בזה יפה. איזה סבבה! נעים ורגוע. אני אפילו מצליחה להתרומם על הברכים במיטה ולהניע את האגן, אני רוצה לעזור לה לרדת. מכאן מתחיל שלב שאני לא כל כך זוכרת את קצב או סדר האירועים בו. רק שפתאום אמרתי "אני נעלמת" והופס מסכת חמצן, וגם מצוקה עוברית והופס ניטור פנימי, ועד כמה צינוריות והתרחשויות. 7 בבוקר יופי, פתיחה מלאה,יאללה תתחילי ללחוץ. 3 שעות ו50 דקות של לחיצות. היא לא רצתה לצאת, זו ללא ספק המשימה הענקית ביותר שמילאתי בחיי. לדחוף, בכוח, באפקטיביות, עוד ועוד, ושוב ושוב. לא להתייאש, לא להתעייף. כשהמיילדת ציפי הנפלאה בחדר אני עובדת בטירוף, כשהיא יוצאת יותר קשה לי להתמיד. היא כל כך עודדה והאמינה בי. והרופאים מזכירים לנו שלפי הפרוטוקול אם חלפו 3 שעות מפתיחה מלאה ואין לידה מתחילים להתערב. איזה מפחיד. אבל נותנים לנו עוד סיכוי ומעלימים עין מהזמן המתמשך. אני קוראת לה, מתחננת שתבוא לאמא, שאני רוצה שתצא אלי כבר, מבטיחה לה שיהיה לנו טוב ביחד, שכולם כבר מחכים לה. (בדיעבד מסתבר שהיא לא עשתה את הסיבוב ויצאה עם הפנים כלפי מעלה, כיוון שמקשה עוד יותר, ובמקרים רבים מגיעים בשל כך למלקחים או ואקום). בהתחלה ציפי הבטיחה שתעשה הכל כדי שלא לחתוך. עבדנו על זה ברצינות ואדיקות בבית. פתאום, לקראת היציאה היא אומרת שהיא מאוד מצטערת אבל נראה לה שהיא צריכה לחתוך. זה כבר שלב שאני אומרת לה "תעשי כל מה שצריך, רק שתבוא כבר לאמא". אני רואה אותה לוקחת מספריים. היא שואלת אותי "כואב?", ואני עונה שלא. חשבתי לתומי שבגלל האפידורל אני לא מרגישה את הגזירה. רק בסוף הלידה הסתבר לי שהיא לא חתכנה בסוף. איזו הקלה. אין מילים לתאר את עוצמת הרגע שבו היא יצאה וציפי הניחה אותה עלי. אין בחיים שום דבר דומה. חשבתי שאני נורא אבכה, אבל האושר היה כל כך גדול. מדהימה. רגע מדהים. אספי אוחז ברגל ימין שלי, אמא ברגל שמאל ובאמצע ליה באה לעולם ואלי. באמת שאין לי מילים לרגע הזה. מכוסה כולה בוורניקס לבן, מלאה בשערות, וראש ארוך כמו חציל. היה לה קשה לצאת, היה לי קשה להוציא אותה. היא פשוט לא הייתה מוכנה. נשארנו לנו כך מאושרים, ליה קצת מצצה ציצי, קיבלה רייקי, טיפה של רסקיו, הצטלמה... סיפור ארוך, כל כך הרבה מילים שבסוף אין בהן בכדי לתאר את הרגע המופלא. אהבה. תודה לאמא, לאספי ולבנו שהן הפורום המדהים הזה! תוכן ההודעה: תגובות נוספות 1/5/2003  0:22 איזה סיפור מופלא ומרגש - שרי 1/5/2003  1:9 המוני מזל טובים, המשך אושר וכייף (ל"ת) - שירי 1/5/2003  7:16 מזל טוב כפול! גם לנו יש יומהולדת ראשון היום וגם הגיג על "מאיר" - עידית-ת 1/5/2003  7:39 איזה כיף לך - עירית ל 1/5/2003  8:23 מיכל יקרה, סיפור מרגש ואת מרגשת וליה מרגשת וואו !!! (ל"ת) - זהר 1/5/2003  9:20 ושוב כמו בכל פעם שאני קוראת כאן סיפור לידה אני לא מפסיקה לבכות מהתרגשות....המון מזל טוב!! (ל"ת) - מירבת 1/5/2003  9:53 המון איחולי אושר ובריאות! איזה סיפור מרגש! (ל"ת) - מיכל פ 1/5/2003  10:49 וואו. עשית לי דמעות. של אושר. - ליאתיתי 1/5/2003  10:53 איזה יופי! מזל טוב ליומולדת שנה להולדת ליה ואמא שלה (וגם אסף האבא!) - שרון-ש 1/5/2003  11:16 מיכל יקרה - בלו 1/5/2003  15:18 מזל טוב איזה סיפור מרגש כל הכבוד לך ולכם והרבה אושר ובריאות!!! (ל"ת) - ארזית 1/5/2003  17:17 סיפור מקסים. מזל טוב להולדת לליה בת השנה (ל"ת) - לירון 2/5/2003  23:58 איזה סיפור, איזה אומץ, איזה יופי, העלית לי דמעות בעיניים שיהיה לכן רק טוב והרבה שנים של אושר (ל"ת) - מאיה של איתי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש