פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

13/5/2003 11:15 נירית שפירא מאת: שלום לכולם ותודות. אני מכניסה הודעה ובורחת כי אסרו עלי לגשת למחשב וקשה לי. הצצתי עכשיו בברכות הפורום לרגל הלידה. מרגש ביותר. בקושי קולטת שילדתי. מצרפת את סיפור הלידה (גם למקבץ הברכות צרפתי אותו) ומזהירה שהוא אסוציאטיבי מאוד, נכתב יומיים לאחר הלידה. חוצמזה פשוט טוב לנו מאוד מאוד. הרבה טוב לכולם כותרת: רגע- נראה לי שלפני הסיפור אני צריכה למקם את הטקסט שמציג את "נשים קוראות ללדת" ואת הצעת החוק שלנו ואת החומרים שמסבירים מדוע לידת בית היא הדבר הנכון (עבורי לפחות). בכל זאת אני מדלגת – אשמח לשלוח מידע לכל דורש ומתחילה מבלי לדעת כיצד, בסיפור לידתה של דניאל. לידתה של דניאל מנקודת המבט של האם איך מתחילים סיפור לידה? ביום שנולדתי בו? בחיים שעברתי עד כה? אני מרגישה שהכל מחובר. אולי בהריון שני שהתחיל בשבוע שעזבנו את ת"א המבורכת לויתקין עם החלון לאינסוף. הריון שחשבתי איך יהיה רוחני, איך ארקוד ואעשה יוגה ואשיר שירי נשמה ואקדיש לעצמי זמן ולתינוקת (כי הרי זו היתה חייבת להיות תינוקת לפי כל מני מסרים). ופתאום אני בחודש השמיני ואומרת – "וי לי, איך הזמן טס, אני רוצה לעצור קצת ולהתחבר ולא מספיקה. מה יהיה" ואז דימום. רגע דרמטי ואחריו אני צוחקת. ומול הבהילות בבית החולים אומרת: לא צריך אינפוזיה, אפשר לקצר בניטור, לא יזריקו חומר להבשלת הריאות, השתגעתם? לא יהיה כאן ניתוח. הבנתי את המסר, הכל בסדר." והרופאים מסתכלים על המשוגעת ומנידים ראש ואני בהשגחה ואישי לצידי (נו טוב גם לקחתי תרופה הומאופטית ושתיתי תה סירפד) ובניגוד לעצת הרופאים משחררת עצמי מבית החולים להשגחה ביתית בתנאים משופרים ואח"כ שבוע של פחות פעילות והתחברות לבטן ומפגשי מדיטציה וציור של הריון וזוגיות עם ערן (האיש) ושל רחם ותינוקת עם רועי (בן שש ומאוד מצפה). ביקשתי פסק זמן. קיבלתי. לגיטמציה להורדת הילוך – וי לי. כמה דרמטית שאני. מי המיילדת? חשבתי שתיאה. היא מקסימה אבל עדיין עסוקה בפרוטוקולים. ואז פגשתי את אלכסנדרה מיילדת לא מוסמכת אבל אינטואיטיבית ואמרתי אולי אלכסנדרה. הזמן עובר. בשבוע האחרון שאלו –מי תהיה המיילדת ואמרתי – "לא יודעת. בסוף אדע. אולי איילד את עצמי ודי." ושוב מנידים עלי ראש בתמיהה הרגילה. צריך להכין את חדר הלידה, צריך להכין את הגוף והנשמה. רגע. שוב הזמן עובר מהר. בשבוע האחרון - מישהי יקרה ומחוברת, מתקשרת עם מסר לא ברור. היא דואגת לתינוקת ובודקת אם יש אפשרות שנלד בבית חולים ולא בבית. אני כועסת. מה היא עושה לי. מתנגדת. בהדרגה אני משחררת את הכעס ומשחררת את ההתנגדות. אראה מה ארגיש ואחליט בזמן המתאים. מקסימום אלד במאיר, לשם אני יכולה להגיע עם כל הפמליה המתוכננת שלי. והפמליה- אמורה להתכנס לטקס לידה בשבת. יש שם חברות ומיילדת ותומכת לידה ורצוי שיכירו זו את זו לפני הלידה. ושוב אני חוזרת לנבואה- זו שגרמה לי להיבהל ולבדוק אם אני יכולה להיות עמידה,לא רק מול רופאים אלא גם מול כוחות נבואיים, במיוחד כשהם מגיעים ממקור אוהב. כיניתי זאת בדיקת עמוד שידרה –אבל הפחד נכנס. וכמו במקרה של הדימום –פתאום אני עוצרת. הולכת כל יום לים. מקריאה תפילות, לעצמי, לתינוקת, למים. נושמת, מתחברת. קצת מציקה לילדה –תגידי לי שאת בסדר, והיא זזה ושוב אני מבקשת שתגיד שהיא בסדר וקצת מתעוררת באמצע הלילה עם דופק מהיר ושוב מתפללת. וביום העצמאות בים ראיתי שמלה לבנה. וביום העצמאות בים –קניתי שמלה לבנה. מדוע? שוב חוזרים אחורה בזמן – חודשיים לפני הלידה. חלום ובו אני לבושה גלביה לבנה ופתאום התינוקת שלי יוצאת, נולדת. ומה אני אומרת? "שיט, הלך הטקס" (סליחה על הביטוי אבל זה בדיוק מה שאמרתי בחלום ההוא) מאז אותו חלום ידעתי שאני יכולה לתכנן מה שאני רוצה –אבל המציאות חזקה מהתכנון. כשמישהו ביקש לצלם את הלידה שלי לתוכנית טלוויזיה, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שנראה לי שאין הרבה סיכוי ומקסימום אצלם בעצמי... חמישי. אני לובשת את השמלה הלבנה והולכת לים. מקריאה תפילות. נהנית. מודה על הנסיבות שגרמו לי לעצור קצת. היום עובר. אני מראיינת ראיונות אחרונים –צריך לגמור עוד מספר כתבות ל"הורים וילדים" לפני הלידה. ערן חולה כל היום ולכן לא נוסע להביא את המצלמה וגם לא קונה את החיתולים והבגדים ושאר הדברים שעוד צריך להכין. אני מסיימת להכין רשימת קניות סופית ללידה, מניחה על השולחן והולכת לישון בעייפות גדולה ביותר. אחת עשרה וחצי בלילה. אוי. נראה שהמים יורדים. לא מתאים. ערן חולה. אמא שלי מגיעה מחר לעזור לי לסדר את חדר הלידה. זימנתי את חברותי לטקס לידה בשבת. יש כנסים בשבוע הבא שאני צריכה להיות בהם ופגישות והרי יש לי עוד שבועיים. ליתר ביטחון אני מדליקה את הדוד וגם חוזרת לשמלה הלבנה. עוד חצי שעה וליתר ביטחון ובצער אני מעירה את ערן. "זה לא מפסיק אולי נתארגן". אנחנו ממהרים לשטוף את החדר, לסדר את הסלון, לחטא את בריכת הלידה בסביעור. ליתר ביטחון מחטאים גם את האמבט וגם גיגית וגם דלי – כי מי יודע אם נספיק למלא משהו במים. אנחנו חושבים היכן להניח את המזרונים שמתחת לבריכה והיכן את הבריכה ותוהים איך בכלל נמלא אותה כי מכרו לערן חיבור לא נכון לצינור. אני מתקשרת לגילה, תומכת הלידה האולטימטיבית וחברתי המופלאה. "יורדים קצת המים ומניחה שנדבר מחר כי אולי זה כלום ומתנצלת שאני מתקשרת". גילה אומרת: "תתקשרי כשיהיו צירים." מתקשרת למיילדת המיועדת "אוי, אני בבאר שבע" היא אומרת. אני נושמת עמוק ואומרת, "מצוין, עשי שם עבודת קודש, הכל יהיה בסדר." הולכים לישון. המים ממשיכים לטפטף והטיפטוף מלווה באופן מפתיע בכאבים. אני נושמת עמוק. הכאבים מתרכזים באזור הבטן התחתונה. עכשיו כבר כמעט אחת אולי אחת וחצי ואני מבינה שהעסק מתקדם. מתקשרת לגילה שוב. "כנראה יש צירים, בינתיים קידמיים, בטח רק ההתחלה. את באה? ואגב יש בעיה. אין מיילדת." גילה אומרת: "המממ, אבל צריך מיילדת" ואני אומרת בטבעיות הכי גדולה: "אתקשר לרונית" ויודעת שיהיה בסדר, מה שצריך להיות יהיה. בינתיים ערן ממלא את הבריכה כשהוא עומד בחדר האמבטיה וכמו גנן מיומן משפריץ למרחקים. (יצרנו לנו בית מרחץ קטן) שוב חזרה בזמן –שבוע לאחור –אני קופצת לבקר את רונית, שתראה אותי בהריוני. מספרת לה סיפור ההריון. מתחבקות. לא התראינו המון זמן. היה נחמד להיפגש. יוצא שבערך באחת וחצי או בשתיים (מי יודע) אני מתקשרת לרונית ובודקת אם יש לה לידה הלילה ואם לא, אם מתאים לה לקפוץ לויתקין. לא עוברת רבע שעה והיא כאן. נכנסת ושואלת מה עם הנרות, צוחקת עלי קצת, שופכת שמן לוונדר ועוד משהו למי האמבט ומתארגנת בשמחה. אח"כ גם גילה הגיעה. אני נכנסת פנימה. מתחיל לכאוב נורא. אני מקשקשת בין ציר לציר ומשתוללת. גילה מחליטה שצריך לכוון אותי פנימה (ובאופן פחות מעודן –לסתום לי את הפה) ומורחת עלי יסמין ("השתגעת גילה, זה נורא יקר"). אני כמעט נחנקת מיסמין. מקווה שלילדה לא תהיה הרעלת שמנים. מוזיקה מתנגנת. את דיסק התפילות המיוחד ללידה יביאו לי רק ביום שבת. בשלב מסוים אני מבקשת שיפסיקו עם המוסיקה –הצלילים היו גבוהים לי מדי. הצירים נהיים כואבים יותר ויותר. עדיין קדמיים בלבד. אני משתוללת בבריכת הלידה. משתוללת. כמעט נשכתי את גילה. אוי ואבוי לי. "ערן, מה עם הבנות שאמורות להיות בלידה?" ערן אומר שלא נראה לו שיספיקו להגיע. מתקשר רק לענבר שכבר ערה עם ילדה חולה על הידיים. היא לא תבוא. אני המומה מזה שכואב לי. מה לא הייתי במספיק לידות? הרי אני כבר יודעת ללדת וראיתי מלא יולדות שלוות שפשוט יולדות. אני משתוללת. מחבקת את הבריכה (מזל שהיא מתנפחת והדופן עבה), נושכת מגבת. רחש. מישהו מגיע. אני מניחה שזו ענבר רק אחרי מספר דקות מבינה שרועי הגיע. רונית בודקת דופק עם חצוצרת שמע מעץ (הדופלר משום מה לא עבד), בדיקת פתיחה ראשונה ויחידה – תשעה ס"מ, הראש למטה. כואב לי ואני מרגישה צורך לחרבן. איזה קטע, בדיוק כמו שכתוב. אני רוצה לשחרר אותה וגם לא רוצה, מפחד הכאב. ואז בעודי על שש, נהמה פראית, עכוזי מונף אל על והילדה משתחלת ממנו החוצה. לא ממש לתוך המים - מעליהם. תשע דקות לארבע (רועי נולד שש שנים קודם במשגב לדך בלידה עם לוח זמנים זהה ושעה זהה - רק שהוא נולד דווקא בסוף מאי, מזל תאומים והיא –שור). אנחנו מתיישבות לנו בבריכה ורועי המחוייך שלי מבקש לראות אותה, מעיר שהיא נראית כמו טרול (מהיכן אתה יודע איך טרול נראה?) כי האזניים שלה גדולות ובולטות (האזניים הללו עוד יככבו בהמשך) ואח"כ שואל אם אפשר לראות את חבל הטבור ואם יוכל לקבל את השליה בשביל להכין שיקוי חיים. אני מסבירה שהשליה עדיין לא יצאה ולכן הלידה עדיין לא הסתיימה ושאני מעדיפה לקבור את השליה באדמה ולשתול מעליה עץ. רועי מהרהר ומציע לקחת כוס עם מי הבריכה לשיקוי. כמעט שעה מחכים לשליה שתצא. הנבואה ההיא מתנגנת לי בראש ואני חוששת קצת. רונית רגועה. משהו הומאופטי. גילה לוחצת בכתף וזהו. יצאה. אני מתרחצת – אפילו חופפת שיער. בינתיים ערן ללא חולצה מחזיק בילדה –גוף אל גוף. הילדה נשארה מחוברת לטבור עד שבע בערך. אני מרגישה שאפשר לשחרר, מבקשת חתיכה לתמצית הומאופטית. שיהיה. רונית מכינה חתיכה מהטבור לייבוש, שתהיה כמו קמיע. בנתיים מספרת שכבר אחרי הביקור שלי חשבה שתהיה איתי בלידה ושהתעוררה ארבעים דקות לפני שהתקשרתי בציפייה למשהו ולא ידעה למה. אני מברכת עליה ועל גילה- כל כך מדויק. לא קולטת שילדתי. לא הספקנו לצלם כלום. לא הספקנו להזעיק חברות. הכל היה מהר, משועשע כמעט, כואב, מרגש. מדויק להפליא. ובצהרים- נסענו לליס (רונית אמרה שלא נעיז היום, רק מחר, ולא הקשבנו) כדי לקבל מענק לידה (לפחות חבשנו לראשה כובע על פי אמונת האנתרופוסופים –שלא יזהמו לה את צאקרת הכתר. רונית אמרה שהם ממליצים לעשות זאת במשך עשרה שבועות. כנראה אין להם חמסינים...) פגשנו את ניבה המקסימה ורופא שרמנטי בשם גיא. הם היו ידידותיים וענייניים ואז... הגיעה רופאת הילדים שסירבה לבדוק את הילדה על גופי. מרגע שהילדה הונחה על הדרגש והרופאה החלה ללחוץ בקדקודה, נשמעו צרחות רמות ביותר. הרופאה דחפה יד עם כפפות גומי לפה שלה בניסיון להשתיקה והיא רק צרחה עוד. גברת רופאה מצאה לנכון להעיר שיש לה אוזניים בולטות ושיש מנתח מאוד טוב באיכילוב ושהמפרקים קצת רכים אז כדאי שנעשה אולטרסאונד אגן ירכיים בהמשך ושכדאי שניתן ויטמין K , וגם הפטיטיס בי כי זו מחלה איומה, ושניתן ושניתן ושניתן. אנחנו לא רצינו לתת כלום –רק ציצי וללכת משם מהר. היה עוד ויכוח בירוקרטי ואח"כ עיקוב בגלל שלא ידענו מה משקל הילדה. "מה אכתוב בטופס?" אמרה הפקידה המתעקשת. מזל שניבה עברה שם ואמרה "תרשמי שלושה קילו".(החלטנו לא לבדוק משקל כי פשוט ברור לנו שתגדל גם בלי מדידות.) הילדה לא הפסיקה לצרוח מאותו רגע ועד ארבע לפנות בוקר בשעת הלידה שלה. בעצם הרסנו לה את הכניסה המדויקת לחיים בחוסר הקשבה. ההמלצה להבא –אם כבר מגיעים לבית חולים או נחשפים לאנשים זרים ולאנרגיות לא מתאימות –לרחוץ את הילד, לטהר. מישהי המליצה על שפיכת מים עם מלח ים, בעדינות על הילד. לטהר, לטהר. אנחנו עשינו זאת רק למחרת, אחרי לילה מבוהל כשהנבואה מתחילת השבוע עדיין מתנגנת בראש והחששות עדיין קיימים וכשנרדמה הנחתי ידיים על בית החזה והבטן וכך היינו ארבע שעות תמימות של התאוששות (איך כואבות לי הידיים עכשיו), עשיתי רייקי, שלחתי אור והתפללתי. השעות הללו עזרו לנו לבחור את שמה- דניאל. עוד קודם בבדיקת שריר הצלחנו לצמצם את השמות המיועדים לשניים אבל נותרנו עם שני שמות וצורך לבחור באחד. אחרי ליל הבכי החלטנו שאלוהים דן אותה ושיצאה זכאית והרי היא יכולה לשאת בגאון שם בלי ריש (שונה מהסדרה המשפחתית שלנו- ערן, נירית ורועי). בינתיים חלפו יומיים בהרבה טוב. הרחם מתכווץ עם היניקות. עוד הפתעה –גם זה כואב ולא כאב בלידה הראשונה. אני עם ארניקה ותה פטל וסירפד ואוטוטו נדמה שכבר הסתיימו ההתכווצויות. המקוניום התחלף לצואת תינוקות חומה ורכה. דניאל עטופה בחולצות טריקו של אבא (המלצת אלכסנדרה, לחיזוק החיבור) הציצי מתנפח ודואב (רק ברכה), ואמא שלי עוזרת בנפלאות מדהימה- תיקון שהלוואי ויימשך. השפע מתדפק על הדלת בדמות של קהילה תומכת כמו בשבטים של פעם, ג'חנון, עוגות, תפוחי אדמה, סלט, כריות הנקה, מנשאים, בגדים ראשונים. אני מסוחררת מהשפע. המומה מזה שילדתי. תוהה איך מארגנים קדימויות ומתי אחזור לעבודה לוביסטית כי עוד שבועיים הכנסת חוזרת מהפגרה ולנו הרי יש הצעת "חוק זכויות היולדת והילוד" ואז אני נזכרת שרונית פקדה עלי להתרחק מהמחשב לפחות לשלושה ימים. כלומר אני ממש עבריינית כרגע. מסיימת. שולחת לגילה לעידכונים ותוספות ואח"כ למי שרוצה. באהבה רבה. המון טוב. ועוד אני חייבת להוסיף יותר מכל ברכות והודיות אינסופיות לגילה האהובה מאוד מאוד שנתנה לי תמיכה עצומה בכל אחת מהתנסויותי בדרך ושאני לא יכולה לדמיין בכלל את מהלך הצמיחה המופלא הזה שלי בלעדיה. תודה. תודה. תודה אהובה. ושוב רגע –אני לא מתאפקת – "לכל אשה הזכות ללדת כרצונה בסביבה חופשית ותומכת." ד"ר מישל אודנט, מחלוצי הלידה הטבעית זכותכם לבחור את מקום הלידה, לבחור את המלווים בלידה, לבחור בטיפול המתאים לכם מתוך ידע, הבנה והסכמה ללדת באווירה תומכת ומעצימה לתינוקות שלכם מגיעה כניסה רכה לחיים. זכותם להיות אתכם בהתאם לרצונכם, לקבל טיפול רפואי רק בידיעתכם ובאישורכם, לקבל אהבה, הגנה והזנה על פי צורכיהם, ללא הגבלה. הצטרפו אלינו. מגיע לכם כבוד. לנו ולכם הכוח לשנות – הרבה טוב 09-8665686 nashimkorot@hotmail.co.il תוכן ההודעה: תגובות נוספות 13/5/2003  11:25 אין מילים. (ל"ת) - ארזית 13/5/2003  11:30 וואו נירית בדיוק סיימתי לקרוא את זה במייל שלי והדמעות הדמעות איזו התרגשות את גדולה !!!!!!!!!! (ל"ת) - זהר 13/5/2003  11:38 כל כך מקסים ומרגש, tons of MAZAL TOV and happiness!!! (ל"ת) - angel 13/5/2003  11:48 ווהו! נפלא, ועצום, וכתוב כ"כ מדהים! מזל טוב! בריאות ואושר לכל המשפחה! (ל"ת) - מיכל ל 13/5/2003  12:3 אוי נירית נירית - סאלוש 13/5/2003  13:0 אני כל כך שמחה שזכית לחוות לידה כמו שאת (ל"ת) - ד"ר ליבוביץ 13/5/2003  13:4 הנה התוכן - - ד"ר ליבוביץ 13/5/2003  13:57 נירית, אכן את יולדת כפי שאת חיה... - עדה 13/5/2003  14:30 שוב מזל טוב, שמחה בשמחתכם. - טלטל 13/5/2003  15:42 איזה יופי! - בשמת 13/5/2003  15:51 מה שכל-כך מדהים אותי - ורד 13/5/2003  16:20 נירית, נעתקו מילותיי. אני מכירה אותך רק וירטואלית, ובכל זאת - אוריתה 13/5/2003  17:2 נירית יקרה, מזל טוב, איזו לידה נפלאה! (ל"ת) - מיכל בונשטיין 13/5/2003  20:19 תראו איך אני לא מתאפקת ומציצה. תודה ושוב תודה - נירית שפירא 13/5/2003  20:53 נירית יקירתי - שבית 13/5/2003  21:30 איזה סיפור נהדר! המון המון אושר ואהבה (ל"ת) - רותם ו שות 13/5/2003  22:21 מזל טוב נירית, לך ולמשפחתך. רק אושר ובריאות. (ל"ת) - זולו 13/5/2003  22:48 נירית, קראתי והצטמררתי מרוב התרגשות - אסתית 13/5/2003  23:7 מזל טוב על הלידת בית כמו שרצית, וכל הכבוד שעמד על דעתך מול הרופאה הזאת! (ל"ת) - שרה 14/5/2003  8:38 הידד! האח! מזל טוב, רוב אושר ושפע חלב!!! (ל"ת) - neon 14/5/2003  9:3 נירית יקרה, - איריס גוב 14/5/2003  9:42 נ י ר י ת !!!!! וואו!!! מזל טוב. (ל"ת) - ליאתיתי 14/5/2003  10:26 לנירית - גל א. 14/5/2003  16:17 A-M-A-Z-I-N-G - mommy 14/5/2003  21:37 נירית - אין מילים, את גדולה מהחיים. מזל טוב והרבה אושר ובריאות!!!!! וחיבוק. (ל"ת) - חיה של שירי 15/5/2003  8:46 מצומררת ומעריצה. המון המון מזל טוב, אישה מדהימה שכמותך. (ל"ת) - תמי 15/5/2003  22:36 נירית יקרה , שמעתי את התקציר משירלי אבל - ענת סימון 16/5/2003  11:48 נירית יקרה, מרגש כל כך לשמוע את הסיפור שלך - אסנת ש. 18/5/2003  14:11 תודה - יואב של עידן

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש