עברו כמעט שבועיים, מתוכם שבוע אחד מדהים, מרגש, מעייף אבל נעים, עם תינוק אוכל וישן ואמא מנסה גם ואורחים אהובים ושמחה רבה, ושבוע אחר קצת פחות שמח, עם תינוק מתגבר על ברית ואמא מנסה גם, ועדיין, עדיין אני קמה בבוקר ומרגישה צורך להודות על הנס שקרה לנו.
א ז מ ת י מ ת ח י ל ה ס ו ף ?
אני אתחיל באירוע משמח אחר שקרה שלושה ימים לפני המפץ הגדול: ביום חמישי בערב (1/5) קיבלתי מלגת לימודים גדולה בטקס מכובד. הסתובבתי לי כמו טווס עם הבטן הגדולה והתואר על הראש וכולם נהנו לצחוק עלי, שרק לא אלד כשיקראו לי לבמה (התאריך המקורי שלנו היה 8/5) וידענו שעוד מעט ניפגש שוב...
בשבת החלטנו שזו כנראה תהיה השבת האחרונה הזוגית שלנו אז הזמנו מקום בצימר – משום מה כשאומרים 'צימר' ישר חושבים על הגליל אבל כמובן לא השתגענו (מה גם שבעלי לא נוהג) ומצאנו מקום חביב בהרי ירושלים. הכי חשוב היה לנו שיהיה אפשר לטייל קצת ברגל ושיהיה ג'קוזי! (זכרתי את הסיפור של ג'וני אבלמן מקורס ההכנה ללידה על הזוג שבמקרה עבר את כל הצירים בג'קוזי במלון וחשבתי, למה לא...) בקיצור, המקום היה סתם, קצת התאכזבנו, אבל היה ג'קוזי, היינו לבד-ביחד, היה שקט, הכלבה חגגה. בדקנו את הג'קוזי ובלילה עשינו מה שצריך כדי לזרז את העניינים... ובבוקר היה דימום. טוב, דימום אנחנו כבר מכירים, אולי סימן למשהו ואולי לא. האמת, קצת כאבה לי הבטן, אבל במשך כל השבוע היתה לי עצירות, וחשבתי שאולי הנה זה סוף-סוף משתחרר. אז הלכנו לטייל. צעדנו לנו ביער במשך שלוש או ארבע שעות, היה חם נורא, אבל שמחנו על השקט והירוק בעיניים. מדי פעם אמרתי ליואל שהמכנסיים קצת לוחצים לי, וצריך לעצור לנוח. את הדרך חזרה כבר עשינו בטרמפ, לא היה לי כח להמשיך לצעוד (והיה לי חם. ונגמרו לנו המים).
הלכנו לישון קצת, ולפני שעזבנו ישבנו עוד שעה בג'קוזי, וראה זה פלא, כאבי הבטן נרגעו...
בערב נפגשנו עם ג'וני שנתבקשה ללוות אותנו בלידה וסיפרתי לה שאני לא מרגישה כל כך טוב, אולי קלקול קיבה, והיא שאלה את השאלה המתבקשת – האם הכאבים באים והולכים. יופי, איך לא עלינו על זה. אכן, התחילו הצירים. ג'וני ציידה אותנו בהנחיות ואמרה שבטח ניפגש שוב תוך 24 שעות. נו, אם היא אומרת.
ובלילה... כאב כבר יותר. אבל נזכרתי בכל סיפורי הלידה שמתחילים בלילות לבנים של צירים והחלטתי שאני בלילה הזה ישנה! אמנם נאלצתי לקום כמה פעמים אבל התעקשתי להישאר במיטה כדי לנוח, ובעלי אפילו לא הרגיש אותי מתפתלת מדי פעם... זה הצליח, התעוררתי רעננה ומאוששת בתשע. יואל התחיל לעבוד מאוחר ו'מרחנו' יחד את הבוקר. ניסינו לתזמן את הצירים, אבל הם לא היו סדירים, ואני בעצמי התחלתי לפקפק ברצינותם. מהרגע שקמתי היה הרבה פחות כואב, הם נדמו לי קצרים מאד, והשעון שהצטיידנו בו מדד דקות בלבד... בקיצור, החלטנו שזה עשוי להימשך עוד הרבה זמן (בניתי על שבוע). בינתיים ההורים שלי התקשרו לשאול מה שלומנו ואמרנו 'אולי יש צירים', אמא שלי הציעה להתייצב מיד. הסעתי את יואל לעבודה ואספתי אותה בדרך הביתה. היא לא התרגשה בכלל ממצבי אבל החליטה ליתר בטחון להכשיר את הבית. גמרנו לצבוע ארון ספרים ישן שהוצאנו מהחדר של התינוק ואמא שלי התעקשה וביחד קרצפנו את הבית. מדי פעם ירדתי על ארבע, רקדתי קצת, נמתחתי, נמרחתי על הכלבה... אבל זהו.
אחר הצהריים היה לי תור לרופא (סתם, פריחה שלא עברה) אז נסעתי, וכשעברתי בדרך במדרחוב התחבקתי עם כמה עמודי חשמל וכל מה שנקרה בדרכי. לרופא כבר אמרתי שיזדרז כי אני בצירים. לא נראה לי שהוא האמין.
כשחזרתי הביתה ועדיין המצב נראה לי די דומה (צירים לא סדירים, לא ארוכים, לא נורא כואבים) התקשרתי אל יואל והצעתי שנלך הערב לסרט בסינמטק, כי מי יודע כמה זמן זה ימשך, וכל היום הייתי בבית. אז הזמנו כרטיסים. אמא שלי, שלמרות שכמעט התייאשה ממני לא הסכימה ללכת הביתה, כבר החליטה שאנחנו שנינו אנשים קצת מוזרים.
בתשע יואל חזר הביתה ואני גיליתי שאני בעצם כבר די עייפה אז ויתרנו על הסרט. התלבטנו אם לעדכן את ג'וני והחלטנו שאין לנו שום חדשות. רק אז ההורים שלי הסכימו ללכת הביתה, ובדרך הקפיצו את יואל לסופר כי הוא חשב שאולי בכל זאת כדאי להצטייד באוכל ללידה ובבטריות לטייפ (הוא הביא את הבטריות הלא נכונות. לא נורא, לא הזדקקנו להן בסוף)
בעשר בערך יואל חזר, ובעודי שרועה על הספה מול הטלוויזיה הרגשתי פתאום מעין בעיטה מבפנים וזרם חזק ופתאומי בין הרגליים... קפצתי מיד, הייתי בטוחה שזה דם ושהגרוע מכל קורה לי. טסתי לשירותים – כדי לגלות שאני ספוגה במים! הבנתי מיד אבל לקח לי עוד הרבה זמן להסדיר את הנשימה... בקיצור איך שירדו המים התרחשה אותה התרוקנות מעיים מיוחלת, וגם – בבת אחת הצירים נהיו מה-זה צפופים, מה-זה חזקים. נכנסתי ישר למקלחת בעוד יואל סוף סוף משתף את ג'וני במתרחש. היא אמרה כמובן לנסוע מיד לבית החולים ולהתקשר אליה משם. את אבא שלי לא היה צורך להזעיק – איכשהו הם התקשרו בינתיים לשאול אם אולי בכל זאת קרה משהו מאז שהלכו.
מזל, התיק כבר היה מוכן, יואל הספיק להכין כמה סנדוויצ'ים מהלחם הנפלא שקנה, ובשעה טובה גם התחברתי לטנס. אז גם התחלתי לפחד – הבנתי שזהו, זה זה, אין דרך חזרה, מעכשיו הולך להיות רק יותר קשה, ויותר כואב... מזל שיואל היה שם כדי להרגיע (פעם ראשונה – היו עוד).
בעשר וחצי היינו באוטו, את הדרך הקצרה לעין-כרם ביליתי על ארבע מעל התיק הענק במושב האחורי. כשהגענו ג'וני כבר היתה שם, ואיך שראינו אותה ידעתי שיהיה בסדר, יש מי שדואג לנו. ואכן דווקא באותו לילה היה ממש עמוס ואלמלא ג'וני שהתעקשה שיבדקו אותי עוד הייתי יולדת להם בקבלה. המיילדת שהצמידו לנו ביקשה לראות את מצב הזרימה, והודיעה לי שהיא לא מתרשמת ממני בכלל! אני אמרתי, אמנם זה לא קרה לי אף פעם קודם, אבל את התחושה הזו של הפקיעה וזרם המים קשה לפספס. כל כך נעלבתי, בדרך כלל אני דווקא כן מצליחה להרשים כשאני רוצה. ג'וני המשיכה להתעקש ופינו לי מיטה וראה זה פלא, פתיחה של 5 ויותר... השוק, התדהמה בעיניה של המיילדת, זה היה שווה... אני משום מה לא התרגשתי, איכשהו מהרגע שהגענו הכל נכנס למצב שבו הייתי כל כך בטוחה שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר, עד כדי כך שאפילו הנתון המדהים הזה שלא העזתי לחלום עליו לא ריגש אותי. מה פירוש, לא יכול היה להיות אחרת.
שלחו אותנו מיד לחדר לידה ובדרך ג'וני אמרה לי בשקט שבמוניטור ראו ירידה בדופק של העובר, והרופא ירצה בוודאי לחבר אותי למוניטור רציף ולאינפוזיה. בכלל לא התרגשתי, הכל נראה לי בסדר גמור, ולמרות שמראש התנגדתי לחיבור רציף למוניטור, זה בכלל לא הטריד אותי.
ה ל י ד ה
בחדר לידה מצאנו מיילדת אחרת, חמודה, סמדר (מזל, בדיוק התחלפו משמרות ויואל רק חיכה למצוא שם את המיילדת שקיבלה אותנו, כדי שיוכל להפגין אסרטיביות ולפטר אותה ... ) זכרתי שבכל מקרה כדאי להתחבב על המיילדת ומיד אמרתי לה שאם היתה לנו בת ככה היינו קוראים לה. מה שנכון. אפילו לא ראיתי שיואל הספיק לשלוף ולהציג את תכנית הלידה המפורטת שהכנו ולא הבנתי למה הרופא מבקש ממני כל כך בעדינות לעלות למיטה ולהתחבר למוניטור, והוא בטח לא האמין שהסכמתי כל כך בקלות.
תכף הרגשתי קשורה למיטה, אבל זה כל כך לא הטריד אותי. אפילו היה לי נוח לשכב על הצד. הכל היה בסדר, חוץ מהצירים שהלכו ונהיו חזקים, וקשים. אני מרגישה מוקפת ונתמכת מכל עבריי - יואל מקדימה, מרטיב לי את הפנים במגבת, וג'וני מאחורה, מעסה ומעסה, ואני משחקת בטנס – אני לא בטוחה עד כמה הוא היה יעיל בהפגת הכאבים, אבל עצם ההרגשה שיש משהו שמאפשר לשלוט בכאב, זה עוזר. ונשימות של יוגה, ארוכות, ממושכות. אני צוללת בעיניים עצומות וסמדר מול מחשב, מבקשת פרטים (תעודת זהות, גיל ההריון וכו' – קטעים ממש)
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל מהר מאד הרגשתי שאני חייבת לשירותים – מקדימה, מאחורה, הכל רצה לצאת בבת אחת, עד שזכור לי שאמרתי שאני צריכה 'להשפריץ החוצה מכל הכיוונים'. האבטיח, אתם יודעים. סמדר בדקה ואמרה שאני בפתיחה של שמונה (בטח לא עברה יותר מחצי שעה מאז שהגענו לבית החולים - איך זה קרה כל כך מהר?) ולא ללחוץ. ואז התחלתי לפחד, שוב. זה היה כל כך חזק, והייתי צריכה להתאמץ מאד בשביל לשלוט בזה. אמרתי לג'וני שלזה ממש לא הייתי מוכנה, שהלחץ יהיה כל כך חזק וכל כך מבהיל. ג'וני מנחה אותי בנשימות כלב (את הכל זכרתי לבד, בחיי, אבל היה כל כך קל ונוח להקשיב ולבצע) ידעתי שאני לא אחזיק מעמד ככה לאורך זמן אבל גם היה לי ברור – שיהיה בסדר, ותכף זה יעבור. ובאמת תוך כמה רגעים סמדר אמרה –אפשר ללחוץ. ואז נבהלתי שוב, ממש... מה, כבר? אני עוד לא מוכנה... אבל צריך עיסוי, ומהר שמן שקדים, ואני אקרע, הצילו, אולי בכל זאת אפשר עוד קצת... אבל עם זה היתה גם הקלה אדירה שאפשר ללכת עם התחושה הטבעית ולעשות מה שהגוף מכתיב – ללחוץ, החוצה, חזק. סמדר הציעה לי כמה תנוחות ללחיצה אבל לי היה ברור (מאיפה, בעצם?) שהתינוק שלי יוצא כשאני שוכבת על הצד, עם רגל אחת באויר. פשוט ברור.
איזה פחד... תפסתי ליואל שעמד מולי את שתי הידיים חזק חזק ולחצתי... בשלב מסוים עברה לי בראש המחשבה שאולי אני שוברת לו איזה עצם אבל זה לא הטריד אותי יותר מדי... ומהר מאד אמרו סמדר וג'וני שהראש שלו יוצא, להמשיך ללחוץ. ואמרו לי להושיט את היד קדימה ולהרגיש אותו. ושוב ביקשתי מג'וני להנחות את סמדר לעשות לי עיסוי, ובחצי אוזן שמעתי את ג'וני מסבירה לה על הבלון ונבהלתי – מה, אין עיסוי, הרי אני אקרע, ושוב נבהלתי,ושתיהן מרגיעות אותי – זה בסדר, הוא יוצא, תלחצי... ואני מאמינה, ולוחצת, ויואל עומד מעלי, המום, אחרי שחסכתי ממנו את העיסוי בבית והנה הוא עומד ורואה את הכל, ואני מבקשת דיווחים, ובין לבין מוציאה מתוכי נהמות חייתיות ולא מאמינה שזו אני, ובכלל לא מאמינה לכל הסיטואציה הזו, שהיא כל כך מבהילה, ועוצמתית, וחזקה ומרגשת, ואני משחקת בה תפקיד ראשי.
ותוך כדי מספיקה להציץ בשעון כדי לוודא שכבר התחלף היום וכבר הגיע 5/5 ואכן בחצות וחצי פתאום יצא לו הראש. ואז הכתפיים. ופתאום הוא החליק החוצה. והנהמות שלי מתחלפות ביבבות של רווחה... ושוב אני לא מאמינה שזה קורה לי, כל כך מהר, ושהדבר הזה מונח עלי. הדבר החם, המתוק הזה, שישר פוקח זוג עיניים ומסתכל עלי. חיבוק מג'וני. ויואל מנתק את חבל הטבור. והשליה יוצאת. שלמה, כמו שצריך. והפרינאום שלם... עוד חיבוק. ונכנס רופא, ונכנסת מיילדת, ואני רואה את התדהמה בעיניים, ומחייכת מולם מאוזן לאוזן. והוא יונק... מי לימד אותו איך? וג'וני וסמדר מברכות אותי, ומשבחות אותי על כך שרואים שאני יודעת ללדת (זו מחמאה, נכון?) ושאני יכולה ללדת ככה עוד עשרים כאלה... ואיך אני זורמת. אני???
ופתאום אנחנו לבד, ויואל כמו בקיא ויודע מתחיל להתארגן ולמיין את כל החפצים שארזנו בתיק הגדול ובכלל לא הספקנו להוציא, וכבר פתאום השעה שתיים וסמדר חוזרת ואנחנו עולים למחלקה (בדרך לקחו לי את כסא הגלגלים כי החליטו שאני לא זקוקה לו). יואל הולך הביתה לישון קצת (הוא חזר באוטובוס הראשון אחרי שהשאיר אצלי את כל המפתחות ובילה את שארית הלילה בחדר המדרגות...) ואני, המומה ונרגשת, יושבת עם התינוק בתינוקיה ומחזיקה לו את היד, מתקשה להאמין שבעשר עוד היינו בבית, 'לפני'.
ולמחרת במיטה אני מגלגלת לעצמי שוב ושוב את הסיפור בראש ומנסה להבין איך זה קרה לי, דווקא לי, איך יכול להיות. וחושבת כל הזמן עליכן, על הפורום הזה, על איך שהחכמתי כאן, וכמה למדתי, וכמה שאבתי מכל הסיפורים והעצות והשאלות והמענות, עד כדי כך שברגע האמת הכל היה בשל ומוכן ועבד כמו שצריך, ואני פעלתי מתוך אמונה שלמה שככה צריך להיות. וסיפורי לידה שהשפיעו עלי באופן מיוחד ועצות חשובות ששיננתי והמאמרים שקראתי ואיך הכל, הכל הוכיח את עצמו בסוף.
ומאז אני כל הזמן מחפשת אנשים להודות להם ודרכים להביע את תודתי. אז תודה לאל כבר אמרתי, וגם תודה לסמדר המיילדת (שמאד התפעלה מתכנית הלידה שלנו, אז השארנו לה את הקלסר עם כ-ל המאמרים שהדפסנו מהפורום כדי שהיא תדע מאיפה זה בא, והיא הבטיחה לחלוק עם שאר המיילדות – אז אולי סייענו במשהו גם לאחרות...) ותודה לג'וני (שלמרות שהיינו ביחד זמן קצר כל כך, אני לא חושבת שאי פעם אוכל להודות לה מספיק) ותודה להורינו שהביאונו עד הלום (וחוזרים כל יומיים לוודא שיש אוכל והבית נקי)
וכמובן, *תודה לפורום הזה* שהכרתי בסך הכל לפני חמישה חודשים וקשה לי היום לדמיין את חיי בלעדיו... תודה ליוצריו ולכותביו ולכל משתתפותיו, תודה לאילנה שמש על כל הלידות המופלאות שהפיקה ושלמדתי אותן היטב (בסוף נזכרתי איפה למדתי על תנוחת הלידה המוצלחת) ותודה על כל דיוני האפי-נו ויד-הנפץ שקראתי שוב ושוב כדי להשתכנע שאני עושה כמו שצריך, ותודה מיוחדת לארזית, שהשכילה וטוותה תסריט לידה כל כך פנטסטי שיומיים 'לפני' עוד חשבתי הלוואי עלי – יומיים צירים ושעתיים בחדר לידה! – וראה זה פלא, ותודה לגילי אבישי על עידודיה ביודעין ושלא ביודעין (ביום ראשון עוד רציתי לכתוב לכן ולבקש מגילי את כל האיחולים הנכונים – אבל לא הספקתי להגיע למחשב), ותודה לכל אחת ואחת מכן ששיתפה בחוויותיה שלה ואפשרה לי לשאוב עידוד גם מניסים שקורים אבל גם מקשיים שמתגברים עליהם בדרך, ונטעו בי אמונה לגבי כוחי-שלי. ואני שומרת לעצמי את הזכות להמשיך ולהודות לכן ביחד ולחוד בכל פעם שאמצא לנכון!
ובאותה רוח רציתי לומר, שלמרות שיואל היה איתי בלב ובנפש והיה קשוב וער לכל צרכיי, ועיסה וניגב והרגיע וסייע, זו הייתה חוויה כל כך נשית, ואני מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה אל שתי נשים שבקושי הכרתי, כמו באותו לילה עם הנשים שליוו אותי. וגם את זה אני הבנתי לראשונה כאן.
ועברו עלינו יומיים מקסימים במחלקת יולדות (באמת), כשכל אחות שנכנסה דווקא התרגשה לראות את אביתר עלי ובבת אחת נהייתה חביבה, וביום רביעי, יום העצמאות, השתחררנו והלכנו הביתה.
וקראנו לו אביתר-משה על שם סבי שנפטר למחרת חתונתנו, אבל זה כבר נס מסיפור אחר.
|
תוכן ההודעה:
|
