אני עוקבת אחרי הדיונים בפורום כבר מספר שבועות. בהתחלה בעיני בלבד, לאט לאט התחלתי להתוודע לנפשות הפועלות ולהשאיר תגובות להודעות, ועכשיו כשאני מרגישה שאני מכירה אתכן, אני רוצה שתכירו קצת אותי, ולכן מביאה פה את סיפור הלידה שלי.
לפני כן אקדים ואומר, משהו שכבר כתבתי השבוע כתגובה לאחד מסיפורי הלידה: פעם חשבתי שאסור לי להכביר במלים על סיפור הלידה שלי כי לאנשים אין כח לשמוע, אבל כל אשה שפגשתי תמיד דחקה בי לספר את הסיםור במלואו, וכך תמיד הרגשתי לגבי סיפורן של נשים אחרות, וכמעט כל סיפור לידה שקראתי כאן ריגש אותי עד דמעות.
אז הנה סיפור לידתו של יונתן (היום בן ארבעה חודשים וקצת):
בשבוע 37 הלכתי לבדיקה שגרתית אצל הגניקולוג שלי, שעשה הערכת משקל, ואמר שהעובר קצת קטןיחסית לאיך שהוא ציפה שיהיה (הוא העריך 2700), ושלח אותי לעשות הערכת משקל בליס. אני בטוח, הוא אמר, שהם ישלחו אותך הביתה.
לא יודעת למה, אני לא בחורה לחוצה מטבעי, אבל יצאתי משם בפניקה מוחלטת, היסטרית ודומעת, התקשרתי לרענן והלחצתי גם אותו, וקבענו שנפגש בבית החולים. צעדתי לשם כדי להירגע, והתקשרתי גם לרענן כדי להרגיע אותו, אבל כבר היה מאוחר מדי... בנזוגי הפולני היה לחוץ מאד.
בבית החולים עשו הערכת משקל נמוכה יותר מזו של הגניקולוג, ואמרו לי להישאר לזירוז.
וכך נגוז לו החלום של לידה בחדר הלידה הטבעית של ליס, ובשעה שמונה בערב ביום חמישי חיברו אותי למוניטור, הכניסו לי בועית כדי לייצר פתיחה, והתחילו לטפטף לי פיטוצין לווריד.
12 שעות נטולות שינה אחר כך, אחרי שבמהלך הלילה העלו והעלו את רמת הפיטוצין בלי שזה בכלל ידגדג לי, שלחו אותי להפסקת התרעננות במחלקה.
בארבע אחה"צ החזירו אותי לחדר הלידה ולטפטפת הפיטוצין. והזמן עבר ועבר, התוודעתי כבר לכל הצוות הרפואי, כולם עלו לרגל לחדרי לראות מי זאת הבחורה שמקבלת עוד ועוד פיטוצין וזה לא משפיע עליה...
בערך בארבע לפנות בוקר התחילו הצירים, ועוד חלום נגוז: לידה ללא אפידורל. אמאלה, רענן, כואב! אני רוצה אפידורל, ועכשיו!
אבל בגלל שעברתי ניתוח בגב, האפידורל השפיע רק על צד ימין של הגוף, ולא על צד שמאל - חוויה מוזרה בעליל.
כל הזמן הזה, אני בפתיחה של שתיים וחצי שנגרמה ע"י הבועית, ועם צירים שמוגדרים חלשים בעליל. אין התקדמות!
מכיוון שהצוות הרפואי נטה להאמין שאני אבלה שם עוד זמן רב, הם היו מאד סלחניים בנוגע לאכילה ובנוגע למבקרים, כך שרענן ואני העברנו את הערב באירוח, ממש כמו בבית: הוריי באו לבקר, חברים באו לבקר, היה ממש כיף.
ביום שבת בעשר בבוקר בא רופא לבדוק אותי, ואמר: יש לך פתיחה של ארבע! סוף סוף, לידה פעילה! אם יהיה לך מזל, תצאי בערב.
קצת אחר כך התחלתי להתפתל מכאבי צירים נוראיים. רענן, שבינתיים פיתח מומחיות בקריאת המוניטור, טען בתוקף שאני מתפנקת ושכבר היו לי צירים הרבה יותר כואבים מזה. בכל זאת ביקשתי עוד אפידורל.
בעשרה לאחת עשרה באה רופאה נוספת: שמעתי שהתחלת להתקדם קצת, אבל אני רואה במוניטור שהצירים שלך לא משהו.
לא משהו, אולי, אמרתי, אבל לי כואאאאאב!
הרופאה החליטה שאם כואב לי היא תבדוק אותי, אפילו שכבר בשדקו אותי שעה קודם לכן (אני כבר התרגלתי לזה שהמון אנשים נכנסים לחדר, אומרים שלום, ותוקעים לי יד בין הרגליים). "מותק, לא פלא שכואב לך! יש לך פתיחה של עשר וצוואר מחוק לגמרי! את יולדת!"
באחת עשרה הגיעה המיילדת. 10 דקות ו - 4 לחיצות אחר כך, יונתן היה בחוץ!
הוא היה סגול ומכוסה בדם, כמו חייזר מקסים עם ראש ענקי, שקט, מקסים ועירני. ואני הייתי כל כך המומה שלא הרגשתי כלום.
רק כמה שעות אחר כך, שקיבלתי אותו לאחר סבב הבדיקות הרפואיות, פתאום זה היכה בי: זה יונתן שלי! עמדתי מול העריסה שלו בתינוקיה, אחזתי אותו, ובכיתי בכי תמרורים.
והיום, 4 חודשים אחר כך, אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיו. איזה כיף לי! כל יום שעובר, אני אוהבת אותו יותר.
אני שמחה לחלוק אתכן את הסיפור הזה, ואני מודה לרונית(ה) אחותי שהביאה לידיעתי את קיומו של הפורום הזה. תודה מותק!
|
תוכן ההודעה:
|
