פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

8/6/2003 23:8 רינת של עידן מאת: יקירותיי... סיפור הלידה שלי - הארוך ביותר בתולדות הפורום - שלא תגידו שלא הזהרתי :) כותרת: נשים אהובות, לקח הרבה זמן והרבה אומץ (אמא'לה) והנה זה לפניכן. ארוך מאד מאד, מחולק ל"פרקים". מי שתשרוד עד סוף הסיפור - סחתיין: סיפור הלידה של עידן ושלנו סוף סוף, ארבעה חודשים אחרי, אני מתיישבת לסיים לכתוב את הסיפור. רק אתמול בלילה ראיתי את הלידה בוידאו, כי הבנתי שהגיע הזמן לחוות את זה, כדי לשחרר ולהמשיך הלאה. בניגוד לרוב היולדות, אני לא סיפרתי על הלידה שלי. שום דבר מעבר לפרטים הכלליים, וחשבתי שזה בגלל שהכל הלך כל כך טוב, שלא היה לי זמן להתעכב על זה, כי הנה נולד דבר קטן וצווח שלוקח את כל האנרגיות. אז מסתבר שהדברים אינם כך. בכלל. ילדתי בלי אפידורל. טבעי. ולמה זה חשוב? לי זה לא היה חשוב במהלך הלידה עצמה, כי פשוט לא חשבתי על זה כאופציה תוך כדי, הייתי בתוך התהליך העצום הזה. אבל בבוקר שאחרי, כשהתחילו להגיע הטלפונים הנרגשים, שמעתי שוב ושוב מכולם את המנטרה "וואו, איזו גיבורה את, כל הכבוד לך". וזה היה מפתיע וקצת כיף ובעצם הבנתי שהלידה שלי היא סיפור הצלחה מסחרר. הרגשתי כמו הרקולסית, וזה מאד התאים לי כאחת שצריכה לחלק לעצמה ציונים כל הזמן – אז על הלידה קיבלתי 100 עגול. טפחתי לעצמי על השכם ופניתי הלאה כדי לכבוש את האתגרים הבאים – הנקה ולהיות fuckin אמא. בשניהם נכשלתי, לפי איך שביקרתי את עצמי בימי הפוסטפרטום הקשים: מחוסר ברירה נסחבתי ליועצת הנקה (היום זה מדהים אותי להזכר שלא רציתי לקבל ייעוץ בשל תחושת הכישלון הצורב, למרות הכאבים והפצעים), ומעבר לזה – עידן לא הפסיק לצרוח, ולי לא היה מושג למה. לא היה לי גם מושג איך לחתל אותו, לרחוץ אותו, להרגיע אותו ומה בכלל לעשות עם החבילה הזו, שכל הזמן אמרתי שאני רוצה להחזיר לתינוקיה, אבל לא יכולה, כי איבדתי את פתק ההחלפה. אבל נתחיל מההתחלה: Conception עידן נוצר באהבה – ובכוונה מלאה (כפי שענינו בסבלנות לכל התוהים בנוגע) – בערך שבועיים לאחר שעברנו לגור ביחד, שנה וחצי אחרי החתונה. כמו בכל ההחלטות החשובות בחיי, הרגע המתאים בו הרגשתי מוכנה פשוט הופיע יום אחד, בשעת אחר הצהריים, בעוד אני מהלכת ברחוב. כאדם חושב – הרבה יותר מדי בדרך כלל – חשבתי רבות על להביא ילד, מתי, כשבעיקר שאלתי את עצמי האם אני מוכנה. יואב היה מוכן לפני, ללא ספק, כפי שהוא בדרך כלל נוהג להקדים אותי בהבנה רגשית של אירועים. אבל אני לא הרגשתי שהגיע הזמן. ואז, פתאום, באותו אחר צהריים שמשי, זה נפל עליי – אני מוכנה עכשיו. ללא ספקות, ללא סיבות ובעיקר ללא הקדמה מראש. הגיע הזמן. לא חישבנו את התאריך הנכון על פי הביוץ, כי הרגשנו שהילד יגיע כשיתאים לו. לאקט כזה של אהבה ואיחוד אין קשר לדעתי עם לוחות זמנים (וזה מפי ייקית קיצונית). וזה קרה מהר הרבה יותר משחשבתי, ובדיעבד גם הרגשתי שזה זה לפני שאיחר המחזור. פחדתי להודות בכך, כי אם אני טועה, איך אוכל לסמוך על תחושותיי אחר כך, אבל בדיעבד התחלתי לקחת חומצה פולית יום אחרי ההתעברות, גלשתי לאתרים כל הריון לראשונה בחיי, רכשתי מגזין בנושא, קניתי ספר… ההריון בהריון היו התפרצויות רגשיות לא מעטות, התקפות בכי ארוכות ולעיתים חסרות שליטה (בעיצומה של אחת, בעוד אנחנו ישובים באמבטיה, שלחתי את יואב להביא רסקיו כדי שאוכל להרגע), אך גם עדנה זוגית מופלאה, וקירבה מסוג חדש ומתוק ביננו. לא אחת נכנסתי לויברציות של פחד מהדבר הגדול הענק הזה שעומד להגיע, מתחושות החל מ-incompetency ועד פניקה מוחלטת מהאמהות. במקביל, התחלתי במחקר מעמיק לגבי הלידה, אשר הפכה מתהליך מפחיד וכואב לתהליך מפחיד, כואב, מרגש ומופלא שאני רוצה לעבור בצורה הטבעית ביותר. אמנם עשינו את כל הבדיקות הדרושות וכאלה שאינן דרושות (חוץ ממי שפיר), אך ככל שהתקדם ההריון הבנו יואב ואני כי הדרך הרפואית איננה מתאימה לנו כפי שאולי היא מתאימה לאחרים. ההריון עצמו היה בריא מאד, אכלתי אוכל מאד טוב, עשינו הליכות כמעט כל ערב (אני מורידה את הכובע בפני בעלי היקר שהבטיח וקיים בנאציות מבורכת להכריח אותי לקום ולצאת להליכה, על אף התנגדויות ומאבקים נחרצים מצדי). העלתי יחסית מעט במשקל, וכל פעם חשתי מתפלאת מחדש, שכן תמיד דמיינתי את עצמי כהריונית בגודל של הר הימאליה מינימום. לא לקחתי תוספות ברזל מלאכותיות, אלא דאגתי לתזונה מתאימה (הלאה הצמחוניות, נחזור אליך בתום ההנקה) שאכן השתלמה, בניגוד לתחזיות קודרות ומפחידות של רופאת הנשים שלי (אותה אחת אשר ממש התפעלה מרמות ההמוגלובין בדמי כשבועיים לפני הלידה). תאריך הלידה המשוער הלך והתקרב, עשינו קורס הכנה ללידה טבעית שהיה נהדר (אם כי חלקים ממנו יכולתי אני להעביר בהנתן כמות המחקר שעשיתי לקראת המאורע), הפכתי לשותפה פעילה בפורום לידה שנתן לי כל כך הרבה מידע ותמיכה – הבנתי שאני כנראה מתקרבת ללידה בערך בתחילת החודש השישי (עד אז הכל נראה רחוק רחוק), ואז התיישבתי על האינטרנט ובמשך שעות על גבי שעות קראתי סיפורי לידה בזה אחר זה. זו היתה הכנה מצוינת ומרגשת שנתנה לי המון כוח, תקווה וידע – למה לצפות. לקראת התאריך המיועד הלכו וחזרו אותם פחדים שביקרו אותי במהלך ההריון – איך לעזאזל אני אהיה אמא? שכחתי לחלוטין את אותה תחושה של שלווה ומוכנות ובמקומה התחלתי נכנסת לאט ובבטחה למצב פניקה מתמשך. פניתי לחברותיי בפורום וכתבתי שאני עדיין לא מגישה מוכנה – לקראת סוף תשיעי ועדיין אפילו לא הכנתי את התיק (הרי אי אפשר להתחיל צירים אם התיק לא מוכן..) – אותו אחד שאחותי קראה לו "תיק חירום". עבדתי על עצמי הרבה, להרגע ולהשתחרר מהכל שכן פחדתי כי הפחד עצמו יעכב את התהליך הטבעי של הגוף, וזאת עם לא מעט עזרה משרון חברתי שעודדה אותי באבחנותיה לגבי יכולותי הרבות. הצירים מתחילת ההריון אמרתי לכולם כי אלד לאחר התאריך המיועד. ואכן קבעתי מפגש חברות של "לפני" בבית קפה בדיוק לאותו תאריך – יום ד', 15.1.03. ליואב היה מבחן למחרת באוניברסיטה. המפגש היה ממש נחמד, צחקנו, אכלנו, ואח"כ נהגתי הביתה עייפה ומרוצה – בדרך עצרתי אצל אחותי, מפגש שהיה ממש כייפי ובלתי צפוי. קמתי ביום חמישי בבוקר עם תחושות עמומות של התכווצויות ברחם, כמו כאבי מחזור. תזמנתי אותם – חמש דקות בין אחד לשני, די סדירים. הכווצים היו קלים מאד, ומצב רוחי התרומם, שמחתי מאד. האמת שהייתי די מופתעת מכך, כי הייתי בטוחה שכשיגיע הרגע, הפחדים יזנקו לפסגות חדשות. אבל כל מה שהרגשתי היה שמחה, והרגעתי את עצמי כי ידעתי שזו יכולה להיות רק אזעקת שווא. לא אמרנו לאף אחד, ואני הייתי די מודאגת מהמבחן של יואב שהיה אמור להיות אחר הצהריים. ככל שהתקדם היום, הצירים המשיכו ללא שינוי בעוצמה, ואני ניסיתי לנוח כמה שיותר. התקשרתי לאביגיל שהציעה שאתחיל עיסוי פטמות אבל הרגשתי שאני רוצה לתת לגוף להתקדם בקצב שלו. בגלל המבחן לא רציתי ללדת עדיין וממש יכולתי לחוש איך אני מעכבת את התהליך באופן רצוני. יואב הלך למבחן וביקש מהבוחנות להשאיר אצלהן את הפלאפון דלוק כי אשתו בצירים וייתכן שתקרא לו באמצע… בדיעבד לא היה שינוי והוא עבר את המבחן בציון מופלא. הצירים נמשכו במהלך הלילה, אך המרחק ביניהם גדל. ישנתי בהפוגות, מדי פעם מתעוררת כשאני זוכרת שממש החלטתי שאני רוצה לישון ולנוח ודחיתי את הצירים. ב5- בבוקר קמתי ואכלתי – משהו שמעולם לא עשיתי, אבל הרגשתי צורך והחלטתי ללכת עם הגוף, just in case.. ביום שישי בבוקר נסענו יואב ואני לספר – יואב היה צריך להסתפר ואני לא ראיתי מדוע לא. הצירים היו חלשים במרווח של 10-15 דקות. היה כיף, תחושה של אי וודאות וסקרנות של מתי זה יהיה. הבנתי כבר שהלידה מתקרבת ואלו לא צירי דמה, כי הם לא פסקו. משם להורים של יואב, להם אמרנו מה קורה ודאגנו להגיד שיכולים לעבור עוד שבוע שבועיים, כדי שלא יילחצו וילחיצו (אותה גרסה הועברה גם להוריי). היינו שם עד שהחלטתי שאני רוצה הביתה, יאללה – להכנס למערה הבטוחה ולהתחיל את התהליך. בדרך עברנו גם במרכז המסחרי – רציתי להרגיש שהכל מוכן ולקנות אוכל. כשנכנסנו החלטתי שאני רוצה לקנות מתנה לתינוק. נכנסנו לחנות רוחנית ובחרנו מובייל יפה עם דולפינים. כשהמוכרת שאלה מתי אני אמורה ללדת אמרתי לה – אני בצירים (מדי פעם בציר הייתי צריכה להתכופף ולנוח, אבל זה עוד לא כאב מאד). היה ממש חגיגי. קנינו אח"כ מצרכים בסופר והביתה. בבית התקשרתי לאביגיל ועדכנתי אותה. הצירים החלו והתחזקו ועימם גם הפחד – מהכאב. הכאב היה אמנם נסבל אבל מה שפחדתי ממנו היה שהוא יתגבר כי אולי לא אוכל לעמוד בזה. לראשונה התחלתי לפחד מהלידה והכאב עצמו. לבסוף החלטתי להתמודד עם מה שמגיע, כשיגיע – בעצם די הכרחתי את עצמי להחליט ככה, כי ידעתי שזו הדרך היחידה. תיזמנו את הצירים – כתבנו כל פעם כי זה היה מאד מבלבל, אבל הם היו במרווחים של 7-10 דקות. הצירים הלכו והתגברו בעוצמתם, ויואב ואני התרכזנו בלהעביר כל אחד בנשימות רצופות. כשהיה מתחיל ציר הייתי צועקת את השעה (לדוגמא – "52:14!", שזה שעה כלשהי, 52 דקות ו14- שניות) , יואב היה מחזיק אותי כל פעם בתנוחה אחרת שבחרתי, היה מזכיר לי לנשום, לוחץ על הגב איפה שביקשתי והיינו עוברים אותו ביחד, עד שהייתי אומרת: "over the top", כלומר ששיא הציר מאחורינו. זו היתה כזו הקלה כל פעם… כך עברנו את שישי אחר הצהריים והערב, כשמדי פעם אני דואגת לאכול משהו קטן, עד שבערב נפתח לי התאבון. יואב, שמתחילת הצירים מאד רצה להכין מרק עוף תימני ולא נתתי לו (הייתי צריכה אותו לידי) התבאס קשות שלא היה לו מה לתת לי, ואז – דפיקה בדלת. מירב נכנסה עם מרק חומוס עבורנו, והיתה מאד מופתעת לראות אותי בצירים. ממש הגיעה בזמן! תוך כמה דקות היא ארגנה לי גם עוף ותפוחי אדמה (הרגשתי שאני צריכה אוכל), והשביעה אותנו להתקשר בכל שעה אם צריכים משהו, כגון שיסיעו אותנו ללניאדו. בערב עוד התקשרו ההורים של יואב להציע שיבוא איתם לראות את "שר הטבעות"… כנראה הרגענו אותם כל כך עד שהם לא קלטו שהכלה שלהם עומדת ללדת בקרוב. היה קשה מאד להרחיק את ההורים והאחיות המתרגשים מלהתקשר כל הזמן, ולכן ביקשנו שלא יצרו איתנו קשר ודאגנו להתקשר ולעדכן אותם כל כמה שעות. כשביקשתי זאת מאבא שלי הוא אמר שאין בעיה ושהוא לא מתרגש בכלל, אבל התקשר והעיר אותנו בשישי בערב ואחר כך שוב בשבת בבוקר… הערב והלילה עברו עם צירים באותם מרווחים, העוצמה מתגברת באיטיות. מהלילה אני לא זוכרת הרבה, חוץ מזה שלא ישנתי כי הצירים העירו אותי; הייתי מאד עייפה והייאוש החל להופיע. יואב מצא דרך בה אוכל לישון קצת – נרדמתי כשאני יושבת על הספה ונשענת קדימה עליו, ואיכשהו מנמנמת גם בזמן הציר, אין לי מושג איך, אבל זה עבד ונתן לי לנוח כשעה. בכלל, יואב היה נפלא. לאורך כל השעות האלה הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לעזור, לחץ איפה שביקשתי, תמך, עודד והרעיף עליי כל כך הרבה רוך ואהבה. הוא לא ישן כל הלילה ונשאר איתי, זה היה ברור שאנחנו עושים את זה ביחד. תמיד אומרים "לא יכולתי לעשות את זה בלעדיו". אנחנו עשינו את זה כל כך ביחד, שלא היה "בלעדיו" היתה כל כך הרבה אהבה וחברות בינינו בשעות הקשות האלה, ללא מילים. בבוקר עוד נלחמתי קצת בייאוש, אפילו עשינו הליכה נחמדה בגשם בחוץ עם עלות השחר, אבל לקראת הצהריים נאלצתי להודות בגוש הדמעות בגרון ובתחושת הכשלון – מעבר לכך שהייתי עייפה וכאב לי, לא ראיתי את הסוף, ומה שיותר מכך – הבנתי שאני לא רוצה לראות אותו. בדיעבד, התחושה שאני עושה משהו לא בסדר נידנדה לי מההתחלה, אבל לקח לי זמן עד שהרשיתי לעצמי להפסיק להחזיק את הפחד בפנים ולתת לו להציף אותי; אז גם התקשרתי לנירית כדי לשמוע נחמה ועידוד מכוח נשי, חיפשתי אמא אדמה מרגיעה ומעודדת. זה היה הרגע בו וויתרתי על המושכות ועל הנסיון לעבור את זה "כמו שצריך" (כלומר: בלי לפחד מהתהליך, בלי להתנגד לו, להיות חיובית וכו'). נירית עזרה לי והושיטה יד, אך לא הרגשתי מספיק בטוחה בעצמי כדי לקבל אותה במלואה – היא רצתה לדבר איתי שוב, וגם לבוא ולעזור, אך לי "לא היה נעים" ובדיעבד אולי זו היתה טעות. טעות שנבעה מאותו מקום שיפוטי קשה שלי עם עצמי ("אני לא מספיק חשובה כדי שהיא תבוא"). אחרי השיחה פרצתי סוף סוף בבכי והוצאתי והוצאתי, משקל שסחבתי כל השעות האלה השתחרר והתנקה. מכאן הכל החל להתקדם מהר מאד – לאחר הבכי ואמבטיה יצאנו לעוד סיבוב רגלי, והצירים החלו להתקרב אחד לשני במהירות. היה זה כבר אחר הצהריים, והתחלנו לארוז סופית את התיק – הגיע הזמן לנסוע ללניאדו. אני הייתי בכאבים, יואב רץ כדי למלא אחר ההוראות ("ותביא את המיץ ששמתי בשקית ליד האופניים!"). כמובן שלקחנו את כל הבית ואשתו, כולל תיק ענק, שקית עם שתיה, כדור פיזיו, רדיו-דיסק, מצלמת וידאו וסטילס, חצובה, וכריתי. העמסנו לאוטו – כלומר יואב העמיס כשאני בעיקר כורעת כל שתי דקות וגונחת (שכנים בירכו אותנו במזל טוב בעוד אני מתנשפת בקול). באופן מפתיע הכל נכנס (בקושי), אני מאחור עם הכרית - ולדרך. הדרך היתה לא קלה, התמודדתי לבד עם הצירים, ושמחתי שהנסיעה היתה כל כך קצרה. אני זוכרת שכל כך לא רציתי לנסוע לבית חולים – רציתי להשאר בבית, אבל לא היתה ברירה (או אולי היתה?). יואב היה שם איתי כל הזמן ועבר איתי הכל, והחזיק אותי כשלא יכולתי להחזיק את עצמי, ותמך ועודד ולא הפסיק להגיד כמה הוא אוהב אותי. הוא ואני היינו לבד בצירים בבית, מדי כמה שעות מתקשרים להורים לעדכן, אבל רק הוא ואני. וזה היה כל כך נכון, שנינו ביחד, ואני מוגנת בתוך הקן הפרטי שלנו. אני זוכרת שהרגשתי בדרך עצב, מין אבל על מה שאני עומדת לאבד ותחושת בדידות. שמחתי שאמא שלי ואחותי בדרך לבית החולים, הרגשתי שאני זקוקה להן. הן היו בדרך, ואמרו שהן ישבו באוטו בחניה כדי לא להפריע (הכנתי אותם במשך ההריון לאפשרות שלא ארצה לראות אף אחד בלידה). מה שכן, אחותי לא הפסיקה להתקשר אלי ואני עונה כל פעם, תוך כדי גניחות בנסיעה הקצרה הזאת. השבת כבר יצאה ואביגיל כבר חיכתה לנו בחדר יולדות. בדרך תהינו כמה הפתיחה, לאחר כל כך הרבה זמן בצירים. הכנתי את עצמי לפתיחה קטנה כדי שלא אתאכזב ואתייאש. הגענו ללניאדו, מצאנו חניה ממש צמודה לכניסה והתחלנו ללכת. השארנו את הכבודה באוטו ושוב אנו הולכים כשאני נשענת או מתיישבת בכל ציר, עכשיו כל שתיים-שלוש דקות. זה היה די מצחיק, האמת. לפני המעליות תקפו אותי כמה צירים עד שנאלצתי להתיישב על כיסא שהיה שם ולהתנשף בקול. עצרו ושאלו אותנו אם אני בסדר, ואיזה מישהו שאל כמה פעמים אם להביא לי כסא גלגלים. במאמץ לא קטן הגענו לקבלת יולדות. לא ידענו איפה אביגיל ולמי להגיד שיש לנו מיילדת פרטית. נשענתי על הדלפק, ואמרתי "סליחה?", אבל הפקידה היתה עסוקה מול מסך המחשב עם איזשהו גבר וענתה "מייד אתפנה אליך" בקול עצבני משהו. התקפלתי לי בשקט בכאב בזמן שני צירים, עד שלפתע היא הרימה עיניה וראתה אותי: "את בצירים?! למה לא אמרת? מייד לחדר יולדות!!" ואז כששמעה שאביגיל מחכה לנו הפנתה אותנו לחדר 8. נכנסתי וחיפשתי, והנה אביגיל מגיעה אלי בחיוך. קיבלנו יחס מיוחד וזה היה נחמד, אם כי הרגשתי קצת לא נעים. זכרתי לשאול אותה לגבי חדר פרטי והיא אמרה שבנתיים אין אבל היא תבדוק ויהיה בסדר. להפתעתי לא נכנסתי ללחץ ושמתי את זה בצד – עכשיו יש משימה חשובה: ללדת. אביגיל פתחה ואמרה – "טוב, יש לנו הרבה עבודה". לא הבנתי למה היא מתכוונת עד שהגיע הציר הבא – היא הדריכה אותי לסובב את האגן במהירות ולנשוף החוצה "ששששששש". ופתאום הבנתי שחשבתי שהחלק הקשה של העבודה מאחוריי - טפשה שכמוני הרי לא המיילדת תעשה עבורי את העבודה. ההתמודדות שלי עם כאב הצירים בהחלט מעוררת בי הערכה היום כשאני חושבת עליה. פשוט הייתי שם, מבלי לחוש מסכנה וידעתי כל הזמן, כל הזמן, שזה מה שאני רוצה. לא רציתי להקל על הכאב באמצעים כלשהם, גם כשהרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר, גם כשהשתוקקתי להפסקה ומנוחה מהכל – עברתי את הכל בכוונה מלאה. ומדובר בשלושה ימי צירים שהולכים ומתעצמים, לאחר לילה ללא שינה, מעט מאד אוכל ומנוחה ובעיקר הרבה מאד אי וודאות. כשהגעתי הפתיחה היתה "כמעט ארבע" עם מחיקה מלאה. אביגיל היתה נהדרת, תמכה ועודדה כל הזמן, ניהלה את הלידה בדיוק כמו שרציתי, אבל אני לא האמנתי לה כל פעם שהיא אמרה "את נהדרת רינת, את עושה עבודה מצוינת, כל הכבוד". שבע או שמונה השעות של הלידה זכורות לי במעומעם מבחינת סדר הדברים, מה קרה אחרי מה, ובעיקר כמה זמן עבר – הוא לא עבר לי בחדר הלידה, הזמן פשוט לא היה קיים. החלטתי לתת לאמי ואחותי להיכנס רק להתחלה, והייתי בטוחה שאת רוב הלידה הן יעברו מצדה השני של הדלת, אבל זה היה כל כך נכון וטבעי שיהיו שם איתי, ובדיעבד הן נשארו עד הסוף – זו היתה מעין חבורה מלוכדת ואוהבת, שפועלת בשיתוף פעולה מלא, לרוב ללא דיבור, וכולם שם בשביל לעזור לי ולהיות איתי. הרגשתי חופשיה לגמרי להתנהג איך שהרגשתי, לשאוג, להתנועע, להתלונן, לבקש וכל פעם הרגשתי יד אחרת לוחצת על הגב התחתון, מעסה, מלטפת, מחזקת. היה שם הרבה ביחד. שוב ניסיתי לשמור על גישה חיובית לנוכח העוצמה של מה שאני עוברת, אבל בתחושתי לא הצלחתי. גם בוידאו אפשר לראות אותי מותשת וכואבת. אני זוכרת שנזפתי בעצמי תוך כדי (הכל במעומעם כי הייתי ממש מסוממת מההורמונים, הפחד והכאב) – "אני כל הזמן מתלוננת, אני לא משתפת פעולה, אני לא עושה את זה טוב". היתה לי תמונה של איך הייתי צריכה לעשות את זה – לאהוב כל ציר ולהנות ממנו, להתנועע בחופשיות, לדמיין את עצמי נפתחת ולקדם את הלידה מתוך שמחה על התהליך. במקום זה הייתי מותשת גופנית ונפשית, היה לי קשה לזוז, עד כדי כך שאת שלב הלחיצות הסופי עשיתי בשכיבה על הגב, אפילו לעמוד על שש לא הצלחתי מרוב שהייתי חלשה. הרגשתי ייאוש שלא ניתן לתאר במילים, ייאוש על הכאב הגדול הזה, שלא האמנתי שייגמר – ומצד שני פחדתי פחד מוות שהתהליך יסתיים ואני אהיה פתאום אמא. כעסתי על עצמי שאני לא משתפת פעולה, לא נפתחת כמו שלימדו אותנו בקורס, לא מנסה לקדם ולא משתחררת מהפחד הנוראי הזה. ניסיתי בכוח לא להתנגד לתהליך, אבל אני זוכרת איך התחלתי להגיד שאני לא מסוגלת יותר, שאני רוצה הביתה (בצחוק, למרות שהם חשבו שהייתי רצינית – מה שהתכוונתי להגיד זה כמה קשה לי), שאני רוצה הפסקה. הרגשתי שאני מקטרת במקום לעבוד, שכולם שם – אביגיל, יואב, אמא שלי ואחותי, עובדים כל כך קשה כדי לעזור לי ואני מתלוננת במקום לעשות את זה כבר. נשמעתי לי באוזניי מעצבנת ממש, והייתי בטוחה שנמאס לכולם בחדר לשמוע אותי מתבכיינת (בדיעבד, הם ממש העריצו אותי ולא הבינו על מה אני מדברת, שקיטרתי). כעסתי על עצמי שאני מתלוננת, וכעסתי על עצמי שאני עדיין מפחדת כל כך מהרגע שבו הלידה תיגמר ויתחילו חיים שלי כאמא. כעסתי על עצמי שלא פתרתי את זה לפני הלידה (למרות שאלוהים יודע שניסיתי). כשהיתה פתיחה מלאה, הרגשתי מעין רפיה וממש נמנמתי. אביגיל שאלה כל הזמן אם אני מרגישה צורך ללחוץ, והרגשתי רע כי לא הגיע הצורך. זכרתי מהספרים שאני צריכה לנוח עכשיו, לפני השלב הכי סוחט, ושזה בסדר, אבל כמו מטומטמת הרגשתי לא נעים שזה לא מתקדם מהר מספיק, והתחלתי לדאוג שהלחץ לא מגיע. אני זוכרת שמה שדירבן אותי בסוף לקדם את זה רגשית, מול האימה מתוצאות התהליך, היה החשש שיהיה צורך בהתערבות רפואית (שאני לא בטוחה שהיה לו בכלל בסיס). הסברתי לעצמי בהגיון שאם אני לא אשחרר ואתן לזה לקרות, אולי יצטרכו לעשות את זה בשבילי, ולא הייתי מוכנה שזה יקרה בשום אופן. אז כיוונתי את המיינד שלי ל-mode של "לעשות את זה, יאללה לעבודה" - מבלי לחשוב על התוצאות. ואז התגלה לי הטבע במלוא הדרו. אם עד אותו רגע התנהגתי באופן "מסומם" משהו, תוך כדי שאני בעולם משלי, הרי שעכשיו הרגשתי איך אני הופכת לחיה, במובן הפרימיטיבי, הבסיסי והיפה ביותר של המילה. לא הבנתי כל כך מה אמרו לי (יש בוידאו חלק שאביגיל אומרת לי "תרימי את הרגל" ואני פשוט לא מבינה את המשמעות המילולית) – היכולת השכלית ממש הצטמצמה לאפס כמעט. לחצתי וצעקתי, צעקתי מתוך שחרור, מתוך תפילה, מתוך חיבור אמיתי פנימי ועמוק – הרשיתי לקול שלי לשאת את כל מה שהוויתי הצטמצמה אליו; זה היה נהדר לצעוק ולשחרר בצעקה הזו את הכל: פחדים, כאבים, ייאוש, חוסר אונים, כאוס מוחלט. צעקתי וצעקתי, וזה היה לי הכי נכון. בפעמים שאביגיל אמרה לי לנשוף החוצה, לצעוק נמוך יותר, להזיז את הרגל, ללחוץ, לא ללחוץ, כל אלה היו הסחה ממה שבאמת רציתי לעשות – לצעוק ולצעוק ולצעוק. לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלצעוק ולדחוף, אבל במאמצים אדירים השתדלתי לעשות את מה שאמרה לי, כי ידעתי שזה נכון. שלב הלחיצות היה ארוך מאד, גם אוביקטיבית – הוא בודאי נמשך יותר משעה. הראש לחץ מבפנים והכאב הלך והתגבר. כל פעם שחשבתי שלא יכול לכאוב יותר, גיליתי שדווקא כן. בכל לחיצה חשבתי ש"הנה, עוד לחיצה אחת והסיוט הזה ייגמר", וזה לא קרה. הרגשתי את הראש שלו נכנס ויוצא, קורע אותי לאלף חתיכות, באופן בלתי נסבל שהלך והחריף מציר לציר. כולם התרגשו ואמרו "הנה הראש, הוא תיכף יוצא" ולא הבנתי על מה הם מדברים. כעסתי על ההתרגשות שהיתה בחדר, שכחתי שיש שם בכלל תינוק. כל מה שהייתי זה לדחוף את הדבר הזה החוצה ממני, החוצה, שייצא. לא הבנתי בכלל מה זה שכל כך מפריע לי שם, לא הבנתי שאני יולדת תינוק, שכחתי מהפחד להיות אמא, שכחתי מה זה אמא בכלל, רק להוציא את הדבר הזה, שייצא כבר החוצה. הרבה אומרות שהן חשבו שהן הולכות למות. אני בכלל לא זכרתי שקיים דבר כזה, לא היה כלום חוץ מלהוציא. ואז הראש יצא. כמה קל לכתוב את זה, לעבור שורה קדימה ולהגיע לזה. כמה זה היה קשה במציאות הזו, שבה כל מה שקורה הוא הנצח, בו מה שדוחף אותי להמשיך הוא כוח חייתי קדימה, ומולו תחושת חוסר אמונה טוטאלית שזה באמת יכול להתקדם ואפילו להסתיים. אבל זה קרה, בבת אחת. בבת אחת הדבר הזה היה בחוץ, והכל פתאום הפסיק – הכאב, הצעקות, הייאוש, הכאוס. פתאום אני בעולם אחר, going through the motions כמו בתסריט ("לשים ידיים עם אביגיל ולהוציא את הדבר הזה מתוכי, לשים על הבטן") – ואני פשוט לא מבינה. הזעזוע שהרגשתי כשפתאום מניחים עליי משהו קטן, ואיך הוא בכלל קשור אלי, מה זה הדבר הזה, מה לעשות איתו עכשיו, למה הוא לא בוכה – וכן, הנה הוא מתחיל לבכות, לצרוח, אני לא יודעת איך להתחבר אליו, אני לא מבינה למה כולם מתרגשים, מה זה, מה קורה פה בכלל. וברקע התסריט: "צריך לשים אותו על הבטן שירגיש את העור, להניק אותו, להרגיע אותו". חבל הטבור קצר מדי והוא לא יכול להגיע לפטמה. אני מושיטה יד כדי שיתפוס אותי באגרוף, מנסה איכשהו ליצור איתו קשר, בשבילי – בשביל שאוכל להבין מי זה, מה זה. לא ציפיתי לכזה הלם, שוק, ממש אימה. והוא ממשיך לצרוח לא מפסיק. למה? הוא מרגיש אותי, הוא צריך להירגע. והוא ממשיך לצרוח, לא מסתכל עליי, למרות האור המעומעם, לא מתנחם. ואז יואב חותך את חבל הטבור ואביגיל אומרת "או קיי, השילייה" וייאוש חדש נופל עליי. זה עוד לא נגמר, די, אני לא יכולה. אבל השיליה יוצאת ממש בקלות ואני רוצה להניק אותו, לא מתוך רגש אימהי אלא יותר כי זה טוב לו ולי וכי אני סקרנית לקראת החוויה. אביגיל מסבירה לי איך והוא תופס – אני עוצרת נשימה, מפחדת שיכאב (די משעשע בהתחשב בכמות הכאב שחוויתי עד אותה נקודה), אבל לא, זה אפילו כמעט נעים. ואני מניקה, והמצלמות מתקתקות, ואני מסתכלת עלי ועליו ולא מצליחה לקלוט, להבין מה קורה פה. לא מבינה שאני מחזיקה תינוק, בטח לא תינוק שלי, בטח לא שהוא היה לפני כמה דקות בתוכי. השעות שאחר כך כמו לקוחות מסרט דוקומנטרי על מישהי אחרת – המנוחה בחדר הלידה, כשהוא לידי ואני מתעוררת כל כמה דקות לוודא שהוא עדיין שם, כמו זאבה ששומרת על הגור שלה מחיות טורפות, הקימה שלי לשירותים לעשות פיפי (בכלל לא עלה על דעתי שאני אמורה להיזהר) שמילאה את הרצפה בדם כאילו רצחו שם מישהו עם סכין. הטלפונים לחברות הטובות בבוקר (עידן נולד בשלוש לפנות בוקר), ובאוזניי זה נשמע פשוט לא אמיתי ("תגידי לי מזל טוב" "מה?! ילדת?!"), שיחה רגילה בפלאפון, אפילו בנאלית, מילים רגילות שמתארות עובדות ללא שום קשר אליי, ותחושת הקלה ענקית שזה כבר מאחוריי. והוא? גור קטן ושקט, חמוד, לא דומה לאף אחד, בלי שם עדיין, נראה כל כך שברירי והמום. נשארנו בבית החולים רק יום אחד – כשיואב ישן איתנו בחדר. עידן היה איתנו כל הזמן, בתינוקיה ביקרנו רק כדי לקבל הסבר על ההנקה ולהשתחרר אחר כך הביתה. לא הייתי מוכנה שאף אחד מהצוות הרפואי ייגע בו או יטפל בו, אף אחד שלא אוהב אותו, מהמשפחה. היינו עוף מוזר, גם בגלל הפתקים שנתלו על העריסה שלו: "ללא רחצה", "אין לחסן" והמון יולדות עצרו ושאלו מה אני עושה לו ולמה. התחושה הזו, שאני חייבת להגן על היצור חסר הישע הזו ליוותה אותי בימים הראשונים, עד שהתחילה להתחלף בתחושת אהבה – לאט לאט, ופתאום כשהוא היה בן שבועיים כבר יכולתי להגיד שאני אוהבת אותו, ובגיל חודשיים כבר נהייתי שפוטה רצינית. הימים הראשונים בבית היו סיוט אחד מתמשך, למרות העזרה הרבה; חוסר השינה, תשישות הגוף מהלידה ובעיקר חוסר הוודאות גבו מחיר כבד. הברית היתה חוויה קשה יותר משחשבתי, טראומטית לא פחות מהלידה. אני יכולה לכתוב עוד ועוד, על הדיכאון שהיה לי, התקפות הבכי שבאו והלכו בגלים, הקושי העצום להתמודד עם בכי קורע לב שלו (כנראה גזים) והדיאטה המטורפת שלי שכנראה עזרה (איילת מטוטלת), ההנקה, הבלבול ובעיקר השאלה האלמותית "למה הוא בוכה", שעד היום אין לי תשובה – אני רק יודעת טוב יותר איך להרגיע אותו. אני כבר לא רוצה להחזיר אותו לתינוקייה, אבל עדיין מנסה לארגן מחדש את חיי למשהו יותר יציב, שגרתי, משהו שיאפשר לי לאכול ולהתרחץ בנחת, ואולי גם לישון כמו בנאדם. הרבה השתנה, התגמשתי המון (כאילו שהיתה לי הרבה ברירה); סדר, נקיון, שגרה ושעון מעורר הם מושגים מעורפלים מעבר רחוק ונשכח. ואהבה? יותר ממה שאפשר לתאר. די במבט בעיניו ואני רוצה להבטיח לו את השמיים וכל הכוכבים. "…וזוהי רק ההתחלה –לה-לה…" תודה לך עידן שבחרת בנו ובאת אלינו, תודה ליואב שילד יחד איתי, לגמרי ובמלוא מובן המילה. תודה לאביגיל שבזכותה ילדתי טבעי, בלי תפרים, ועל כך שיכולתי לסמוך עליה לגמרי. תודה לאמא ואחותי שהיו איתי, רואות ולא נראות, משתתפות במסג'ים, מגישות מים, מצלמות, ומעודדות עם המון אהבה שקטה. תודה לנירית שפירא, שאחרי הכל גם הפתיעה וביקרה בבית החולים. תודה לגילה רונאל ואיריס יוטבת על ההשראה והבטחון בטבע, ותודה לכן נשות פורום יקרות ואהובות, על הקהילה האוהבת, התומכת והמחזקת – ממנה אני ממשיכה לקבל עוד ועוד. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 8/6/2003  23:9 OT - המעגל ביום ה' בערב - לפרטים כתבו אליי למייל (ל"ת) - רינת של עידן 8/6/2003  23:42 רינת, זה סיפור הלידה הכי סוחף (והכי ארוך) שקראתי! יפיפה! מזל טוב! (ל"ת) - tul 8/6/2003  23:52 מזל טוב, מחזק מאד - אפרת .מ.מ 9/6/2003  0:1 אני דווקא בכיתי בלי הפסקה - annat 9/6/2003  0:2 רינת את פשוט מדהימה. מדהימה. אין לי מילים. - ליאתיתי 9/6/2003  0:8 וואו, רינת! מדהים, חזק, וכל כך חי ומוחשי! המון אושר, בריאות ואהבה לשלושתכם! (ל"ת) - מיכל פ 9/6/2003  0:16 כמה אורך ככה מרגש! תודה ומזל טוב (ל"ת) - מיכל ד. מ 9/6/2003  6:17 איזה סיפור נפלא ! (ל"ת) - רותם ו שות 9/6/2003  7:22 אני נפעמת מהסיפור היפהפה, מהעוצמות שלך ומכישרון הכתיבה. מזל טוב! (ל"ת) - מיכל ל 9/6/2003  9:7 מופלא!!-שנה וחצי אחרי הלידה ורגשי הזדהות עמוקים מציפים אותי (ל"ת) - מירי הוותיקה 9/6/2003  9:10 רינת אהובה. יו. כל כך הרבה עוצמה ודיוק ואני מרגישה שכל אישה לפני לידה צריכה לקרוא, להבין, להפנים, לגעת בכאב ובעוצמה כאחד. מחבקת אותך מאוד (ל"ת) - נירית שפירא 9/6/2003  9:24 גם אני בכיתי מהפיסקה הראשונה ועד האחרונה - זהר 9/6/2003  9:34 וואו...ותודה לך ששיתפת אותנו בפלא הזה. מזל טוב - לירון 9/6/2003  9:49 סיפור מקסים ומרגש - כלבובה 9/6/2003  9:49 ישבתי בשקט וקראתי כל מילה - גילי אבישי 9/6/2003  10:16 וואוו, רינת! - יסמין 9/6/2003  10:17 רינת יקרה, אני יושבת כאן וקוראת בשקיקה את הסיפור - אסתית 9/6/2003  11:11 ווהו רינת, אני יושבת וקוראת, ולא יכולה להפסיק לקרוא - טלי א. 9/6/2003  12:3 איזה כייף לקרוא את כל הפרטים - נתנת 9/6/2003  12:19 רינת יקרה, תודה - רותי קרני הורוביץ 9/6/2003  12:27 את יודעת שזה יוצא 5 עמודים בהדפסה? הדפסתי כדי לקרוא במיטה..עוד אתייחס בטוח.ובינתיים מזל טוב!!! (ל"ת) - שרי 9/6/2003  13:30 רינת יקרה - רינת 9/6/2003  14:6 מקסים ומרגש! (ל"ת) - איילת 9/6/2003  14:57 רינת - ענת סימון 9/6/2003  15:4 אין, אין, אין לי מילים..רינת תודה לך ששיתפת אותנו. - שרון א. 9/6/2003  15:33 רינת - אז קראתי(לצערי לא במיטה..) ו - וואו!!!!! - שרי 9/6/2003  18:31 רינת, איזה סיפור מקסים! תודה על השיתוף. (ל"ת) - דניאלה 9/6/2003  21:3 רינת יקרה - הצלחת להזכיר לי את כל מה שהרגשתי שם בחדר הלידה.. - רוניתה 9/6/2003  21:48 וואוו, בנשימה עצורה, איזה סיפור נפלא, רק אושר לכולנו (ל"ת) - שירי 9/6/2003  23:17 נשים יפות, תודה תודה תודה על המילים המרגשות, כאילו ילדתי שוב ועכשיו אני יכולה להרגיש שהחוויה שלמה עבורי. תודה! (ל"ת) - רינת של עידן 9/6/2003  23:21 רינת, קראתי (בהמשכים), התרגשתי (בהמשכים). מזל טוב!!! (ל"ת) - עפרה 10/6/2003  11:40 רינתי, אני המומה. רוב סיפורי הלידה גרמו לי לדמוע, וזה שלך הותיר אותי יבשת עיניים ופשוט המומה. - אוריתה 10/6/2003  21:37 רינת יקירתי, חיברת אותי אליך ואל האדמה. עשית לי את הלילה. דנה - דנה 27/6/2003  16:36 אוהבת אותך כל-כך! תודה על השיתוף המאלף! - יעל

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש