פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

10/6/2003 0:18 רוניתה של שחר מאת: "רק סיפורי לידה טובים": הנה זה בא.. סיפור הלידה שלנו כותרת: "רק סיפורי לידה טובים!" היתה העיצה היחידה והראשונה שלי ניבה בקורס ההכנה ללידה שלנו, העיצה הטובה ביתר שקיבלנו. והנה מצאתי את הפורום הזה, בו כל סיפורי הלידה טובים, בלי ציונים ובלי כותרות, בלי צלש"ים ואומץ. כולם סיפורי החיים שלנו, על הרגע בו התחילו החיים שלנו, בו הסתיימה החזרה הגנרלית וחיינו לפתע נפתחו לעומקםי חדשים והתנסויות חדשות ותחושות חדשות, הרגע ממנו אני מרגישה יותר בחיים מאי פעם בכל יום ובכל רגע של התמודדות והתמוגגות. חזרתי עכשיו ממפגש עם חברים שהתחתנו בו לא יכולתי להפסיק לדבר על החוויה, ואנשים שאלו אתי כמה זמן עבר מאז.. מתברר שחצי שנה! וכן, אני עדיין זורחת כאילו זה היה אתמול כשאני מדברת על הלידה, ועל התינוקי שלי, ואני עדין בוכה כשאני קוראת סיפורי לידה של אחרות (הגעתי אחרי שקראתי את זה של רינת של עידן). ואני מוצאת את עצמי נוהגת בנתיב זכרונות אל עבר רמת אפעל, בה היו לי חברים בתיכון, כשרק קיבלנו רשיונות נהיגה, עוברת בגבעתיים עיר נעורי וילדותי, כי בעצם, אני מגלה תוך כדי נסיעה, אני לא ממש יודעת להגיע מתל אביב לרמת אפעל אלא רק מגבעתיים.. וכך אני מוצאת עצמי נוהגת לבד באוטו בכבישים ורחובות בהם לא נסעתי לבד שנים, עשרות שנים, כמו ילדה שלקחה את האוטו של אמא ונוסעת לבד, חופשייה, מאושרת, חיה, ולא בגלל שאני בלי התינוקי והאהוב שלי, אלא בגלל שאני איתם, בגלל שבזכותם אני חיה עכשיו כל רגע בווליום כזה שלא ידעתי שאפשר. ופתאום אני מרגישה גדולה וקטנה בבת אחת, בדיוק כפי ששחר נראה לי אתמול בלילה במיטה שלו – הור כל כך גדול וכל כך קטן באותו רגע – וככה כנראה יהיה תמיד – הוא תמיד יישאר התינוקי שלנו ותמיד יגדל מהר כמעט מדי. והנה יצאה לו שן ראשונה והוא כבר עוד מעט זוחל. אז הנה.. לא קלטתי שאפשר גם הרבה זמן אחרי, וגם אני, כמו דניאלה, אחרי ששחר נולד רק רציתי לספר לכל העולם על הלידה והנחתי שאיש לא ירצה לשמוע. אז הנה מצאתי כמה נשים שאולי כן! וחבל שרק עכשיו כי הכל היה כל כך חי, ואין מה לעשות, הזמן עם התינוקי החדש שלנו ממלא אותנו חויות כל כך חזקות חדשות לבקרים שזה קצת התעמעם. אבל הנה.. שחר, שכונה בזמן ההריון פיטוס (כמו פיטוסי, במלרע), היה אמור להיוולד בשמונה בדצמבר, יום ראשון, שזה תאריך שמאד קסם לי כי זה היום בו נרצח ג'ון לנון שאני מאד אוהבת, ואמרתי – אולי זה יהיה איזה גלגול נשמות בדיליי.. התאריך עבר וכמו תמיד בחודש עשירי – עד אז אנחנו בטוחות שהנה כל רגע זה קורה ומהתאריך - ברור שזה לעולם לא יקרה.. הגיע יום ששי בבוקר, (שבוע 40+5) ובילינו את הבוקר בפעילות האהובה עלינו – "עונג שבת", במטרה שאולי זה אכן יקדם את הלידה. ואכן, אחרי התערבות של כל מיני מכשירים מענגים אותם רכשתי במסיבת הרווקות שלי, איך שאני חווה את אחת האורגזמות המדהימות של ההריון הזה (אפשר לדבר על זה נכון?? יש סקס בהריון ואפילו בחודש עשירי..) אני מרגישה שטף חם ועצום. מה שנקרא פורקן טוטאלי. "או הו" אני חושבת לעצמי.. "או שממש איבדתי שליטה ועשיתי פיפי במיטה או שזהו – ירדו לי המים!" מיד טלפון לניבה (קסטין) המיילדת שהעבירה לנו את הקורס בגעש, ואני שואלת אותה מה זה כל המים האלה? ניבה אומרת "שימי פד ותראי אם זה ממשיך, אולי יתחילו לך צירים. צריך להיות לזה ריח של זרע". נו טוב.. מה שזה לא יהיה – ריח של זרע יהיה לזה.. הרי עכשיו איך נדע?? אז התקלחתי ושמתי מגן תחתונים חדש, ואכן המשיך והמשיך. ואז אני רוקה מן דימום קטן וצמיגי וקולטת - פקע הפקק הרירי! ממש ביי דה בוק! אני קוראת לדני בהתרגשות – תראה! הפקק הרירי! לאט לאט אנחנו מתחילים לקלוט שהנה כל מה שלמדנו עליו קורה!! התיק! הדיסקים! כל מה שהכנו – אוטוטו אנחנו שם! לוקח כמה דקות מוזרות מאד לקלוט שהנה אני אוטוטו יולדת! עוד טלפון לניבה – והיא אומרת לי – תגיעו לבית חולים אבל אין צורך ממש למהר – פיטוס היה תקוע לי בתעלת לידה מחודש שביעי וידענו שרוב הסיכויים שהראש מקובע, אז לא היינו ממש לחוצים.. ומוסיפה: -"מעולה! יש לי משמרת הערב באחת עשרה! אני איילד אותך!" -"נראה לך שאני מחכה לך עד הלילה? אני אלד לפני כן!" -"נראה רוניתי, זה לא תמיד ככה בלידה ראשונה את יודעת..". נו. הכנו לנו ארוחת בוקר – עוד מסורת יום ששי – סלט ערבי קצוץ דק דק, חביתה עם גבינות, מיני לחמים,, ואיך שאנחנו יושבים לאכול אני מתחילה להרגיש התכווצויות. עכשיו זו ההתחלה אין ספק. אנחנו צוחקים ולא מאמינים שהנה אנחנו בתוך זה! סופסופ זה הגיע! ארזנו שטפנו כלים ונסענו לליס, דני לחוץ בטירוף, לא יודע איזו דרך לקחת ואני מתקשרת לחברות שלי משועשעת -"שרלוט איפה את?" -"אני באייס קנה ובנה ואת?" -"אני בדרך לחדר לידה.." "?!??!?!????!!!!!" ומודיעה להן ש"אנחנו בדרך". ישבנו איזה שעה וחצי במיון – לשמחתי אכן נתנו לי לזוז ולא הייתי צריכה להיות עם מוניטור כל הזמן, ודני מביא לי בינתיים מחדרי הלידה כדור. אני יושבת עליו ומעבירה את הצירים. נסבל. לאחיות אני מודיעה שאכלתי צ'ילי קון קרנה ערב קודם אז סליחה אם אפליץ את עצמי למוות שם.. אנחנו מדברים על יום ששי 13 בדצמבר. חורף. מותר לאכול צ'ילי. הגענו באחת, בארבע עולים לחדר לידה עם פתיחה של שתיים. פוגשים את יהודית המיילדת שלנו. הצירים מתחזקים, אנחנו בענייני מסאז' ושמנים (יש לנו צב מסאז' שנקרא 'שחר הצב' כי קיבלתי אותו ממישהו בשם שחר, כשאני אומר לדני "תביא את שחר הצב" – יהודית לא מבינה מה זה – חשבה איזה חיית מחמד למזל או משהו). נכנסתי למקלחת ועמדתי שם שעה שלמה עם המים הכי רותחים שיכולתי לשאת, תוך כדי סיבובי אגן ונהמות. ממש חיכיתי לשעה הזאת של ההתכנסות, כמו שניבה הסבירה לנו בקורס – דווקא במקלחת כשיש לך פתאום את הזמן שלך לבד, יכולים לקרות דברים נורא מרגשים. וכך אני ניצבת שם ונוהמת, והכל מתחיל להיכנס עוד ועוד פנימה, אין דני, אין חוץ, אין חדרי לידה סמוכים – יש רק את התחושה החזקה הזאת בפנים והקולות שלי והמים. כאילו אפילו אני לא ממש שם אלא מביטה בתדהמה והשתאות בהכל.כשיצאתי הפתיחה היתה כבר ארבע. ככה העברנו עוד שעה וכשהצירים התחזקו שוב למקלחת. כבר לא יכולתי כל כך לעמוד וישבתי על כסא שם. עוד נהמות, עוד תנועה. בכל ציר אני נוהמת יותר ויותר חזק, יותר ויותר עמוק. בחוץ – פתיחה של שש. אני זוכרת איך בכל פעם שיהודית באה לבדוק אותי חששתי שהיא תגיד לי שזה הפסיק להתקדם, ואת ההקלה כל פעם לגלות איפה אנחנו. בנתיים שמנו דיסקים, דני עשה קצת מדיטציה, פסקול של סרט הודי אהוב ומצחיק, החדש של בק (סיטואציה מוזרה – אני במקלחת עם צירים, נהנית מה"מדיטציה", ודני מדי פעם קופץ לראות מה נשמע, נכנס רק לספר לי שהדיסק של בק שהתלהבתי ממנו באמת נורא יפה.. סופסופ מצא זמן להקשיב לו..) בפתיחה של שש ביקשתי עירוי נוזלים, כדי שאם ארצה אפידורל יוכלו לתת לי מתי שלא יהיה. יהודית הבטיחה. השכיבה על המיטה בשביל הבדיקות נהייתה ממש קשה בשלב הזה, מנסים לקשקש ולספר בדיחות. אז קצת עמידה וכדור ותנועה. הצירים נהיו חזקים יותר ויותר וממש צפופים, ואני קולטת שהדרך היחידה לדעת שציר נגמר היא שהנה מתחיל עוד אחד, ואני בעיקר מסננת קללות שקטות תוך נשימה עמוקה ואומרת "נראה לי שאני אשמח לאפידורל עכשיו תודה". התלבטנו עם דני אם כדאי לקחת או לא, ודני אמר שאני ממש לא חייבת לעשות את זה בלי – אם אני מרגישה שהספיק לי אז מותר. יהודית בודקת... "יקירתי את בפתיחה של תשע!". אבל הכל כבר כל כך כואב, אני לא יודעת מאיפה זה בא לי כמו שאומרים, די אני רוצה לנוח – ומה אם לא יהיה לי כח ללחוץ... יאללה אפידורל. האמת שככה חשבתי שזה יהיה- טבעי עד שארגיש שאני רוצה, אם לא אז לא. האמת שהדבר הכי קשה בלידה היה לשכב על הצד המזויין לזריקת האפידורל. אם עד עכשיו זזתי כל הזמן ושרתי וצעקתי ונהמתי וטלטלתי, פתאום אני שוכבת על הצד ואסור לי להזיז אפילו את האצבעות של כפות הרגליים?!?! זה היה ממש קשה. יאללה כבר יא מרדים נו כבאאאאאר! ועוד בקטע הזה שהוא הכי קשה דני צריך לצאת החוצה! הזיכרון הטראומטי היחיד שלי מחדר לידה.. האפידורל השפיע מיד על הכאב, ואילו התנועה נשארה! הם נתנו לי ממש מעט כנראה. אבא שלי הגיע וגם ניבה, קורנת מאושר כהרגלה –מתברר שהיא התקשרה לראות איך מתקדם -הקדימה והגיעה בתשע. בשלב הזה דני יצא לברך את אבא שלי, שהתחיל טוחן לו את השכל על איך מפעילים את המצלמה הדיגיטלית.. אם יש טראומה אחת לדני מהלידה זה אבא שלי. ועוד סצינה סוריאליסטית - אני שוכבת ונחה קצת לפני צירי הלחץ ודני נכנס ונראה כאילו הוא הולך להרוג מישהו.. כל הרוגע נעלם. ודני הוא הכי רגוע בעולם. מיד הבנתי שאבא שלי כנראה לא ממש מבין שאנחנו באמצע משהו מאד אינטנסיבי פה, ואני אומרת לו "תכניס אותו אני אטפל בזה". וכך כחצי שעה לפני שבני בכורי נולד אני מוצאת את עצמי מסבירה לאבא שלי בעדינות (של פיל בערך, כי אחרת הוא לא מבין) שאולי כדאי שהם ילכו לאכול משהו ויחזרו בעוד שעה, כי אני צריכה את דני לידי, ואין לנו כח לשמוע עכשיו על נפלאות הטכנולוגיה.. אנחנו עדיין באמצע לידה. הוא הבין, צילם קצת, התרגש קצת והלך. ואז אמרתי שאני מרגישה קצת לחץ. בודקים שוב. יאללה קדימה את בפתיחה מלאה – מתחילים ללחוץ! מה ללחוץ??? כבר?? הכל קורה נורא מהר! אני בכריעה (יכולה להזיז את הרגליים) שמים לי את המוט על המיטה ואני לוחצת. לא הכי נוח אז אני חוזרת לחצי שכיבה חצי ישיבה, דני עולה על המיטה מאחורי, מחזיק לי את העקבים ולוחץ יחד איתי. אנחנו ישות אחת ממש. ואז ניבה אומרת "רואים את השיער שלו!! הוא שחור!!" ואני כמעט מתחילה לבכות כי ידעתי שיהיה לו שיער ושהוא יהיה שחור. (אחרי הביקור שלנו בבית החולים בסוף קורס ההכנה ללידה, כשהגענו למחלקת היילודים (איזה מרגש זה!) הבנתי שמה שיש לי בפנים ומה שאני רואה בחוץ זה ממש אותו דבר, אז כדי שאני אצליח לדמיין אותו אני צריכה לראות אותו עם בייבי גרו ועם שיער שוכב שם כמו בציור המעולה שבהוראות של ה'אפי-נו'. ואז ממש הצלחתי לדמיין אותו שוכב שם, והיה לי ברור שיש לו שיער.) ניבה שואלת אותי אם אני רוצה מראה. מראה?? אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה הכל כל כך חזק! ואז אני חושבת – מה, אני לא אראה את זה?? אנחנו לא מצלמים וזה קורה רק פעם אחת הרי! יאללה תביאו מראה! והן מכניסות מראה עומדת גבוהה מולי ואני רואה איך כשאני לוחצת הראש שלו מתקרב אלי, נלחץ החוצה עוד ועוד. נחנו קצת בין הלחיצות – זה לא היה ממש מהר, אין לי שום מושג כמה זמן זה לקח, אבל בעוד ניבה משמנת אותי, שמה עלי מגבות לחות ושתיהן מעודדות אותי – עכשיו אל תלחצי והנה הוא מחליק החוצה – ראש מעוך לגמרי ואפור סגול כמו פסל דומם, ואז גופו מחליק מעלי והוא עלי! והוא פוקח עיניים ומביט בי בעיניים יפהפיות וממזריות של שדון יער קטן, והוא מוצא את הציצי ויונק. וככה נשארנו שעתיים עד חצות בחדר לידה, גוף לגוף. שלווה תהומית. כזו בלי עבר ובלי עתיד ובלי חרדות. עכשייייייייייו אחד ארוך. שלווה כזו שחשתי כשגיליתי שאני בהריון: הההההההההכל בסדר. הכל יהיה טוב. שום דבר רע לא יכול לקרות לי או לילד הזה. לא ידעתי כמה צדקתי אז. כעבור יומיים גיליתי שאני כבר עשרה שבועות בהריון, עוד לפני הטרק שעשינו בנפאל.. לפני הקלקול קיבה והמעיינות הרותחים והשתיה והעישונים.. הוא היה איתנו בבומביי ובפון היל, במקומות הכי יפים והכי מרגשים שהייתי בהם בחיים שלי, ולקח אותנו לטרק משלו, למקומות אותם אנחנו מגלים כל יום מאז בזכותו. ניבה הלכה, גם יהודית, ובאה אילנה להוריד אותי מהמיטה – השפעת האפידורל כמעט חלפה ויכולתי לרדת מהמיטה – חזרתי למקלחת בחדר לידה והתבשמתי לי (קרמה פילינג עם שקדים.. אילנה התלהבה מהריח), נכנתי לפיג'מה מהבית וירדתי למחלקה. ואז ואז ואז.. והנה אנחנו כאן היום, עדיין עם מבט של שדון יער שמח וממזרי, וכמעט שום קשר לגוזל הקטן והמעוך שיצא ממני (הוא באמת היה קצת מעוך שם בפנים, היינו צריכים "ליישר" לו את האף עם סלוטייפ..) ועם הכי קשר בעולם, וכמעט עברה חצי שנה והוא ממש ילד קטן ושמח. ושלנו. ודני מאוהב בו כמו שאף אבא לא היה בחיים מאוהב, והם יושבים וזורחים זה לזה כל היום וכל הלילה, המאור הקטן והמאור הגדול שלי. אז ככה הולכים הפרטים היבשים שחר ואמא רונית ואבא דני נולדו ב 22:05 ביום ששי 13.12. במשקל 3 קילו 350 בלי חתך (תודות לניבה ול'אפי נו') ובהרבה הרבה אהבה תוכן ההודעה: תגובות נוספות 10/6/2003  7:33 אחותי, אחותי! כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה והוא עדיין מרגש אותי עד דמעות. המון אהבה ואושר. (ל"ת) - דניאלה 10/6/2003  9:6 מקסים, מרגש, מעצים והרבה אושר מהפעוט בהמשך (ל"ת) - אפרת .מ.מ 10/6/2003  9:15 המון המון אושר ושמחה, מאחת שילדה רק כמה שעות לפניך... (ל"ת) - מירבת 10/6/2003  9:28 סיפור מקסים, מרגש ונפלא!! (לא ארוך מדי ובטח שלא משעמם, מצחיקה אחת...) המון אושר!!! (ל"ת) - מיכל פ 10/6/2003  9:39 מזל טוב גדול - עפרה 10/6/2003  9:50 רוניתה יקרה - פולינה 10/6/2003  9:52 רוניתה כרגיל אני דומעת, כבר כמעט שנה אז שתדעי שזה כנראה לא מפסיק... מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם !!! (ל"ת) - זהר 10/6/2003  10:38 שימו קבוצה של נשים שילדו בחדר אחד,הציתו את גפרור סיפורי הלידהוהרי לכם פעילות מרתקת ואין סופית עד להודעה חדשה - גילי אבישי 10/6/2003  10:45 תודה גילי תודה פולינה ואחותי וכולן - רוניתה 10/6/2003  11:11 רוניתה - ליאתיתי 10/6/2003  11:31 רוניתה - עדי אמא של יובל 10/6/2003  11:41 סיפור מקסים ומרגש. מזל טוב ועוד המון אושר (ל"ת) - אורלי של ליאור 10/6/2003  12:19 כבר יצאה לו שן ??? :) - רונית פ. 10/6/2003  12:38 ואללה עדי אמא של יובל אני חושבת שזו הייתי אני.. שחר לא זז שם בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלו..ורונית פ.! תתקשרי!!! אני אתקשר. (ל"ת) - רוניתה 10/6/2003  12:47 רוניתה... - רונית פ. 10/6/2003  14:7 רוניתה, איזה סיפור מרגש! מזל טוב! (ל"ת) - tul 10/6/2003  14:32 רוניתה- איזה יופי של סיפור, מאוד מאוד מרגש - טלי א. 10/6/2003  14:40 צריך להוציא חוק- מקסימום פעם בשבוע סיפור לידה...הלב שלי לא עומד בזה יותר - לירון 10/6/2003  15:37 ברכות בדיליי, וגם משהו על הסבא - ורד 10/6/2003  15:52 רוניתה מקסים מקסים מקסים!! - angel 10/6/2003  16:23 רוניתה אהובה! - אוריתה 10/6/2003  17:49 רוניתה סיפור מהמם, מרגש, משמח שוחלת לך הרבה הרבה אהבה והתרגשות! (ל"ת) - רינת של עידן 10/6/2003  17:57 אוריתה יקרה, - מיכל פ 10/6/2003  18:26 מזל טוב. זה סיפור מקסים ומרגש שעושה כבר חשק ללדת. (ל"ת) - דור 10/6/2003  20:32 וואו כמה לידות בזמן האחרון,איזה כייף!!! המון מזל טוב (ל"ת) - איריס אשוח 10/6/2003  21:30 רוניתה- תודה !!! (ל"ת) - שרי 10/6/2003  21:51 מיכלי, בדיוק סיימתי לבכות עכשיו ובאתי להציץ כאן (רווניתה, סליחה...) - אוריתה 10/6/2003  22:29 אוריתה מתוקה אני שמחה מאד לארח אותך בדיון "שלי".. - רוניתה 10/6/2003  22:32 ואם כבר הדיון "שלי" אני חייבת לספר משהו מדהים על שחר! - רוניתה 10/6/2003  23:52 לאוריתה ולרוניתה, - מיכל פ 11/6/2003  8:34 תודה על הסיפור המקסים. נהניתי לקרוא. מרגש. (ל"ת) - נתנת 11/6/2003  13:41 למיכל, רוניתה ואוריתה - לירון 11/6/2003  16:52 לירוני, פשוט אין לי מרתף... - מיכל פ 11/6/2003  22:37 למיכל ורוניתה - לירון 11/6/2003  22:55 לירוני, - מיכל פ 11/6/2003  23:7 שתיים, שלוש וחצי, חמש, שש וסופית בשבע.... - לירון 12/6/2003  1:29 לאמהות הגאונים - בענין המובייל...וגם ללירון - שרי 12/6/2003  8:54 אויש....שרי....עכשיו אני מסמיקה...._וכמובן הקניבליות באה קודם) - לירון 12/6/2003  12:2 לירוני ושרי, - מיכל פ

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש