שלום! לכבוד יומולדת שבועיים הממשמש ובא, חשבתי שהגיע הזמן לספר את סיפור הלידה של בת שחר.
אולי אתחיל בלהציג את עצמי. אני דנה, חזרתי לאחרונה לתל אביב לעשות תואר שלישי בביולוגיה אחרי לימודים בירושלים, וירושלים עוד חסרה לי. אני נשואה ליואב (צב), פיסיקאי, מנגן חליל ואישי האהוב, ולאחרונה, כאמור, הצטרפה אלינו בת שחר. כמו שחלקכן יודעות, העברתי שבועיים וחצי (שבועות 40-42) בצירים שנעשו סדירים צפופים וכואבים מפעם לפעם (בממוצע כל יומיים). התמודדנו עם הצירים כמיטב החינוך בשיעורי ההתעמלות ב"דרך אם - לרקוד עם תינוקות" ובקורס ההכנה ללידה אל גילה רונאל, אמבטיה ותנוחות ותנועה ולקבל ציר... ביקרנו במיון יולדות של ליס 3 פעמים במהלכם, על מנת להשלח הביתה מיואשים ומוטרדים אחרי בדיקות לא נעימות (אני חושבת שהם טעו לגבי הצוואר שצריך לבדוק... אתן מכירות את הבדיחה על הגניקולוג שהפך למוסכניק?) ועם פתיחה של סנטימטר.
ביום שלישי הלכתי לדיקור, היה נהדר, חזרנו הביתה, היה אחר צהריים נהדר, והתחילו שוב צירים (טוב לא ממש התחילו, הצטופפו). בערך ב- 1 בלילה הלכנו שוב למיון (כבר הכרנו חלק מהאחיות) ונשלחנו הביתה. ב- 4 בבוקר הלכנו לישון שוב, וקמנו ב-7 בבוקר לצירים אמיתיים. אמיתיים כלומר כאבים באמת, ששום תנועה, אמבטיה, נשימה, יכלו לעזור. הצירים במשך השבועיים (וחצי, וחצי) היו כואבים אך נסבלים (חלק יותר חלק פחות), והרגשתי שאני נשאבת בהם פנימה, מתרכזת. במהלכם התחלתי לחשוב שהייתי רוצה אולי ללדת בבית, להשאר בתוך הריכוז הזה שהגעתי אליו, לא לשבור את השקט והרוגע של הבית. אבל הצירים האלה היו שונים, פשוט כאב חזק וזהו. הם התחילו כל 7 דקות וכעבור 12 שעות נעשו קצת יותר צפופים.
כאן גם המקום לסיבה העיקרית שלשמה אני מספרת, והיא להזכיר שבשמונה בערב באותו יום כתבתי בכאבי שורה פה בפורום בבקשה לעידוד, ומילותיכן המנחמות איפשרו לי להעביר עוד שעה וחצי של צירים, ואין לי מילים לתאר לכן מה היו בשבילי שעה וחצי אלה.
אני סרבתי ללכת שוב לבית החולים, לעבור שוב את הבדיקות ולהשלח שוב הביתה כשאני מרגישה ככה... בשלב זה התקשרנו לרופא שלי (אל תשאלו למה, הרי היו לי צירים, זה לא כל כך מסובך...), התקשרנו לגילה שהיתה נהדרת, נחמדה, סבלנית ומעודדת, והתקשרה כעבור 10 דקות שוב, הקשיבה לציר דרך הטלפון ואמרה, טוב, סעו לבית החולים. היה לי ברור ששולחים אותי הביתה, אבל רציתי לבקש להשאר ושיתנו לי פטידין או כל דבר אחר, כי לא יכולתי לסבול יותר. לא עלתה במוחי אפשרות אחרת מלבד זה שעומדים לשלוח אותנו הביתה, ולא רציתי מראש לקבל משככי כאבים מסוג זה (נרשמנו לחדר הטבעי בכלל במקור) אבל... אנחנו גרים 5 דקות בהליכה, מבית החולים, אז הלכנו חלק מהדרך ברגל (3 צירים) וחלק באוטו. כשהגענו התבשרנו "פתיחה 3-4 ס"מ, אולי תלכי לטייל, היום כבר את לא הולכת הביתה". לא האמנתי אבל הכאב לא אפשר לי לחשוב. עד הניתוק מהמוניטור בדקו אותי שוב והעלו אותי לחדר הלידה (השעה היתה 11 בלילה). כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אפידורל, ומיד כשהגעתי חיברו אותי לנוזלים. המרדים הגיע, היה גס רוח, אבל מהיר. חשבתי על כל מי שסיפרה שפחדה לקבל ציר בזמן הזריקה. הגוף שלי החליט להתחשב בי כנראה, כי הציר הגיע דקה אחרי שקיבלתי את הזריקה, וכבר לא הרגשתי אותו כל כך. השלב הבא הוא שנרדמנו (יואב ואני). התעוררנו כעבור כמה זמן ל"אין התקדמות, אולי נפקע לכם מים?" שלו סירבנו בנימוס. כעבור שעה הגיעה שוב רופאה? המיילדת? לא זוכרת.. והודיעה שהגענו ל- 5-6 ואז ירדו גם המים! נרדמנו שוב לשעה, וכשהתעוררנו שמענו את המילים המופלאות "פתיחה של 9", ושוב שעת שינה "פתיחה מלאה!". פה מגיע השלב שבו המיילדת (שכנראה יש טובות ממנה בעולם) אמרה "טוב תנסי ללחוץ ונראה מה קורה". היא לא רצתה לחכות שאני ארגיש צורך ללחוץ (אני הרגשתי שלוחץ לי אבל כנראה שזה לא היה זה), והיא לא הסכימה לנסות תנוחה אחרת ולכן לחצתי כלפי מעלה!. בשלב זה היא הודיעה שיש מים מקוניאליים וירידה בדופק והזמינה רופא ילדים. אח"כ הודיעה שאי אפשר לחכות יותר והיא חותכת. בתי המופלאה יצאה עם שחר, בשעה 04:15, כמעט מייד אחרי זה! יואב הלך איתה לביקורת רופא, ואותי השאירו לתפירה. היא יצאה שחורת שיער (היום זה קצת יותר חום) ומהממת, והיא גדלה ומשתנה בכל יום, לומדת דברים חדשים ולא מפתחת הרגלים ולכן כל יום הוא חדש ושונה...
לכל מי שהגיעה עד לפה, תודה על התמיכה בהריון ובצירים, ושיהיה לכן יום נהדר ולנו יומולדת שבועיים שמח!
|
תוכן ההודעה:
|
