פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

8/7/2003 6:31 עינת מ מאת: אתמול נדב היה בן שנה!!!! וסוף סוף בפנים סיפור הלידה שלנו (כולל טיול לאורך לייק מישיגן) כותרת: סיפור הלידה של נדב שישה ימים לפני שנדב נולד הייתי במשרד האומלל בו עבדתי בשנה הראשונה של הגיענו לארה"ב. שנאתי את המקום. הרגשתי באותו בוקר מעין התכווצויות חלשות וחוזרות שהתגברו ואז נסוגו. לא באמת האמנתי שזהו היום הולדת של נדב אבל נורא רציתי לברוח מהמקום אז התקשרתי לרופאת הנשים וקיבלתי אישור ממנה שככל הנראה זה לא זה, אבל בכל זאת בישרתי למשרד כי כנראה שלידת התינוק מתקרבת ואני הולכת הביתה. לא חזרתי לשם מעולם. במשך אותו שבוע המשכתי כרגיל שבכל יום הרגשתי את ההתכווצויות הבאות וחוזרות אך לא ממש כואבות שהזכירו לי שאוטו-טו התינוק שלי ייצא. ב-4 ליולי הלכנו לבקר בשוק פשפשים ענק באינדיאנה עם זוג חברים סינגפוריים. צחקנו עם חברינו שיצטרכו לנסוע מהר חזרה לשיקגו אם במקרה יתחילו הצירים, והבחור סיפר שבדיוק עשה קורס בנהיגת מרוצים כך שנוכל להיות רגועים. היה יום חם מאוד מאוד ודווקא הלכתי הרבה למרות החום והזיעה כי קיוויתי שהדבר יזרז את היום בו אחזיק את תינוקי בזרועותיי. מה שגם ה-4 ליולי היה תאריך נחמד ליום הולדת, אך זה לא היה אמור להיות והיום תם ללא לידה. ביום שבת בבוקר, התעוררתי ב-6:00 בבוקר ושוב הרגשתי את הצירונים החלשים הם המשיכו כשעה באופן די סדיר עד שהחלטתי להתחיל ולתזמן אותם. 6 דקות, 5 דקות, 9 דקות, 6 דקות. הם המשיכו לבוא אבל לא בתדירות גוברת אלא כל פעם בהפרש אחר. לפעמים, חזקים, לפעמים, חלשים עד מאוד. ישבתי על הספה ותזמנתי לעצמי על נייר. ישבתי שם וסתם חלמתי על הדברים שיבואו. צח התעורר ולא סיפרתי לא שאני סופרת. לא רציתי סתם להקפיץ אותו עד שזה באמת זה. לאחר כמה שעות ירדנו לפשפש במכירה (יארד סייל) של השכנים. דווקא מצאנו שם פריט שהיה חסר לנו בהכנה שעשינו לבואו של נדב, שולחן החלפה שהתאים יפה מאוד לעריסה שקנינו. (לא משנה שלעולם לא השתמשנו בעריסה), בשולחן ההחלפה דווקא כן. מישהי במכירה אפילו אמרה לי את נראית כאילו את יולדת בקרוב, אמרתי לה, את לא יודעת כמה. כאשר עלינו הביתה מיד שטפתי את השולחן והעברנו מדף ספרים קטן שהיה בחדרנו לחדר כניסה כדי לפנות מקום עבורו. הצירים החלו לכאוב ביתר אינטנסיביות ואנחנו כל הזמן סופרים את הדקות אבל, לא היתה התקדמות מתמדת של מרווחים בין הצירים. אני בתוכי ידעתי כי אלו לא צירים של לקראת לידה, למרות שהכאבים התחילו לשתק אותי. השתמשתי בנשימות שלמדתי בקורס הכנה ללידה, שצח כל כך רצה לתרגל אותם, ואני הרגשתי שאין צורך. ובזמן אמיתי אני נשמתי מצוין, הן מאוד עזרו להסב את הכאב. התקשרתי לאמא שלי שהיתה אמורה להגיע לשיקגו ביום למחרת כדי לבשר לה שהצירים החלו ואם תגיע לשדה תעופה ואין תשובה אצלנו בבית שפשוט תיסע לבית חולים ישירות. היא הזמינה את כרטיס הטיסה שלה 3 חודשים קודם, ליום לפני התאריך המשוער שלי. ובדיעבד נחתה בזמן הלידה והיתה בבית חולים כאשר נדב היה בן שעתיים בלבד. עיתוי מושלם! בערך בשעה 7:00 בערב, התקשרנו לרופאה התורנית כדי לעדכן אותה כי הלידה ככל הנראה תהיה בקרוב. את מעקב הלידה עשיתי בקליניקה עם 8 רופאות נשים שבמשך המעקב הכרתי את כולן, חוץ מהרופאה שהיתה תורנית ובסוף יילדה את נדב, כמובן. להפתעתי היא דווקא הציעה שאבוא לבית החולים ותבדוק מה קורה איתי. ידעתי שיחזירו אותנו הביתה אבל הסקרנות וההזדמנות לעשות משהו במקום לחכות בבית גברו עליי ויצאנו לבית החולים. הנסיעה היתה מאוד קשה. צירים בזמן שאת חגורה בחגורת בטיחות זה סבל גדול, מה גם שעברנו על גשר עם רשת פלדה שעושה ויברציות חזקות בכל המכונית כולל הרחם המתכווץ שלי, כאב מאוד מאוד. בבית החולים, האחות המקבלת קבעה כי יש לי פתיחה של סנטימטר וחצי וכמובן שלחו אותנו הביתה אבל לא אחרי שהציעו משכך כאבים לדרך. לא לקחתי. אבל הבנתי עכשיו שזאת הסיבה שהרופאה ביקשה שאבוא כדי לתת משכך כאבים ללילה. שאלו אותי מספר פעמים אם אני בטוחה שאני לא רוצה. כאשר המתנו שם הגיעה אישה היספנית קטנטנה שנראתה כאילו היא עומדת להוציא שלישיה. כשראיתי את הפנים שלה ידעתי שיש לי עוד דרך עד הלידה. חזרנו לדירה, כן שוב דרך גשר הייסורים. לאחר מספר שעות נוספות של צירים חזקים (שפשוט סרבו לבוא כל 5 דקות) נכנסתי לאמבטיה חמה שבאמת עזרה עם הכאב. אני מצאתי כי התנוחה של פישוק עם ידיי מסביב לצווארו של צח היתה הכי נוחה לעבור את הצירים. יכולתי לפתוח את האגן, אבל להישען על צח, לגנוח וקצת להתרפק. צח לקח מספר סרטי ווידאו למקרה שלא נישן בגלל הצירים והחלטנו לראות אחד מהם כדי להעביר את הזמן. הסרט היה "חמון, חמון" של אלמודבר, סרט די מוזר ומיני. נוצר מצב סוריאליסטי בו אנחנו בוהים בסרט בשעה 3:00 בבוקר סחוטים מעייפות וכל 6, 7,9, דקות אני אומרת "ציר" וצח מפסיק את הסרט. אנחנו מתחבקים עד שהציר עובר ואז חוזרים לסרט. נטשנו אותו לקראת השעה 4:00 ופשוט ניסינו לישון. ובאמת הצלחנו לישון. אני איזה 40 דקות שהצירים פשוט שככו כדי שאצבור קצת כוחות לקראת הלידה. צח ישן קצת יותר ממני. ואז חזרו הצירים ובגדול. הם הגיעו עכשיו כל 5-6 דקות בחוזקה שהייתי חייבת להיאנח אנחות ארוכות ועמוקות כדי להכיל אותם ולא להיקרע מהם. בשעה 6:30 נכנסנו למכונית ונסענו שוב לבית חולים, שוב צירים בתוך חגורת בטיחות ושוב גשר הייסורים שפשוט צעקתי כל הנסיעה עליו. האחות בדקה אותי והיתה פתיחה של 2.5 סנטימטר. איזה ייאוש. כל העבודה של אותו לילה לפתיחה של סנטימטר בלבד. אוף. הרופאה הציעה שנלך לטיול רגלי כדי לזרז את הצירים. היא הציעה לטייל במדרגות של הבית חולים או אם נרצה לצאת החוצה. בית החולים שבו נדב נולד נמצא בצד הצפוני של הדאונטאון של שיקגו שמתפרסת על לייק מישיגן. החוף של האגם הוא בערך 30 מטר מהבית חולים. כך קרה שבבוקר שנדב נולד, אני וצח טיילנו לאורך האגם מחובקים ומחזיקים ידיים. היה יום ראשון 8 בבוקר וכל התנועה בטיילת לאורך האגם היתה של רצנים, רולר בליידס וכל מיני אנשים יפים ואקטיביים. השמש היתה חזקה אבל משמחת. השמיים היו כחולים. הרוח מהאגם ליטף את פנינו, והיתה תחושה של חופש ואהבה. לקחתי איתי כוס גדולה של שבבי קרח מהבית חולים והלכנו לאיטנו. אני וצח בשעות האחרונות שלנו כזוג, רק שנינו. היה נפלא, לא הייתי יכולה לדמיין סביבה יותר מקסימה כדי להקל על הכאב של הצירים. כל כמה צעדים הגיע ציר ואנחנו עצרנו והתחבקנו עד שהוא עבר. גם חלק מהצירים עברתי בהליכה. כאב הרבה פחות מאשר הצירים של אותו לילה. באיזה שלב איזה כלב רץ מתוך המים וקפץ עלי. בדרך כלל הייתי מברכת אותו בשימחה, הפעם הוא כמעט הפיל אותי. אני לא זוכרת בדיוק על מה דיברנו בזמן שהלכנו אבל שניני חייכנו לעצמנו ואחד לשני שהנה זה בא, הבן שלנו עוד מעט יוולד. הלכנו בערך חצי קילומטר! מצאנו שירותים ציבוריים שהייתי חייבת להשתמש בהם וחזרנו לכיוון בית החולים. האחות בדקה אותי והייתה בפתיחה של 4 סנטימטר. זאת אומרת ששעה וחצי של הליכה עשו יותר עבודה מכל הלילה הקודם. יכולנו כבר להיכנס לחדר הלידה. פרצתי בבכי חזק של שחרור והתרגשות. השעה היתה כבר 9:30. חיברו אותי למוניטור והרופאה מיד רצתה לתת משכך כאבים, אני לא זוכרת איך קוראים לו, כדי שאנוח מהלילה הארוך לקראת הלידה. אני הסכמתי. אני חושבת שבאותו זמן גם התחילו לטפטף פיטוצין. מבלי לשאול, רק כבדרך אגב. המשכך לא הפחית את הכאב של הצירים כלל, אך בין ציר לציר אני הייתי מסטולית לחלוטין. לא יכולתי לתפוס מחשבה רצופה, עם זאת כאשר ציר הגיע אני התמקדתי בגלל הכאב וחזרתי לאדמה. אני זוכרת שאמרתי באחת החזרות שלי, את המילים הנצחיות. "אני לא עומדת בכאב יותר" וזה בעודי אוחזת את הצדדים של המיטה עם קצוות הציפורניים. לאחר כשעה של צירים שהתחזקו והתחזקו הרופא הודיעה שאני בפתיחה של 7 ס' ושאלה אם ארצה אפידורל. צח החליט שכן, ובדיעבד טוב שכך. הרופא המרדים הגיע וזרק את צח מהחדר בבושת פנים. האם כל הרופאים המרדימים כל כך מגעילים? למזלי, האחות שנשארה איתי בחדר היתה שם בשבילי והחזיקה לי את היד. הכאבים התחילו להיעלם. כאשר הייתי בפתיחה של 10 ס' הרופאה הודיעה בהחלטיות שהיא עכשיו פוקעת את מי השפיר, וכך היא עשתה. אני רוצה להדגיש כאן שאני הרגשתי במשך כל הריוני שאני סוג בן אדם שלא זקוק לדולה. לא הבנתי על מה כבר הייתי יכולה לדבר איתה, אני הרי משיגה את המידע שרציתי עבור עצמי דרך קריאה, אינטרנט(כמובן הפורום), דיברתי מעט עם נשים אחרות על חוויות לידה שלהן. ידעתי שבן זוגי ידבר עבורי במשך הלידה ויבין את הצרכים שלי, ויספק לי תמיכה פיזית ונפשית. אבל כאן, בנקודה זו של הלידה שלי, באמת הייתי צריכה דולה. מישהי שמבינה במשמעויות של ההתרחישים האפשריים בלידה מודרנית. והיתה מעלה אותם בפני כדי שנחליט קודם מה לרוחי, מה הכרחי ומתי. והיתה יכולה לשמש לי פה בזמן הלידה. אבל לא היתה לי דולה, וכשהרופאה רצתה לזרז היא פשוט עשתה זאת. אני במוחי ידעתי שיש סיבה לא לפקוע, אבל מודה שלא חקרתי לעומק למה, ולא דיברתי עם הרופאות בקליניקה על זה קודם ללידה. לא היו לי את הכלים לערער על החלטת הרופאה, לא נפשיים, ולא פיזיים. די מהר לאחר שפקעה את מי השפיר. התינוק שלי נכנס למצוקה עוברית. דפיקות הלב שלו ירדו ל 50. הם עשו לו מוניטור ישר לראש, אבל הדופק שלו לא עלה. הרופאה ביקשה שאסתובב על מיטה, על הצד, על הברכיים. הבינה כי משהו מפריע לחבל התבור וחשבה שאולי שינוי התנוחה שלי יעזור לשחרר אותו. זה לא עזר. היא לא סיפרה לנו על המצוקה, ואני בכלל לא הבנתי איך אני אמורה ללדת כאשר אני עומדת על ארבע. עם זאת, היתה מורגשת בחדר תחושה של לחץ, מאווירה נינוחה הצוות שם נכנס להיכון. מדלת צדדית נכנס צוות של עוד 4 אנשים למקרה חירום. והרופא אמרה פתאום, We have to get this baby out now בדיעבד קראתי כי זאת בדיוק אחת הסכנות של פקיעת מי שפיר. השק של מי השפיר הולך לפני הראש של התינוק ומגן על הראש שלו. הפקיעה בעצם יוצרת וואקום ומושך את התינוק לתוך תעלת הלידה מאוד מהר ופעולה זאת עלולה גם לשאוב את חבל התבור לצד התינוק. אני לא בטוחה שזה מה שקרה במקרה שלנו, אבל רק החשש שכן מספיק בשבילי כדי לעמוד על כך כי לא יעשו לי את זה בלידה הבאה. הלידה התקדמה מהר ולא היתה סיבה (לא כלכלית) לזרז את העניינים. לאחר הלידה הרופאה דיווחה כי השיליה היתה בריאה, אבל חבל התבור של נדב היה לדבריה "מתוח", דק מאוד במקום אחד. היא הוציאה אותו עם מלקחיים. צח היה המום. הוא עמד בצד כאשר אמרה לו "תפוס רגל אחת". היא לקחה ידית ברזל אחת והכניסה, לקחה עוד ידית ברזל והכניסה. תפסה את הראש של נדב והוציאה את הראש מתעלת הלידה. אז היא אמרה לי לדחוף. אני דחפתי והרגשתי אותו יוצא ממני (איזה אושר). מהמלקחיים אני נקרעתי בשלוש מקומות בפנים, במקום אחד הייתי צריכה 4 תפרים. למזלי, החלטנו לעשות אפידורל כי אני שמחה מאוד שלא הרגשתי את המלקחיים והקרעים בעקבותיהם. נאמר לי שאלה כאבי תופת. נדב יצא יותר טוב ממני, לא נפגע כלל מהמלקחיים, רק היה לו פס אדום על הפרצוף שעבר לפני שהיה בן שבוע. שמו את נדב מתחת למנורות כי טמפורטורת הגוף שלו היתה נמוכה. אני כל כך רציתי אותו עלי, סוף סוף לגעת בו. אמרתי להם שאחמם אותו עם גופי. אבל סירבו לבקשתי. נדב שכב מתחת למנורות וצרח וצרח. צח עמד שם חצי מטר ממנו מביט עליו המום ובוכה (צח בכה). ואני, עם שתי רגליים למעלה, כשהרופאה עוד תופרת אותי צועקת לצח. "תגע בו כבר הוא צריך אותך", צח התקרב והושיט אצבע לנדב ונגע בו ברגל כאילו שנגע בדבר שלא מאמין בקיומו. ואני לא עומדת בצרחות של נדב, "תלטף אותו תגע בו". צח הניח את הראש שלו מול נדב שם על השולחן מתחת למנורות ונדב מיד השתתק. צח מלמל לו מילות אהבה ונדב תפס את הפנים שלו. שניהם רגועים ומתמוססים מההיכרות. וסוף סוף הגיע תורי לקבל אותו לידיי. האחות הביאה אותו אלי, לא שטוף, עם שיער מתולתל ופזור, כל כך יפה. אני לקחתי אותו לידי והבטתי לתוך הפנים שלו. העיניים הזקנות והחכמות שלו שהכילו את העולם ומלואו הביטו עלי בחזרה ואמרתי לו "שלום נדב, ברוך הבא לעולם". נדב נולד ב 7.7.02 בשעה 13:21, זמן שיקגו תוכן ההודעה: תגובות נוספות 8/7/2003  7:46 לעינת המון מזל טוב- - ilona 8/7/2003  8:24 וואו עינת אני דומעת איתכם, משפחה מקסימה !! - זהר 8/7/2003  8:27 איזה סיפור יפה ומרגש! מזל טוב! (ל"ת) - דניאלה 8/7/2003  8:44 איזה סיפור מקסים, (למרות הכל) מזל טוב (ל"ת) - רוני 8/7/2003  9:5 איזה יופי של סיפור, אני בוכה עכשיו. מזל טוב לנדב ליומולדת שנה (ל"ת) - צזדמנת 8/7/2003  9:30 עינת נדב וצח מזל טוב, - רוניתה 8/7/2003  9:34 ממש סרט! איזו התרגשות! מזל טוב רב ליום ההולדת!! (ל"ת) - liat 8/7/2003  9:59 איזה סיפור מופלא. יום הולדת שמח לשלושתכם!!! (ל"ת) - מיכל פ 8/7/2003  10:3 מדהים, איזה סיפור מדהים, את חייבת לנסות את כישורייך כסופרת!!!! (ל"ת) - מורגין 8/7/2003  12:1 מזל טוב. סיפור מרגש נורא. דמעות בעיני. - נתנת 8/7/2003  13:4 הסוף שבו בן זוגך פוגש את בנו תחת המנורות-בזה לא יכולתי לעמוד! - גילי אבישי 8/7/2003  13:51 *דמעות בעיניים* (ל"ת) - ארזית 8/7/2003  15:6 עינת כמה מרגש... וגם בעלי ואני חולקים עם נדב יומולדת! מזל טוב! - נועה 8/7/2003  18:26 עינת, מזל טוב כפול, וגם הזמנה - נועה ברקת 8/7/2003  18:32 תודה רבה, רבה לכל המגיבות... - עינת מ 8/7/2003  18:53 לרוניתה - עינת מ 8/7/2003  22:32 סיפור נהדר ומרגש. מזל טוב לכולכם. (ל"ת) - הללי 8/7/2003  23:28 עינת היקרה - לירון 9/7/2003  1:11 וואו איזה סיפור מדהים, איזה סיפור. מזל טוב לכם, והרבה אושר! (ל"ת) - רינת של עידן 9/7/2003  12:46 מזל טוב - כ"כ ריגשת אותי - אמא'לה 10/7/2003  0:44 מזל-טוב ושפע חלב. תודה מעומק הלב על שיתוף אותנטי ונוגע - רותי קרני הורוביץ 10/7/2003  5:9 וואו! הותרת אותי ללא מילים. - שרון-ש

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש