אז ככה. ידיד שלי התקשר לבשר לי על מסע הצפוי לו. מורה הזן שלו שולח אותו למסע "סמוך על אקזיסטנטס", שזה אומר לצאת לשטח בלי כסף אוכל טלפון וכו', שלושה ימים של לחיות ככה, ממה שיבוא, לעמת את הפחד ישר בפרצוף, לחיות את הגוף במלואו, לראות את הנפש דרך עיניים מיוזעות ובטן מקרקרת.
מאד התרשמתי. גם אני פגשתי במחוזותי את דרך הזן, ויודעת על מסע כזה ושכמותו. התרגשתי, קינאתי...אני מטפלת באור, תינוקי המקסים ולא יכולה לצאת לחפש את עצמי ואת אלוהים במקום אחר חוץ מאשר בבית... אבל זהו זה! בדיוק!
כל מורי הזן הדגולים, המוארים למיניהם, התלמידים והצועדים בדרך. כל כך הרבה עילויים ותלמידי חכמים, כל כך הרבה דרכים אל האמת האחת. איפה אנחנו הנשים? איפה המורות ונושאות הלפיד? איפה המודטות הנצחיות, למה כל כך מעט ידוע עליהן? למה כל כך מעט סיפורי מוארות? ואלו שכן, לרוב ויתרו על חיי משפחה.
אני יודעת שאני לא מחדשת אבל הבנתי מגיעה מתוך החוויה עכשיו. לא מתוך התאוריה.
לידה.
לוותר על הידוע, כי חייבות. לוותר על שליטה, כי חייבות. להיות לגמרי גוף, לוותר על הראש. להרגיש ולזרום עם מה שקורה. ללדת בעוצמה מתוך העוצמה הפנימית והגופנית, החוויה הכי אולטימטיבית שגוף אנושי יכול לעבור. להניק, לשאת באחריות טוטאלית לשלומו של אדם אחר, לשלומו הגופני, הנפשי והרוחני. לוותר לגמרי על האגו שלי, כי צרכיו של עולל בן יומו אינם יכולים להתחשב בתמליל שבראש שלי.
כל אחת מאיתנו היא מורה רוחנית. לא בפוטנציה, במעשה. אנחנו הנשים מגלמות בתוכנו את מעשה היצירה האלוהי. אנחנו יוצרות מציאות פשוטו כמשמעו. מי בכלל צריך לצאת אז ולחפש משמעות? למה ללכת בלי מים בחוץ כשהרוח מתדפקת על הדלת? כל רגע של טיפול יומיומי באור שלי הוא רגע קדוש. לפעמים אני נלחמת בזה ולפעמים מתמסרת. הזמן מאבד משמעות. החיים נמדדים לפי חיוכיו של מישהו אחר. אני התלמידה ואור הוא הגורו שלי. אני מתמסרת למורה שלי בכל ישותי. כי רק כך אלמד על עצמי.
אני מזינה את אור ואור מזין אותי. האמהות, היא דרך אלוהים בחומר. אני ממש מתרגשת כשאני כותבת את זה. כי כך אני מאמינה ומרגישה. לא סתם ניתן לנו המתת הזה, להביא ילדים. הגוף והנפש כאחד משרתים את הרוח השואפת לחזור הביתה אל מקורה, והנה נשים בוראות כמקור. אם נאמר שלאשה בינה יתרה, אני מסכימה. מערכת המין שלי היא כלי רוחני ממדרגה ראשונה.
תודה לברואי, ולאמא שלי, שהביאו אותי כך לעולם ואיפשרו לי ללדת, לשאת את ילדי, ולצמוח תוך שאני רואה.
|
תוכן ההודעה:
|
