|
17/7/2003 8:36
|
הללי
|
מאת:
|
קצת באיחור (בגלל בעיות טכניות) אבל- יותם שלי נולד ב-15 ביולי 99' . מזל טוב לנו וסיפור לידה שנכתב כמתנת יומולדת ממני אליו...
|
כותרת:
|
סיפור הלידה של יותם
ארבע שנים. קשה לי להאמין. מתוק שלי, אתה כבר כזה גדול. ארבע שנים שהסיפור שלך מתהפך לו בזיכרון, מתפלש, מחזק מאוד, מעלה חיוך. ארבע שנים שאני אמא.
כמה חיכיתי וקיוויתי וחלמתי אליך. כמה ציפיה. ובכל התקוות, החלומות והציפיות לא יכולתי לאחל לעצמי ילד כמוך. באמת, מתוק שלי. כמו הלידה שלך, כך גם אתה, בחלומות הכי ורודים שלי לא העזתי לחלום על ילד נפלא כמוך. אושר שלי, הסיפור הזה הוא של שנינו. כמה חבל שאתה לא יכול לספר אותו מנקודת מבטך, למרות שהיית שם.
שלושה שבועות לפני התאריך המשוער שלי הייתי בבדיקה אצל הרופא. היה לי מאוד קשה ללכת, מאוד כואב. הרופא, שמיד שם לב לזה אמר לי- 'יאללה, תעלי'. אחרי בדיקה פנימית קצרה הוא שאל אותי "מה את עושה היום?" אמרתי לו שאני צריכה להכין דברים ליומולדת של אמא שלי וכל מיני כאלה. "כדאי שתכיני אותם מהר. יש לך פתיחה של סנטימטר וחצי. לדעתי את תלדי בימים הקרובים". מאוד התרגשתי. זה היה רגע קצת מפחיד בשבילי כי פתאום קלטתי שזה קרוב נורא. שהוא תיכף מגיע. שאני תיכף אמא.
התקשרתי לצביקה ואמרתי לו את זה. וחיכינו. בנתיים עברו הימים. כל פיפס הכי קטן חשבתי שאולי מתחיל משהו, כל כמה ימים אני אצל הרופא שמודיע לי- 'אל תלכי לקניון, שלא תלדי שם...'
ביום רביעי, 14 ביולי (שלושה ימים לפני התאריך המשוער שלי) התעוררתי מאוד מוקדם ולא הצלחתי להירדם. הלכתי עם חברה לארוחת בוקר (מזל שהיא הכריחה אותי לאכול) ואחר כך חזרתי הביתה. לא הרגשתי כל כך טוב אז אמא שלי אמרה לי ללכת לרופא. הלכתי. הרופא לא הבין איך עדיין לא ילדתי והודיע לי שכדאי לגמור עם זה וזהו (לפי המדידה שלו היתה לי כבר פתיחה של 3 ס"מ, בלי צירים) ושאלך לבית החולים לפקיעה יזומה של מי שפיר ומשם הכל כבר ירוץ. לא רציתי. חיכיתי עד הערב ובסוף החלטנו ללכת לבית החולים בכל זאת.
התקלחתי, לקחנו תיק ונסענו צביקה, אמא שלי ואני. בקבלה של חדר יולדות לא כל כך הבינו מה אני רוצה ובבדיקת רופא ראו פתיחה של 2 ס"מ והרופא אמר שהוא לא פוקע לי את המים ושהפרוטוקול הוא לחכות לצירים ותוך כדי שהוא מדבר (עם האצבע בפנים...) אני מרגישה כאב נוראי, מין הרגשה של פלישה נוראית לתוך הגוף שלי. אני צועקת בבהלה. 'אל תדאגי, רק עשיתי לך סטריפינג'. טוב שהוא אומר לי. שאלתי אותו מה זה אומר. 'לפעמים מתחילה לידה תוך 24 שעות', הוא אמר בזלזול, 'אבל אם זה מתחיל- תשתדלי להגיע אחרי ארבע בבוקר כדי שאוכל לישון'.
יצאתי מחדר יולדות במצב רוח קשה מאוד. הסטריפינג שנעשה ללא הודעה מוקדמת גרם לי להרגיש מחוללת, מזולזלת, כאילו חדרו לתוכי בתוקפנות ובאלימות. הייתי שפופה לחלוטין.
אמא שלי נסעה לביתה ואנחנו הגענו הביתה בערך באחת עשרה וחצי בלילה. כבר בדרך חזרה היו לי 'ברקסטון היקס' מאוד חזקים אבל חשבתי שזה בגלל הישיבה הלא נוחה באוטו.
ברגע שנכנסנו הביתה הלכתי להתקלח. לשטוף את ההרגשה הקשה הזאת ממני. את הרופא, את היחס שלו, את האכזבה מכך שלא נשארתי ללדת למרות שכבר התכוננתי נפשית...
במקלחת היו עוד כמה 'ברקסטונים' חזקים מאוד ואולי איזה התחלה של כאב. נכנסתי לחדר השינה. צביקה נמנם לו במיטה. אחרי כמה דקות אמרתי לו שנראה לי שמתחילים צירים. 'את בטוחה?' הוא כבר היה מאוד סקפטי, 'עזבי, בואי תנסי לישון'. שכבתי במיטה לידו. ההתקשויות היו מלוות בכאב עמום, לא ברור. הסתכלתי על השעון ליד המיטה. הצירים היו מאוד לא סדירים, מאוד אוריריים כאלה. לא הצלחתי לישון. "נראה לי שמחר כבר תהיה אבא", אמרתי לצביקה כדי להעיר אותו סופית. הסתובבתי קצת, ודי מהר הכאב תפס תאוצה, והצירים הפכו להיות 'בעלי נוכחות'. מצב הרוח הקשה התחלף בתחושת אושר נפלאה. איזה כיף של צירים. התינוק שבבטן שלי באמת רוצה לצאת! איזה כיף! כמה אני כבר רוצה לחבק אותו!
עברנו לסלון. ישבתי על הכדור, על השולחן קנקן מלא תה פטל ושיחקנו טאקי. כל ציר אני קצת מתנשמת, מתחברת לכאב בשמחה רבה, ועוד מצליחה לנצח במשחק!
בסביבות שתיים בלילה אני מתקשרת לאמא שלי. 'נכון שאת מתגעגעת אלי?' אני צוחקת איתה. היא לא מבינה. 'יש לי צירים!' אני מודיעה, והיא, שהתעוררה מהשינה אומרת 'את בטוחה? שאני אלך להתקלח? לשתות קפה?' אמרתי לה שאני לא יודעת ושהצירים לא ממש רציניים. 'מה לא רציניים, את מדברת איתי אולי חמש דקות וכבר התנשמת פעמיים!' זה קצת איפס אותי. ניסינו עוד קצת לשחק ואז שלחתי את צביקה להביא מהאוטו (תיק הלידה נשאר באוטו) את הדפים של התנוחות לצירים. ירדתי על שש, שזו התנוחה היחידה שזכרתי והעברתי עוד כמה צירים בתנוחה הזאת. ממש כאב כבר. ותוך כמה שניות, פתאום משהו השתנה.משהו בתחושה הפנימית. לא יודעת בדיוק מה, אבל כשצביקה חזר (עם הדפים ביד) הודעתי לו- נוסעים לבית חולים.
באוטו הצירים התגברו והייתי על שש במושב האחורי ואחר כך נשענתי על המשענת של הכסא שליד הנהג. השעון שבלוח השעונים הראה צירים כל שתי דקות-דקה וחצי. פגשנו את אמא שלי בחניה והלכתי את כל הדרך עד לחדר הלידה. כל ציר שהגיע התקבל באהבה ובשמחה גדולה.
חייכתי למיילדת בקבלה,(צביקה תמיד מתעקש שהדבר הראשון שאמרתי לה היה 'איפה הסמים?!' אבל אני כל הזמן אומרת לו שזה היה בצחוק...) הודעתי לה שיש לי צירים, עברתי את הבדיקות הרגילות ונשלחתי למוניטור. אמא שלי באה איתי, והעבירה לי את הזמן. החיוך לא ירד לי מהפרצוף. המיילדת ניגשה לראות את המוניטור והיתה בשוק מהאורך והתכיפות של הצירים, לעומת הצורה שבה התנהגתי.
הרופא (כן, אותו אחד) שכנראה מישהי אחרת כבר העירה אותו, בדק אותי וגם העביר עלי איזה סטג'רית ופה אחד הוחלט- 4 ס"מ. יצאתי מהחדר שלו, ובדילוגים בישרתי לצביקה ולאמא שלי את הבשורה.
ליד המקלחות פגשתי את רבקה, המיילדת שעשתה לנו גם את הסיור. דיברנו קצת, היא הציעה לי לנענע את האגן, אני התנצלתי שלא למדתי לעשות נשימות. 'זה בסדר, את נושמת נהדר', היא אמרה.שאלתי אותה אם היא ממליצה על חוקן. היא אמרה שכן. עשיתי, התקלחתי הרבה זמן, לבשתי חלוק ויצאתי חזרה לקבלה. המיילדת רצתה לקחת אותי לחדר לידה. ביקשתי לא להיכנס בנתיים, ואמרתי שאני רוצה עדיין להסתובב. היא אמרה שאין בעיה וכשארגיש שאני רוצה- שאגש אליה. חדר הלידה היה שקט, וחוץ מעוד יולדת אחת היינו לבד. הלכתי קצת, רקדתי בצירים וסבלתי בהנאה גדולה, כשאני מרגישה איך כל ציר ממש דוחף עוד קצת למטה. אחרי איזה רבע שעה, חזרתי למיילדת וביקשתי- לחדר לידה.
ושם- שוב מוניטור, ועירוי (ביקשתי אפידורל) ופקיעה יזומה של מי שפיר (למה? למה? למה?). ריבקה בדקה אותי- חמישה ס"מ. מתקדם מצוין. הכאב כבר היה מאוד קשה. רבקה, שלא יצאה לשניה מהחדר הציעה שאשכב על הצד. ניסיתי. אלה הצירים שזכורים לי כהכי קשים שהיו לי. כאבים מדהימים בעוצמתם. הרגשתי כמו לוייתן שחנית תקועה בבטנו. צביקה החזיק לי את היד וביקש- תלחצי לי על היד, תוציאי את הכל על היד שלי. לא יכולתי. חוץ מלהתנשם לא יכולתי לעשות כלום. גם לא לצעוק. לא הוצאתי פיפס מהפה. האישה בחדר הלידה הסמוך לא הפסיקה לצרוח ואני הייתי בפאניקה. אם היא צורחת ככה, מה עוד מצפה לי? כמה זה עוד יכול לכאוב?
רבקה אמרה שהמרדים כבר פה, אבל היא שלחה אותו קודם ליולדת השניה כי היא בלידה שניה. או. הרגשתי שאני יכולה ממש להריח את האפידורל ונרגעתי קצת. אחרי איזה עשר דקות הוא נכנס אלי לחדר. המלאך. המושיע. הסתכלתי עליו כמו על המשיח בעצמו. רבקה בדקה אותי בדיקה אחרונה ואני זוכרת את תנועת ה'לא' שהיא עשתה עם הראש, בין שתי רגלי. רגע, מה לא. רגע, רגע רגע. אני רוצה. כן. אני רוצה. ורבקה אמרה- 'יש לך פתיחה של 9 ס"מ. את עוד עשר דקות יולדת'. ואני אמרתי- 'לא, אני רוצה בכל זאת! אני רוצה אפידורל!' ורבקה אמרה- 'יותר כואב מזה כבר לא יכאב'. 'את מבטיחה לי?' שאלתי בהיסוס רב, 'כן', היא אמרה. בחשש מעורב בשמחה ויתרתי על האפידורל.
אחרי כמה צירים הרגשתי שאני צריכה ללחוץ. רבקה ניסתה להסביר לי איך, אבל לא הייתי מסוגלת להקשיב לה. הייתי בעולם שלי, והיא ניסתה לאפס אותי קצת. צביקה כל הזמן הרטיב לי את השפתיים וניגב לי את המצח. בסוף עשיתי מה שהיא רצתה, ואחרי כמה דקות קיבלתי סחרחורת. חיברו אותי לחמצן. רבקה היתה רגועה מאוד. היא אמרה לי להרגיש את הראש שבין רגלי. לא כל כך רציתי, זה קצת הלחיץ אותי אבל הושטתי יד בכל זאת. היה לי קשה להאמין שבין אצבעותי נמצא הראש של התינוק שלי. היא אמרה שהיא מאוד משתדלת בלי לחתוך אבל חייבים. אז היא חתכה. ויותם יצא.
ובשניה אחת הפסיק הכאב. צביקה זכר להסתכל על השעון. השעה היתה 5:25 בבוקר. השמש בדיוק התחילה לזרוח.
ריבקה חתכה את חבל הטבור, ניקתה אותו, ונתנה לי את התינוק הנפלא, שכל כך שמחתי ללדת. הייתי מאושרת, אולי הכי מאושרת שהייתי בחיי. ניסיתי להניק אותו אבל הוא לא רצה. אחר כך רבקה לקחה אותו לתינוקיה וצביקה ליווה אותו. בדרך הם פגשו את אמא שלי מחכה בחדר ההמתנה. היא הביטה בצביקה, חייכה והמשיכה לקרא. שניה מאוחר יותר היא שוב הרימה את עיניה בפליאה, הסתכלה על העריסה, הסתכלה על צביקה ולא האמינה. "יש לך בת נהדרת", רבקה אמרה לה, "גיבורה אמיתית".
אחר כך רבקה באה לבקר אותי בהתאוששות. "היה לי כיף", היא אמרה, "את באמת גיבורה". הייתי מאושרת, מעופפת בענן של התרגשות ועוצמה ודבריה של רבקה רק העיפו אותי גבוה יותר. עשיתי את זה. חמש שעות של צירים. חמישים דקות בחדר לידה.
אחר כך ניגשה אלי המיילדת שקיבלה אותי במיון יולדות ואמרה: "את יודעת שהתערבנו על הלידה שלך, אם היא תהיה ארוכה או קצרה". "נו", שאלתי, "וזכית?" "לא", היא אמרה ,"הפסדתי".
וככל שעובר הזמן, וככל שאני שומעת על לידות אחרות אני יודעת שזכיתי. זכיתי בגדול. בלידה מופלאה (למרות הכל) ובילד קסום
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
