2/8/2003 21:46
|
jo
|
מאת:
|
לידת הבית של כנרת (כולל דעותי האישיות - לא כולן חייבות להסכים)
|
כותרת:
|
לידת הבית של כנרת בחברה שלנו, התערבות רפואית היא חלק בלתי נפרד מהבאתו של ילד לעולם. קיימת הסכמה שבדיקות גנטיות, אולטראסואנד, מי שפיר וכו' הינן חלק מהמסלול בדרך להיות הורה. ההתערבות הרפואית נותנת אשליה של שליטה בתהליך ההיריון ובהורדת חוסר הוודאות שבו. החיפוש שלנו אחר שליטה וודאות בתהליך, שהינו מחוץ לשליטתנו ומלא בחוסר וודאות, מוביל אותנו לסמוך בעיניים עצומות על הרפואה והרופאים. ההסתמכות על הרפואה מגיעה לשיאה בלידה. בבית החולים לצוות הרפואי אחריות על תהליך הלידה ושלומם של התינוק והאם. רובם המוחלט של הורים מוותר על האחריות ההורית בלידת תינוקם ובטיפולו בימים הראשונים שאחריה. הם מרגישים בטוחים יותר כאשר הרפואה מתערבת והצוות הרפואי לוקחת אחריות וזאת למרות המחקרים המדעיים המצביעים על הסכנות שבהתערבויות רפואיות בתהליך הלידה. בלידת בית האחריות לשלום הילד והאם נופל על ההורים והמיילדת. אחריות זו כבדה ומאיימת. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם אחריות גדולה זו, ובעלי כלל לא רצה, אבל הגענו להבנה שלהיות הורה זה לקחת על עצמך אחריות כבדה ובלתי פוסקת. אם אנחנו מוכנים להיות הורים אז גם האחריות על האופן בו ילדינו יבואו לעולם היא שלנו. אני בן אדם מאוד אורייני. בזמן ההיריון קראתי המון על היריון ולידה. ספר אחד The Thinking Woman's Guide to a Better Birth השפיע עלי המון. התחלתי לפחד מלידה בבתי חולים ולהתעניין בלידות בית. בעלי לא התלהב מהרעיון של לידת בית ולכן הלכנו על דרך מקובלת יותר והתחלנו לחפש דולה. נפגשנו עם שתי דולות, שתיהן אמרו בפירוש שהן אינן מתערבות בכל הקשור לחלק הרפואי. כלומר, אם הרופא בא ואומר שצריך לעשות זירוז כי הלידה לא מתקדמת מספיק והדולה לא מסכימה עם ההחלטה הזאת, שתיהן אמרו שהן לא יגידו את דעתן. לא הרגשתי צורך במשהי שתעשה לי מסז', חיפשתי משהי שמאמינה בטבעיות של הלידה ותגן עלי מפני בית החולים. שתי הדולות הבהירו שזה לא תפקידן. לכן, עם או בלי דולה, הייתי מאוד לא שקטה עם ההחלטה ללדת בבית חולים. חשבתי שהפחד שלי מהתערבויות רפואיות יפריע להתקדמות הלידה שלי מה שיגרום לאותם התערבויות מהן אני פוחדת. החלטתי לדבר עם מיילדת בית על מנת לשמוע על הנושא של לידת בית. נסענו לפגוש את המיילדת, ישבנו אצלה ודברנו. היא הייתה בדיוק מה שחיפשתי במיילדת – מקצועית, נינוחה וכנה. גם בעלי התרשם ממנה לטובה. הפגישה איתה סגרה את העניין, החלטנו שנלד בבית. החלטנו שלא נספר לאף אחד על ההחלטה עד שמועד הלידה יתקרב. לא רציתי להתווכח עם אף אחד על ההחלטה, למרות שידעתי את כל הנתונים, מספרים ועובדות על לידות בית. פעם אחד דברתי על הסיכונים של אפידוראל עם חברים טובים שלנו שהאם ילדה עם אפידוראל. התגובה של בן זוגה הייתה "את כזאת עדינה, נראה אותך יולדת בלי אפידוראל." נפגעתי מזה והבנתי שאסור לדבר עם אף אחד שלא חושב כמונו. אנשים לא מאמינים שלאישה יש את הכוח ללדת ללא משככי כאבים. הם לא מאמינים שגופה של האישה מסוגל להביא לעולם תינוק בריא מבלי שצריכים "לעזור" לה במתן משככי כאבים, לחתוך את תעלת הלידה שלה, ולשאוב את התינוק החוצה עם מכשיר ואקום. הם גם לא מאמינים בחשיבות הכאב בתהליך הלידה ולא מודעים לסיכונים של משככי כאבים. ההיריון עבר באופן תקין, וכל שבוע שעבר גדלו הסיכויים שלנו שנלד בבית. עברנו קורס הכנה ללידות בית, קראתי את הספר Birthing from Within ועשיתי כמה מהתרגילים שמופיעים בו. השתמשתי מידי יום באפי-נו. הרגשתי מוכנה נפשית ופיזית ללידה. תאריך הלידה המשוער שלנו הגיע ועבר ללא שום סימנים של לידה קרובה - לא צירים של ברקסטון-היקס, לא ירידת מים, כלום. ב-24 למרץ, 4 ימים לאחר התאריך המשוער, ב-23:00 הלכתי לעשות פיפי לפני השינה ומצאתי על נייר הטואלט את הפקק הרירי. לא היה שום ספק שזה זה. בעלי רץ לספרים לבדוק מה זה אומר ולאכזבתי חזר להגיד כי הלידה צפויה תוך שבועיים מירידת הפקק. נכנסנו למיטה כרגיל, כוונתי שעון מעורר לקום לעבודה ונרדמתי. ב-2:00 לפנות בוקר התעוררתי עם כאבי בטן, חשתי שאני צריכה לשירותים – דבר שלא היה יוצא דופן בשל הפירות היבשים שאכלתי כדי להתגבר על העצירות שהייתה לי בגלל כדורי הברזל. בשירותים לא יצא כלום וחזרתי למיטה. נרדמתי רק בכדי להתעורר שוב לאחר זמן קצר. שוב הלכתי לשירותים. שוב שום דבר לא יצא ושוב חזרתי לשון בכדי להתעורר שוב. כעבור שעתיים של התעוררויות כל רבע שעה, כבר לא יכולתי לשכב במיטה מחסר נחת, התחלתי לחשוב שאולי מתחיל משהו. הערתי את בעלי. הוא לקח שעון וראינו שהכאבים סדירים – כל ארבע דקות במשך 15-30 שניות. לאחר שעה של מדידות הבנו שהלידה התחילה. התלהבנו. הצטלמתי עם הבטן לפעם האחרונה. בשעה 5:30 התקשרנו לאחותו של בעלי, ארבל, שתצא לדרך. קבענו איתה שתבוא ללידה ותעזור לנו בימים שאחריה. היא גרה בבאר שבע ואנחנו במרכז, ודרך ארוכה לפניה. ב-6:00 אכלנו ארוחת בוקר כדי לאגור כוחות. עד אז בכל ציר נשענתי על השיש במטבח או על הקיר. לאט לאט הצירים נהיו כואבים יותר והייתי צריכה את בעלי שיעזור לי. גיליתי שאם אני מרפה לגמרי את כל הגוף, הצירים כמעט לא כואבים. נשענתי על בעלי והוא החזיק אותי. הציר הגיע כמו גל, הכאב היה עולה לשיא ואז נסוג. בין הצירים בעלי היה מודיע לי מתי הציר הבא אמור להתחיל, ובזמן הציר, מתי הוא עומד להסתיים. ב-8:00 בבוקר הצירים הופיעו כל ארבע דקות ונמשכו דקה. הגיע הזמן להתקשר למיילדת. באותו יום ירדו גשמים חזקים והשעה הייתה של שיא הפקקים. לא ציפינו לראות אותה בקרוב. כעבור שעה בערך ירד לי דם בזמן הציר. התקשרנו למיילדת והיא שאלה על כמות הדם – אם זה טיפות, כפות או כוסות, זה היה כפיות של דם. היא הייתה רגועה בטלפון ולכן לא דאגנו. בערך ב-10:15 המיילדת הגיעה וכרבע שעה מאוחר יותר ארבל הגיעה. אני ובעלי עדיין הסתדרנו יופי עם הצירים למרות שהם נהיו כואבים יותר. כשהמיילדת הגיעה היא בדקה אותי על המיטה בחדר השינה שלנו ונשארנו שם לשאר הלידה. המיילדת ביצעה בדיקה פנימית, ואמרה שיש לי פתיחה של 5 ס"מ. מאוד שמחתי לשמוע שהלידה פעילה. הצירים התקדמו ונהיה לי יותר ויותר קשה להרפות את עצמי לגמרי. בזמן זה התחילו לי בעיות נשימה – נשמתי מהר מידי בזמן הצירים, דבר שהלחיץ אותי מאוד. המיילדת נתנה לי שקית לשים על הפנים כול פעם שהתחלתי לנשום מהר מידי. בשלב זב קבלתי את הצירים על שש על המיטה, דחפתי את הראש שלי לתוך כרית הנקה או לחזה של בעלי שישב על המיטה. לפני כל ציר התחלתי לרעוד, הכאב היה מתחיל, עולה, מגיע לפסגה ויורד. בסוף הציר הייתי קמה מהמיטה, מסתובבת קצת ומנסה להירגע. בין הצירים הכאב לא עבר לגמרי ופחדתי שזה יתיש אותי, הרגשתי שיש לי עוד דרך ארוכה ובקשתי לאכול משהו קטן. אכלתי קצת תפוח עץ וניסיתי לשתות קצת. מידי פעם המיילדת הייתה בודקת את הדופק של התינוקת ותמיד הכול היה תקין. בסביבות 11:00 המיילדת המליצה שאנסה להיכנס למקלחת ולהזרים מים חמים על הבטן. הכאב תמיד היה בבטן התחתונה. מאוד לא אהבתי להיות במקלחת, סתם הרגשתי רטובה ולא יכולתי להישען כמו שרציתי בזמן הצירים. ניסיון נוסף היה לשבת על האסלה בזמן הצירים – אך גם זה לא היה טוב. בסוף חזרתי לעמידת שש על המיטה, וכן התחלתי לצעוק בזמן הצירים. הייתי קוראת לתינוקת לצאת. הצעקה עזרה לי למקד את המחשבות על המשימה שלפניי – לידת התינוק. הצעקות גם עזרו לי להוציא את כל האנרגיה שהצטברה בתוך הגוף בזמן הצירים. בקורס ההכנה ללידה, המדריכה לימדה אותי לצעוק מעומק הגוף. ואכן צעקתי, קיללתי ושחררתי את עצמי. הנשימות התחילו להפריע לי מאוד – נשמתי מהר מידי והרגשתי שאני מאבדת את עצמי. המיילדת אמרה לי להגיד – תי תי תי תה שוב ושוב אבל לאט כאשר הציר מתחיל. ובכך, בכל ציר, אני, בעלי והמיילדת היינו "שרים" תי תי תי תה עוד פעם ועוד פעם עד סוף הציר. השירה הזו עזרה לי לעשות פוקוס על משהו מחוץ לכאב, לסדר את הנשימות ולרגיש שאני לא לבד. פתאום התחילו לי בחילות, אמרתי למיילדת שאני לא מרגישה טוב אך עוד לפני שהיא ענתה, הקאתי את ארוחת הבוקר על בעלי. לא היה לי אכפת שהקאתי עליו, חוץ מן העובדה שהוא לא היה איתי במהלך הציר הבא משום שהוא היה צריך להחליף בגדים. הצירים המשיכו עם רווחים די סדירים ביניהם, ואני הייתי נחה ביניהם, לפעמים אפילו הייתי נרדמת בין הצירים לכמה דקות. אם נרדמתי ההפסקה בין ציר לציר הייתה ארוכה אבל הציר שאחרי התנומה היה מאוד חזק. רציתי שהצירים יהיו חזקים, ידעתי שציר חזק מקדם את מהלך הלידה, וציר חלש סתם מתיש מבלי לקדם. התחלתי להרגיש שאני צריכה לשירותים. המיילדת אמרה לי לדחוף אם אני מרגישה צורך. דחפתי קצת אבל ידעתי שזה עוד לא זה. אחרי כמה צירים עם קצת לחץ, המיילדת בקשה לבדוק אותי שוב. היא אמרה שחלק מצוואר הרחם תקוע מאחורי הראש של התינוקת. היא המליצה לבקוע את המים. האמנתי במקצועיות של המיילדת והסכמתי. בציר הבא היא הכניסה לתוכי מין מקל סריגה. הציר היה מאוד כואב על הגב והתהפכתי מהר בחזרה לעמידת שש. בצירים הבאים הרגשתי מים חמים יוצאים מתוכי. הצירים המשיכו להיות מאוד כואבים ופתאום הרגשתי צורך עז לחרבן. נזכרתי ש ב-2:00 לפנות בוקר גם הייתי צריכה ואז לא יצא כלום (כמובן שלא עשיתי חוקן). שכחתי שאני בלידה בכלל וכולי הייתי מרוכזת בלחרבן. המיילדת המליצה לי לשכב על הצד ולהחזיק את הרגל שלי קרוב לחזה. הרגשתי משהו חם מתחת לפתח הנרתיק והבנתי שהמיילדת שמה קומפרסים חמים על הפרינאום שלי. בכל ציר לחצתי כאילו שאני מחרבנת. הצירים כבר לא כאבו. שמעתי את המיילדת קוראת לארבל לבוא. המיילדת אמרה לי להרגיש את הראש. שמתי את היד שלי בין הרגליים והרגשתי משהו רטוב, שעיר ומקומט. בציר אחרי זה הרגשתי צריבה קטנה. המשכתי ללחוץ עוד פעם פעמים – עדיין בכוונה לחרבן. פתאום אני שומעת את המיילדת אומרת "אימא, תסתכלי הנה התינוקת שלך." לא הבנתי למי היא קוראת אימא, ואז ירד האסימון. הסתכלתי לכיוון המיילדת וראיתי אותה מחזיקה תינוקת עם חבל תבור מחובר לתוכי. וכך, בשעה 14:21, 12 שעות לאחר תחילת הצירים, הבנתי שנגמרה הלידה. הראש שלי נהיה צלול. הרמתי את החולצה והמיילדת שמה את התינוקת על הבטן שלי. הייתי המומה. היא הייתה כל כך גדולה ובצורה של תינוקת אמיתית. היא חיפשה את הפטמה עם האף שלה ושמתי אותה על השד שלי. חייכתי. חייכתי כל כך חזק שחשבתי שהעצמות שלי בפנים ישברו. אחרי שהתינוקת (עוד לא היה לה שם) סיימה לאכול, נתתי אותה לבעלי. המיילדת בקשה שאעמוד בכריעה כדי לעזור לשלייה לצאת, אך היא לא יצאה. חיכינו עוד קצת, הרגשתי כיווץ והשלייה יצאה. היא הייתה ענקית. לא חשבתי שהיא כל-כך גדולה. המיילדת בדקה את השלייה ואמרה שהיא שלמה. המיילדת שקלה את התינוקת, הלבשנו אותה. התינוקת קבלה טיפות של ויטמין K. המיילדת בדקה את סוג הדם של התינוקת מדם שבחבל הטבור. ולאחר מכן היא בדקה אותי לראות אם יש לי קרעים (לא היו). הצטלמנו כולנו ביחד. מאוחר יותר המיילדת שאלה אם אני רוצה להתרחץ, מאוד רציתי והייתי צריכה להשתין. הלכנו אני והמיילדת לשירותים. השתנתי, התרחצתי, ולבשתי חלוק. בינתיים ארבל ניקתה את חדר השינה וכולנו התיישבנו בסלון. שתינו קפה, אכלנו עוגיות שהכנתי לפני הלידה, דיברנו ושמחנו ביחד.
כנרת כבר בת ארבעה חודשים. הלידה מתרחקת מאיתנו כל יום, אבל בכל פעם שאני פוגשת עוד חברה שעברה "לידה קשה" שהסתיימה בואקום, מלקחיים, חתך חיץ וכו' כואב לי הלב. אני לא חושבת שלידת בית היא הדרך הנכונה והמתאימה לכול אישה, אך אני כן חושבת שמגיע לכול אישה חווית לידה משמחת ובלי צלקות גופניות ונפשיות. אם בית החולים אינו מסוגל לתת חווית לידה כזו, אז עלינו למצוא את המקום בו אנחנו כן יכולות ללדת בשקט, בתמיכה ובאהבה. אני מקווה שכולכן תמצאו את המקום שלכן.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|