|
21/5/2001 19:45
|
ליא
|
מאת:
|
לאמהות בפעם השניה ומעלה- איך אתן מסתדרות עם הילד/ה הגדול/ה?
|
כותרת:
|
זה רק אצלי או שזה נושא נוסף שקיים בכל בית ואף אחד לא מדבר עליו?
אז אני כבר על הסף ומוכנה לפתוח את כל הקלפים.
לא נעים להגיד, אבל מאז שנולדו הבנות, אין לי סבלנות לילד הבכור. והוא ילד מקסים, אני אוהבת אותו בכל ליבי אהבה עזה מאין כמוה, אבל כשיוצא לי להיות לבד עם שלושתם (ולפעמים אפילו גם כשהאבא נוכח) הוא מצליח להוציא אותי מהכלים! וזה ממש לא אשמתו.
הוא בן שנתיים וחצי. בשיאו של גיל ה"דווקא", למרות שיחסית לילדים אחרים בגיל הזה, זה לא כל כך חזק אצלו, ובגדול הוא ילד טוב. אבל אני כבר לא מצליחה להתמודד בכבוד עם זה.
הוא התחיל בהילוך גבוה את גיל ה"למה?", וזה דווקא לא מפריע לי. אני עונה לו ברצון ובסבלנות על כל השאלות שלו גם כשאין להם תשובה, וגם כשזה "למהים" כואבים (במיוחד כשהוא שואל אותם בעיניים דומעות) כמו: "אמא, למה את לא רוצה לשחק איתי?", "אמא, למה את צריכה להניק?", "אמא, למה כעסת עלי?"
וגם עוד יש אצלו שאריות חזקות של גיל ה"אני, אני, אני" (אני רוצה להחליף לה חיתול, אני רוצה לקלח אותה, אני רוצה להחזיק לך את הציצי כשהיא אוכלת. הוא הבין כנראה שהוא לא יכול להניק, אבל הוא מניק את המשאית שלו, ואחר כך הוא שם את הגלגלים הקידמיים שלה על הכתף- ומוציא לה גרפס) וכשהוא מתחיל עם זה (אני, אני, אני) אני בולעת בקושי "תעזוב אותי, תלך מפה!". ובמה שאפשר אני מנסה לשתף אותו, ולתת לו הרגשה שהוא שותף, אבל הרבה פעמים זה מוציא אותי מדעתי.
ואחר כך בלילה אני הולכת לישון עם יסורי מצפון- כי אני יודעת שהוא רק מנסה להיות ילד טוב. ואפילו כשהוא התחיל להסיע את העריסה של גפן (כשהיא בתוכה), לכיוון המדרגות, זה היה רק כי באמת ובתמים ורצה שהיא תהיה איתנו למטה ולא תיהיה עצובה ולבד למעלה.
ואני יודעת שאני חסרה לו- וזה שאני משחקת איתו בקושי 20 דקות ביום- זה לא מספיק לו, ואני לא מוצאת זמן וכח לפצות אותו. לפני הלידה- כל זמן שהיינו ביחד (בבוקר הוא בגן)- הייתי מקדישה לו. זה לא ילד שהושב מול הטלוויזיה בזמן שאני עסקתי בדברים אחרים.
בקיצור- מכל טרדות הלידה הזאת- היחסים המשובשים שלי עם הילד הבכור- זה מה שהכי חרא לי איתו. ואני לא יודעת מה לעשות חוץ מלהשלים עם העובדה שאני לא יכולה לתת יותר מזה, ולקוות שזה לא ישפיע עליו ועליי לטווח ארוך.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
