פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

17/8/2003 20:41 אילל מאת: מיקי בן שנה, וסיפור הלידה יוצא אל אוויר הפורום כותרת: אחרי שקראתי בשקיקה כל סיפור לידה אפשרי, הגיע תורי, שנה אחרי, להוציא את סיפור הלידה של מיקי לאוויר הפורום. אני חייבת להודות שבלי הידע, החיזוקים והאמונה שצריך רק לאפשר לגוף לעשות את שלו, כנראה שהלידה הזו היתה נראית אחרת... אז תודה לכולכן, וקריאה מהנה, אילה. סיפור הלידה של מיקי יום חמישי – 15.8.2002 – מחר תאריך היעד, ועדיין כלום לא קורה. אני מודיעה לכולם שאני יולדת בסוף השבוע הזה ויהי מה. אני נשארת בעבודה עד 20:30 כדי לסיים את כל חובותי, כי הרי ביום ראשון אני לא פה. בערב אנחנו עוד הולכים למסיבה ואני זוכה לכל קשת ההערות – החל מ "את כבר מבושלת יופי..." וכלה ב "הבטן שלך עוד נורא גבוהה....", הרי תמיד יש לכולם מה להגיד. יום שישי 16.8.2002 – תאריך היעד הגיע ועדיין כלום. לקראת הערב אני מתחילה להרגיש משהו שדומה לאיזה כאב בטן עמום, ומתאמת עם ניר סימנים לארוחת הערב למקרה שהעניינים יתקדמו ואני ארצה לפרוש בעדינות מהחוג המשפחתי מבלי לעורר מהומות. ואכן, ארוחת הערב המשפחתית חולפת עם כאבים מתונים וחוסר תאבון, כשלי כבר די ברור שזו ההתחלה (הרי אני יולדת בסוף השבוע הזה), אבל שום דבר שאפשר להגדיר אותו כצירים ובטח לא משהו סדיר. 12:00 בלילה הולכים לישון. 02:00 לפנות בוקר אני מתעוררת לתחושת המים החמימים ומודיעה שיורדים לי המים. אני עוד מתלבטת לרגע אם להתקשר עכשיו לחגית המיילדת או להעביר קצת זמן בבית (כבר בחודש חמישי הקדמתי תשלום לשר"פ העומד לגווע, ובחרתי לי תמורת סכום לא סימלי בכלל מיילדת מקבוצה א' הנודעת בגישתה הטבעית). 02:20 אני מתקשרת לחגית, שכבר מודיעה לי שכנראה היא לא תוכל להגיע אבל שבינתיים אמשיך להיות בקשר איתה והיא תבדוק בבוקר לגבי גיבוי (באופן ממש מפתיע זה בכלל לא הלחיץ אותי). לשאלתי האם אפשר למשוך זמן בבית היא עונה שלא יותר משעה שעה-וחצי, ולהתקשר מתל השומר כשיהיו חדשות. התחלנו להתארגן. אני יושבת על מגבת ומחלקת הוראות, ניר מתרוצץ בין חדרי הבית ומעמיס את התיק בתירוש וחטיפי אנרגיה כמיטב המסורת. כיוון שמדובר בצירוף של לידה ראשונה, ירידת מים וחוסר צירים הנחתי שכל העניין עוד יקח זמן רב, ולכן אין מנוס מלקחת את רובה (כלבתנו האהובה) להורים – מה שאומר לוותר על התענוג של לידה ראשונה שאפשר להתקשר להודיע רק אחרי שהכל נגמר. בסביבות השעה 03:00 אנחנו מתחילים בתנועה, וכעבור שעה אנחנו מגיעים עם שיר בלב ותיק ביד לתל השומר אחרי שנפרדנו מהכלבה, הרטבנו עוד מגבת ושרנו כל הדרך לבית החולים כדי להעביר את הצירים שאך החלו. 17.8.2002 – השעה 04:00 ואנחנו מנסים להרשם בקבלה, אבל המחשב לא עובד, אז אנחנו מקבלים טופס ריק ומתבקשים לחזור אחר כך. הכל נראה שומם לחלוטין כאילו אני היולדת היחידה בבית החולים. מקבלת אותנו מיילדת לחדר קבלה קטן למוניטור. בו זמנית היא מבקשת לבדוק שאכן היתה לי ירידת מים, אך כיוון שאת הרב השארתי בבית ובאוטו, היא עדיין מסרבת להאמין לי ומתעקשת שאולי מדובר בפיפי..... המוניטור מראה "צירים יפים" כלשונה של המיילדת (עד אותו רגע לא ידעתי שציר יכול להיות יפה...), והיא מחליטה לבדוק מה המצב. התוצאה: סנטימטר וחצי ו- 90% מחיקה. בשלב הזה הגעתי למסקנה שהבדיקה יותר גרועה מהצירים (כמובן שעוד לא ידעתי כלום על צירים וכאב....). בסביבות השעה 05:00 אני מעדכנת את חגית במתרחש והיא מבקשת שאם אני זקוקה לעזרה כדי להתמודד או אם אני ב-3 סנטימטר להתקשר, ובינתיים לבקש להכנס למקלחת. היא גם מבקשת לדבר עם המיילדת שבדקה אותי כדי לוודא את מצבי. פתאום מיילדת אחרת שנכנסה החליטה משום מה שמשהו ברישום של המוניטור לא בסדר (מה שהסתבר מאוחר יותר כחסר כל שחר), כך נאלצנו להמשיך ולהמתין במסדרון (וגם הפעם באופן ממש מפתיע זה לא הטריד אותי, פשוט הרגשתי שהכל הולך מצויין ואין מה לדאוג). בעודנו ממתינים במסדרון חולף לו רופא ושואל בשיא הרצינות אם אני רוצה אפידורל. עניתי בנימוס שאני עם סנטימטר וחצי ולא תודה ותהיתי מה לעזאזל קורה פה.... אנחנו עוברים לחדר קבלה מרווח יותר עם מקלחת. אני מקבלת מגבת מזערית ואת מיטב אופנת בית החולים וגם הצעה לחוקן ("לא תודה, שלשלתי בבית" עניתי בנימוס), ומאותו רגע אנחנו מעבירים את הצירים בשירה ועם זרם מים חמים שעוזר פלאים. בסביבות השעה 06:30 נכנסת מישהי להודיע שהגיע הזמן להתחבר לעוד מוניטור, לצערי, בשלב הזה הפרידה מזרם המים כבר לא כל כך קלה. בעודי מתנגבת לאיטי נכנסת חגית בסערה, כולה אנרגיה חיובית, "הרגשתי שאתם צריכים אותי – אז באתי". היא מיד מחליטה להעביר אותנו לחדר לידה מרוחק (מס' 10) כדי שנעשה את המוניטור שם. איך שאנחנו נכנסים היא מעמעמת אורות מארגנת לי פוף על המיטה כדי שאוכל לרכון עליו בזמן המוניטור, ומתחילה לעשות לי מסאז' עם שמן הדרים (או משהו כזה). השעה 07:00 וחגית מציעה שנבדוק מה המצב. אני מביעה את חששותי מפני הבדיקה, והיא מבטיחה שיהיה פחות גרוע – ואכן כך. התוצאה: 3 סנטימטר, ואני נשלחת לג'קוזי. החל מהשלב הזה אני לא כל כך זוכרת איך התקדמו העניינים. את רב הזמן העברתי בג'קוזי ועם ניסיון אחד לכדור פיזיוטרפי שלא עלה יפה. די מהר התחלתי להרגיש לחץ, וכבקיאה בחומר ידעתי שאסור בשום אופן ללחוץ. הבדיקה הראתה ארבעה סנטימטר אבל "הראש מאוד נמוך" כדבריה של חגית, ומהרגע הזה התחיל המאבק של לא ללחוץ. מאבק שקשה לתאר במילים. כל ציר היה מבחינתי האחרון שאני מסוגלת לעמוד בו. לשאלות של חגית (אם אני רוצה מסג', לצאת, לזוז, למיטה וכו') עניתי בעיקר ב"לא יודעת". כל מה שרציתי זה ללחוץ אותו כבר החוצה. בדיעבד מסתבר שרב הזמן אמרתי "אני לא יכולה יותר", אבל הייתי כל כך מכונסת בתוך עצמי שאני לא זוכרת. הבדיקה הבאה הראתה 9 ס"מ וחגית יצאה להביא מראה. באותן מספר שניות שהיא יצאה מהחדר נגמרה היכולת שלי להתנגד לצורך ללחוץ ופשוט שאגתי אליה שתבוא מהר כי אני חייבת ללחוץ, ועכשיו. חגית הגיעה עם מראה ענקית על סטנד ורצה להביא כפפות כי "אכן הגיע הזמן ללחוץ" (מי אמר שיש שלב מנוחה????) היא ניסתה להראות לי את הראש, אבל אני חייבת להודות שלא הצלחתי להבין שזה ראש ובאותו הרגע זה גם לא ממש עניין אותי. הרגע לו ייחלתי הגיע והגוף פשוט עשה את שלו. לחצתי בכל הכוח, צעקתי בלי לחשוב (אני חושבת שזה לא לקח יותר משתי דקות), ואכן, אין תחושה מופלאה יותר מאשר להרגיש אותו מחליק החוצה ומונח עלי מקסים וסגול (מסתבר שחבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב צווארו) ושלי. השעה היתה 09:49 (כן, כן אנחנו נספיק לעלות לבייבי אפרופו עוד הלילה). וככה שכבנו לנו שנינו דקות ארוכות, במהלכן ניר חתך את חבל הטבור והשליה יצאה לה בקלילות, והתפעמנו יחד מהיצור הכל כך מקסים הזה שהוא כל כולו שלנו. אח"כ נזכרתי לשאול את חגית מה מצב הפרינאום, והיא אמרה שיש לי קרע פנימי קטן שיצטרכו לתפור. בשלב הזה הגיעה ליאת שאמורה היתה להחליף את חגית בשעה 10:00, ולשמחתי לא נשאר לה יותר מדי מה לעשות. בדיעבד הסתבר שחגית לא האמינה שהכל יתקדם כל כך מהר. הגוף שלי בטראומה, כולי רועדת בלי שליטה והשיניים נוקשות אבל למי אכפת. כשהגיע הרופא כדי לתפור את הקרע, חגית לקחה את מיקי להשקל (3.105) ולהתלבש, ובינתיים התופר הביע את מורת רוחו על כך שאני בלי אפידורל וצריך אלחוש מקומי... לא ממש ריחמתי עליו, בעיקר לא בסוף התפירה כשהשפעת ההרדמה כבר פגה (אכן קשים חייב של התופר ללא אפידורל). אז הגיע רגע שסימן עבורי שילדתי כמו שרציתי - אני יכולה לקום בכוחות עצמי מהמיטה וללכת להתקלח, מבלי להפסיק להסתכל על ניר ומיקי שיושבים בכורסה ליד, ולנסות לעכל. אחרי המקלחת עשינו ניסיון הנקה נוסף בכורסה (מיקי לא היה להוט לאכול, אבל שוב נדהמתי מנפלאות הטבע ואיך הוא כבר ידע מה הוא צריך לעשות), ועשינו את הטלפונים הראשונים למשפחה. כבר עברו כמעט שעתיים מהלידה וליאת הזכירה לנו שאין ברירה וחייבים לקחת את מיקי ליחידת המעבר. ניר כמובן הצטרף מצויד בכל ההוראות (הנקה בלבד, לא לחסן וכו'), ואני נותרתי לגמרי לבדי, עוד לא יודעת שההלם האמיתי עוד לפני. אני מוכרחה להודות שעד עכשיו לא ממש עיכלתי (לפעמים אני עדיין מחכה שהמשפחה שהשאירה אותו אצלי תחזור מהחופש....), אבל לשמחתי ועם כל הכאב (שהוא באמת לא יתואר), הלידה הזאת זכורה לי כארוע מופלא. היום, ממרום שנה, אין מילים לתאר את הכמעט שלוש שעות האלה, וככל שהזמן חולף הן הופכות יותר ויותר מהשעות הכואבות בחיי לשעות הנפלאות בחיי. רגעי קסם שלא ניתן לתאר במילים. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 17/8/2003  21:28 איזה יופי של סיפור, אילה! מזל טוב! נראה לי שלעבור לידה טבעית בתל השומר זה מעשה גבורה כשלעצמו... (ל"ת) - אם תצחק 17/8/2003  21:59 איזה סיפור מקסים... - נועה 17/8/2003  22:19 אחותי!!! - סיגל 17/8/2003  22:24 איזה סיפור מצוין לקרוא לפני השינה! - דניאלה 17/8/2003  23:7 ממש סיפור מרתק, אני הולכת לישון עם חיוך... (ל"ת) - איריס של דנה 17/8/2003  23:58 באמת סיפור נהדר ללפני השינה! איזה יופי. (ל"ת) - tul 18/8/2003  2:1 נהדר שילדת טבעי. - שרה 18/8/2003  9:31 אייל, איזו לידה נפלאה (וכמובן מזל טוב למיקי המתוקון) - שחר ב 18/8/2003  9:56 איזה סיפור מדהים!!! טונות מזל טוב. פשוט מקסים. (ל"ת) - ליאתיתי 18/8/2003  11:55 מופלא.פשוט וכל כך נגיש.הלוואי על כל היולדות!תמשיכו ככה (ל"ת) - גילי אבישי 18/8/2003  12:46 אילה - שלחו לי קישור לסיפור הלידה והלב התחמם להזכר בלידה... - חגית נופר 18/8/2003  21:21 סיפור מרגש - כל הכבוד ומזל טוב (ל"ת) - תמי אמא של אלה 12/9/2003  15:20 תודה לכולכן על התגובות החמות. ראיתן כמה מדהים - אילל

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש