יום שישי בבקר, לקראת חמש בבקר הפכו ארבעה צירים של "כל 10 דקות" לצירי "כל 5 דקות", ועד 06:30 כבר חייגתי להוריי שיתכוננו לבוא לקחת את ארז או להיות איתו כאן, כי אנחנו צריכים לנסוע. לילה קודם עוד חגגנו את אירוסיה של אחותי הקטנה בארוחה חגיגית משפחתית, ולילה אחד לפני כן היה מעגל הלידה שלי. הכל קרה כל כך מהר. ב-07:00 חייגתי שוב לנייד של אמא:"להגיע! להגיע!", הרמתי את הקול, הצירים, לא סדירים אבל כואבים לאללה באו כל 2-3 דקות.. יצאנו לכיוון לניאדו ב08:10.. דואגת שבלי ירידת מים יעשו לי הצגות בבית החולים, אני מחייגת למיילדת מכרה, שואלת וזוכה לנזיפה פלוס אבחנה- אין קשר בין ירידת מים להתקדמות הלידה ושלא יגידו לך משהו אחר! ובכלל, את נשמעת בתחילת הלידה, שתי אצבעות לכל היותר.. אולי תתעכבו קצת? התלבטות קצרה עם עצמי ועוד ציר כואב משכנעים אותי להמשיך. מגיעים לבית החולים אחרי בירבור קצר בדרך.. מהר מהר פנימה, כל דקה שתיים נעצרת..כמעט בוכה ואומרת לעצמי שאם ככה ימשך, אני לא דופקת חשבון ולוקחת משככים ועוד איך...(ואומרת לעצמי: בטח שאני מקשיבה לגוף, הוא צועק :" א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!") . מול המעליות שוב תוקף הכאב, אני נתלית על צווארו וכורעת, צועקת, ומבעד לכאב שומעת קול מבוהל ממלמל לידי "שמע ישראל", לא להאמין.. בכניסה למחלקה מקיאה את נשמתי, נגררת מהר פנימה ע"י מיילדת, עדי הולך להשתין, לא מרשים לו לבוא לחדר הבדיקה, בדיקה מהירה.. שומעת את קולה מתרומם באחת-- "מחיקה גמורה פלוס שתיים!!!", עוד שניות חולפות, אני על המיטה בחדר לידה, "תשכבי, תשכבי.. " הן משדלות.. "..אני ...לא ..מהיולדות...ששוכבות...בלידה..." אני שומעת אותי בין שיניים חשוקות. "אני...לא יולדת ....ככה!!" אני מוסיפה כשהן מנסות שוב,מוצאת עצמי על שש.. ופתאום מרגישה לחץ נורא, "אמאמאמאמאמאמא!!!" אני קוראת לאמא שלי, וחושבת לעצמי שאני נשמעת ממש כמו ארז כשהוא מחפש אותי... כמה לבד אני מרגישה.. רוצה לבכות, הנה הראש, אני שומעת אותן אומרות, "אל תלחצי שלא תיקרעי!!!" אני לא לוחצת. נושמת אותה החוצה, לאאאט לאט, בקלות שמדהימה אותי, מרגישה את ההכתרה, ממש רואה אותה בעיני רוחי. עוד פעם "אמאמאמאמאמא!!!", הראש בחוץ, עדי מופיע בפתח החדר, מולי, בדיוק בזמן לראות אותה צונחת ברכות על המיטה מתחתי. (מזכירה- הוא הלך לשירותים. עניין של ארבע-חמש דקות). סגולה, וורניקסית, שקטה ואלוהית, היא מונחת מתחתי, אני מתרוממת לישיבה על הברכיים, מרימה אותה, לא מאמינה. מחבקת.. מברכת, שומעת אותו מודיע להן שלא חותכים את חבל הטבור עד סוף הפעימות, אחרי כמה דקות מתקדמת, ומתהפכת לישיבה/שכיבה במיטה. אחרי שעתיים לקחו לבדיקות, משביעה אותו להחזיק אותה ולפחות לגעת בכל שלב ושלב, ולדבר אליה, ושלא יזריקו, ושלא ישטפו.. מקבלת בחדר לידה את אמא, האחיות שלי, ולבסוף את אהובתי המתוקה.. וואו. לא היה לי מושג שכמה דקות קצרצרות יכולות להיות מתישות כל כך. ניסיתי לקום כמה פעמים כדי ללכת הביתה, אבל בסוף קירבתי את הנפש לגוף והבנתי שצריכה לישון קצת ולנוח באמת. אז ישנים בתוך חדר הלידה עוד איזה שעה חולפת, הפעם קמה ולא מסתחררת, הצוות מרוצה מהנתונים, שלי, שלה, והולכים הביתה. שווה הכל.
|
תוכן ההודעה:
|