|
27/8/2003 0:45
|
אפרת מ.מ
|
מאת:
|
סיפור הלידה השלישי של יותם ושלי
|
כותרת:
|
ראשית אני מרגישה צורך להקדים ולומר שאני מרגישה קצת ביצ'ית שאני נעלמת מפה לעיתים ולא כ"כ פעילה בלענות לחלקכן.לא שעל הכל יש לי (אפילו לי...) מה לאמר. אבל אתן כל כך מסייעות שלא נעים להיות נעלמת. אבל, אני מודה עוברים עלי ימים לא קלים, ולעזאזל אפילו שקשה מאד להודות בכך - קשה לי. חלק אחר הוא שכמעט ולא הספקתי לדבר עם עצמי על הלידה שלי ואני מרגישה שאם אמשיך כך, משהו ילך לאיבוד וחבל.
לדעתי סיפור לידה אמיתי מתחיל בלידה של האם עובר דרך חייה ולידותיה הקודמות אם היו. הרי בכל לידה, זו אני שם, שבחרה דווקא באיש הזה לאחוז את ידה ברגע מופלא זה ויותר מכך שבחרה דווקא בו, להביאה עד הלום למצב זה, ושילדה את מי שילדה קודם לעולם זה וכו'.
לכן, לדעתי סיפור לידה מלא ושלם צריך להכיל פרטים אינטימיים יותר שנובעים מהאני שלי עצמי, שפשוט לא כל כך מעשי לשפוך בעולם וירטואלי ולא ממש אינטימי..ולאחר ההקדמה הזו אז כך.
לאחר שצעדתי בשבילים עם יובל שלי בת ה- 6 ושבעה חודשים, שנולדה בעבודת פרך, ולאחר שעברתי חוויה מתקנת עם שקד שלי שכל ההריון שלה היה עבורי, עבורנו שינוי ענקי בתפישת החיים, ברצון לנהל את תהליך הלידה, לבחור במודע וכו'', וכך היא הגיחה לעולם, בדיוק כמו שתכננו (איזה כיף שתכנונים מצליחים), מרוב התלהבות מכל העניין נכנסתי להריון בעיצומה של הדיאטה לאחר לידה, כששקד היתה בת חצי שנה. עליתי על זה מאוחר, וכך גם לא ספרתי נכון את ימי ההריון...או הנה כבר נאו מגיעים לאקדח במערכה הראשונה, שיוביל ליריית הטירוף שהתרחשה בפורום ביוני שנה זו, בו טירפתי את כולכן עם ההריון הכי ארוך שלי, כשפעמיים חשבתי שאני בשבוע 42.
ההריון הזה היה מלווה באדישות. הייתי עסוקה בלהיות אמא של יובל ושל שקד התינוקת. היה קשה שלא להרים את התינוקת שלי מחדוש שביעי שמיני, להתקשות שהיא צונחת לי על הבטן בהפתעה וכו'. בכך יזכר הריון זה ובכך ששמחתני מאד העובדה שיש לי בן. עבורי בן זה אחרת. גדלתי בלי אב, ובהריון הראשון הייתי נחושה שאני חייבת רק בת. הרצון שלי בבן הפעם, היה מעניין גם עבורי. לאחר שחשבנו שהתאריך לידה המשוער הוא ה- 4/6 ויצאתי לחופש החל מיום 1/6 הופתענו מאד להגיע ליום 18/6/03 בלי כלום. נאדה. תיקון גיל ההריון, בעזרתכם, הוביל למסקנה שהתאריך המשוער הוא ה- 18/6. לולא תמיכתכן כבר מזמן הייתי עושה סטיריפיניג עם הרופא שלי שכל כך רצה לעשות זאת בתאריך הראשון ויולדת בעצם שבועיים לפני הזמן... הקופת חולים שלי עשתה לי את המוות בכל החודש הזה, סירבו לעשות מעקב הריון בלי לנג'ס שאני לקוחת סיכונים, והרופא שלי כל הזמן רצה שאלך למאיר ואני סרבתי. אני למאיר הולכת רק על מנת לצאת עם תינוק.
ביום 25/6 כשאני בשיא הטירוף וצריך גם לנסות ולהשאר שפויה ליובל ולשקד, כי האיש שלי השתגע יחד איתי מזמן, אני עושה חישוב מחודש, ומגיעה למסקנה שהאיחור הקבוע שלי הוא 12 יום ולכן אלד ב-30. מעודדת מכך אני מצליחה לצלוח בקושי עוד 5 ימים. עם כל הזירוזים הטבעיים שבעולם, שכמובן לא עוזרים. עכשיו מאחורינו שלושים יום של המתנה הרי אי אפשר למחוק את ה- 18 יום שהמתנו כאילו לחינם. זה אומר עשרות פעמים של טיפטופים דמיוניים ודממים מסתוריים. עשרות לילות הזויים של צירים מדומים וגם כאלו שלא. חלומות של הנה עכשיו זה קורה וכו'. כמה ימים לפני כן אני מרגישה שמרוב הכנות כשזה יבוא לא תהיה מוכנה ממני. נשארת רק השאלה בדמותה של איזו פיה תגיע אלי לידה זו. ובלילה של יום 29/6/03, לפני כמעט חודשיים, יום א' בערב. הולכים לישון יחסית מוקדם. אני מתעוררת בחצות בול למשמע גופי. הזהו ציר??. בולשיט... אני כבר לא מתייחסת ממשיכה לישון . הכאב הבא כבר מוכר.אני קמה ומתחילה לקפל כביסה. זו מלאכה שתמיד יש אצלנו אפשרות להתחיל בה. בעלי קם לשקד באחת מקריאותיה הרבות כהרגלו, וכששב ממשימתו בעין חצי עצומה רואה אותי מקפלת כביסה ושואל מה קורה?, צירים ?ואני עונה אני חושבת שכן. נשמע כמו סרט סורילאסיטי, כי לאחר החוד ש שעברנו אני לא מאמינה והוא בוודאי שלא והוא ממשיך לישון לאחר מכן יכחיש שיחה זו בכלל.
עם הציר הבא אני כבר לוקחת את עמודי הגלריה של הארץ, ששמורים כיום באלבום של יותם ומתחילה לכתוב את השעות. משהו בי אומר שצריך לעשות זאת הפעם. שלווה מדהימה נסוחה בי. והי בנות- אני האחרונה ששלווה גרה אצלי בבית אי פעם.עיון מעמיק בדפי העיתון מעלה שאמא טבע יודעת לעבוד, הכאבים שכבר ברור לי יותר ויותר שהם צירים מגיעים בול כל עשר דקות. אבל בול.
בשעה 02:0 לאחר שנגמרה הכביסה וציר אחד אחרון כבר ממש כואב, אני עושה את הלא יאמן ומתקשרת לדולה שלי. כחייל שלוח אלי קרב, היא ממתינה להוראות ממני. צוחקת שאני עדיין לא מאמינה שזה זה. תאמינו - אני עדיין מפקפקת, עדיין חושבת שאקום בבוקר אל הלא נודע..שניה לאחר שאני סוגרת עמה את הטלפון ירידת המים המוכרת לי כל כך הן מיובל והן משקד. מעירה את אישי בבהלת מה. הוא בשוק חושב שהכל התחיל כך לא מאמין ככשומע שכבר צלחתי שעתיים של צירים. קם כנחוש נחש. (הוא בכלל ישן עם הנשק והמדים...)
מתחיל לארגן. מביא את התיק מהאוטו כי יש לי רצון להוסיף עוד משהו. אחרי חצי שעה הצירים הופכים להיות כל 7 דקות לערך אנחנו מתקשרים לאמא שלי. היא עונה לאחר חצי צלצול ואומרת במקום הלו: אני באה. התפוצצנו מצחוק. הבחורה (בת 66...) היתה בכוננות ספיגה חודש ימים! אישי נוסע להביא את אמא, ואני חווה את הצירים תוך כדי סידורים. מסדרת את החדרים מארגנת זזה כל הזמן.כותבת לכן פבורום שירדו המים והליה בדרך.. וכל כך שמחה לשראות שם אחרי דקה את ד"ר ליבוביץ המדהימה מברכת אותי, אין לכן מושג כמה כוח זה נתן לי. הנה הי אידועת שם בניו זילנד הרחקו הואי מחזיקה לי אצבעות איזה כיף.. יש בי השלמה ושמחה כל כך גדולה. הנה זה קורה אני אומרת לעצמי. אני יודעת שאני מחזיקה את התינוקי ביד עוד זמן קצר . תחושה של התרגשות ושמחה ענקית אופפת אותי. כשאישי מגיע עם אמא, היא מרוב התרגשות משגעת אותי בבלבולי מוח מה לעשות מחר עם הבנות כן גן לא גן, ואני מתה מכאבים והיא פשוט לא זוכרת איך זה. ילדה לפני שלושים וארבע שנים ורק פעם אחת והיא קצת חסרת רגישות בלי כוונה, אני אומרת אמא יש לי ציר אני לא יכולה לענות לך והיא נכנסת לי לוריד עם איזו שאלה טרחנית... אני קצת במבוכה, הצירים הופכים לכאלו שאני לא יכולה לשלוט בעצמי כל כך ואני רוצה להיות רק איתו. מחליטים לצאת למאיר. מתקשה מאד לשבת באוטו נראה לי סיוט . יושבת על חצי תחת ומחזיקה את הידית למעלה. מעכשיו נסיעה של רבע שעה לערך. בכל ציר אני אומרת את הנוסח המפתיע מכל שמעולם לא חשבתי שאומר: "הכל בסדר הכל בסדר אני יכולה, אני יכולה". בין ציר לציר שאלתי האם אני לא נשמעת משוגעת והוא עונה מצידי תגידי מה שטוב לך...הכל הולך. בקושי מגיעים למחלקה, באמצע הדרך ממש שניה בסוף המסדרון לפני שפונים שמאלה, לקבלה, פתאום אני עוצרת ואומרת לאישי: בלעדיך לא הייתי עוברת את זה אף פעם, אני הכי אוהבת אותך בעולם. יחיבוק ארוך. פרט חשוב להתרגשות: אני לא אומרת זאת הרבה. בוודאי לא מספיק. מה עבר בי כמו ברק שגרם לי לאמר זאת???. כשצעדנו כך כשאני משוגעת מכאב, עברה בי מחשבה, כיצד אמא שלי היתה יכולה לעבור זאת לבד. פאתום זה עבר בי ולכן אמרתי מה שאמרתי. כל כך מוזר על מה אנחנו חושבות ברגעים כאלו. לא מתוכננן לחלוטין.את פרטינו הראשונים אומר הוא, כשאני מתחבאת מאחוריו מקבלת לקרבי ציר ענקי.המילדת המקבלת מבקשת לחבר למוניטור פתאום אני לא זוכרת שזה התנאי קבלה לחדר הטבעי. מאוכזבת אני אומרת אני לא יכולה לקבל צירים בשכיבה, והיא לא מתייחסת, מרגישה שמתחיל לי לא נעים שם, ומיד כשהיא מחברת אותי אני קמה ועומדת. אישי הולך לרשום אותנו במיון כפי שהתבקש, מודאג מכך שאני נשארת לבד, מבטיח שיטוס ואני יודעת שהוא אכן יטוס. בזמן שהוא איננו היא אומרת לי שהמוניטור לא תקין ויש האטה בדופק של העובר. אני שואלת מה זה אומר. והיא אומרת שאי אפשר חדר טבעי. אני מתקוממת ולא מוכנה. היא אומרת שרופא יבוא. לאחר שניה מגיעים רופא ורופאה. כשהוא מתחיל להסביר לי אני אומרת שניה יש לי ציר אני לא יכולה. אפס התחשבות. ממשיך לדבר. אני מתקפלת וכמו מטומטמת מנסה להראות בסדר כאילו שאני באיזה קוקטיל חשוב של משרד החוץ. מראה פתאטי, אני בחצי חלוק מופשל, ניר מגבת בין הרגלים, מתקפלת על הרצפה הוא מדבר איתי בנון שאלנטיות כאילו כלום,דברים שהכי חשוב לי לשמוע ולהבין. כשהם יוצאים בעלי נכנס לאחר שהרוח כבר שככה. עכישו לי תכניסי אותו לתמונה, כשאני יודעת שהוא יקבל זאת קשה. נדמה לעיתים שהוא רצה את החדר הטבעי יותר ממני. אני מספרת לו הוא מתרגז, כמו סוס צעיר בועט ברגליו. לא לא מוכן. אני מנסה להרגיע.מאיצה בו שאני רוצה כבר להיות בחדר. רגע בואי נבדוק פתיחה מה קורה איתך בכלל היא אומרת. בבדיקה פתיחה 6 צוואר מחוק לחלוטין. אני מוצאת עצמי כמעט נושקת את ידה. בשורה מעולה עבורי.אני גאה מאד שהגעתי לשלב זה לבית החולים. השעה 4 אנחנו בחדר לידה רגיל. אני זוכרת שעובר לי בראש, הנה פה אני אלד בסוף בלי השיר שלי ושלו, בלי הג'קוזי בלי השמנים, בלי הריח, כאן על הכיור המסריח הזה, הכל כך באנלי, אבל כל מחשבה מתחלפת בבאה אחריה במהירות. הדולה מגיעה, עמוק כשאני בתוך התהליך. היא מחזיקה והוא מחזיק ואני מחזיקה בכיור, מקבלת צירים... שמה אומר לכן בנות.. הרי אתן יודעות לא אהבה בקצה הרחוב, אלא מוות קטן שחולף לאחר דקה. אני שמה לב, שאני נשענת הרבה יותר על אישי מאשר על הדולה, הפוזה שלי והכאבים גורמים לי לחשוב שאני נענשת כל כך חזק בכל ציר שאני חייבת לעשות זאת על אישי ולא עליה הוא חזק , אני מרגיש"דולתי". אני חורטת בו את ציפרוני, הסימנים בדיעבד יוותרו על ידיו וצווארו כמה ימים טובים. אני לא צועקת הוא אומר והיא אומרת תצעקי ואני לא יכולה לא רוצה. לא יודעת. הראש עובד כל הזמן. אני עסוקה המון בלדבר עם עצמי. דיאלוג שלם מתרחש אצלי בראש עם עצמי ועמו. עם העובר. באמצע נכנסת רופאה ומבקשת לחבר אותי לאינפוזיה. אישי צועק מה פתאום. היא אומרת שהמוניטור לא תקין ואולי נצטרך לקחת דמים אולי ניתוח. מבעד למסך הכאב, אני שומעת אותו אומר לה: פה לא יהיה ניתוח. והיא אומרת על אחריותך והולכת. אני זוכרת את עצמי כל כך מופתעת מהנחישות שלו. אומרת לעצמי מה זה ראבק מאיפה הוא יודע הוא לא רופא. אנחנו לא לוקחים סיכון? ושומעת אני אחר שאומר לי, הפסיקי להתעסק בקטנות, הדבר הגדול באמת מגיע. המוניטור ממשיך להיות עצבני, אני נלחצת עוברות לי הרבה מחשבות בראש דולתנו והוא מרגיעים אותי שבגלל שאני עומדת יכול להיות שהמוניטור מתייחס לדופק שלי ולכן זה לא דיווח אמת. המיילדת שואלת אם אני רוצה לבדוק ואני מסכימה, בקושי רב אני מצליחה להשכב במיטה לבדיקה, שמעלה תוצאה עגומה של פתיחה זהה לזו שהגעתי עמה רק 6. אני בוכה לדולתי, על כך והיא מרגיעה:" אל תשכחי שהכל היה תקוע אני לא הגעתי , קבלו אותך לא כל כך יפה, המוניטור מלחיץ אותך את לא בחדר טבעי, למה שהלידה תזוז..?עכשיו בואי נתקדם". עוד כמה זמן של צירים כואבים בטירוף. אני לא משנה פוזה. הודלה מחמיאה לי על הנענוע אני זוכרת שאני המומה מעצמי, מאיפה זה בא? תמיד התביישתי להתנענע ככה כשהסבירה לי. אני מדווחת שאני חייבת ללחוץ. אני כבר בכל זאת מנוסה וחושבת שזה ממש צירי לחץ. המיילדת שלי שעד עכשיו לא הזכרתי אותה וזה לא בכדי, כי החלק החשוב שלה עוד לא אירע בשלב זה של הסיפור, ולכן היא עדיין לא משמעותית עבורי היא אומרת תלחצי, אני זוכרת שבפעמים הקודמות אמרו לי לא ללחוץ בהתחלה, למרות שרציתי, אני יודעת גם למה, והיא מפתיעה בטבעיות היא אומרת :"אז שתלחץ".ואני לוחצת. עוברת בי מחשבה מה אני לוחצת בעמידה מעל הכיור. הוא יפול. ויודעת שאין דבר כזה אנחנו לא בושמניות.. הוא לא יפול לי מעודדת מהתמיכה של עצמי אני מרשה לעצמי ללחוץ קצת אבל ממשיכה לדווח על כך בהיסטריה קלה. לאחר כמה צירים כאלו, היא שואלת את רוצה שאבדוק? אני מסכימה. משהו מסכים בי. ואז לא אשכח את מילותיה של רפאלה המיילדת:" חמודה את בלידה". מן הבדיקה הזו כבר לא קמתי מההמיטה שחלקה השני צנח לו מהר והתחלתי בתהליך הכל כך שווה הזה, שאת סופו כבר ידעתי מראש..עד כמה הוא אדיר.. רק שהפעם לאחר שזכור לי עד כמה הייתי מוצלחת שבמוצלחות בצירי הלחץ, והוחמאתי על כך מאד בעבר, הפעם הייתי אפסה לחלוטין. לא מצליחה ללחוץ. ואני שומעת את רפאלה אומרת לדולה ולאישי, היא פשוט לא עושה מה שאומרים לה לא לוחצת נכון. ואני המומה. אני לא לוחצת נכון???? הכיצד. אני מתביישת. באחד הצירים, כשהיא מתחננת בפני תלחצי הוא רוצה לצאת. אני מתחילה לבכות ושומעת את עצמי בוכה: ראובן אני לא יכולה.. אני לא מצליחה ללחוץ, אני תוקעת אותו. אני מרגיש שהוא החליק קצת החוצה, ונעצר באמצע, תסלחו לי כמו קקי, לא לפה ולא לשם והכל בגללי. ואז רפאלה אומרת לגלי תלכי לקרוא לכמה מיילדות יש לי בעיה איתה. כשהדולה יוצאת להביא עזרה.. אני שומעת את בעלי אומר יעזור עם אני אעשה כך עם הרגל שלה והוא לוקח את הרגל שלי מניפה אל על ומצמיד לי אותה למצח: הי הלו,אתה זוכר מי אני זו שבקושי זזה כבר תשעה חודשים, ושבקושי היתה גמישה גם קודם. והיא אומרת לו מעולה, והוא אומר לי תלחצי ואני לוחצת, מה אומר ומה אגיד כמו שרק אפשר ללחוץ בכל הכוח שעוד נותר לי בעולמנו, כשהדולה מגיעה המיילדת אומרת לה זה בסדר הבעל עזר לי ואני מצליחה אפילו למצוא בלב פיסת שוויץ..מי צריך מיילדות נוספות כשיש אותו.. ולחיצה אחת אחרונה שלא נגמרת ושוב פעם אומרת רפאלה, אל תפסיקי קחי נשימה באמצע ותמשיכי עוד אחת ואני מרגישה שהוא קורע אותי, אני מרגישה חום אדיר שם למטה, אני בטוחה שזה נקרע ממש. עובדה שמתבררת כבולשיט גמור. אף קרע. וההרגשה ה"אין כאבים" עובדה שתתברר מהר מאד כלא נכונה..והצרחות שלו. אני זוכרת את עצמי שומעת אותה אומרת את המיילדת בהחלט לידה לידתית ואני בטוחה שיש בעיה. והוא צורח בלי הפסקה ואני לא זוכרת שיובל או שקד עשו זאת לחוצה אני שואלת מה קרה, וכולם אומרים לי הכל בסדר, אחר כך הסתבר שהחבל היה כרוך קצת על צווארו אבל רפאלה האלילה שחררה במהירות והצרחות היו פשוט להודיע לי כבר מן הרגע הראשון, שהוא לא דומה לא לשקד ולא ליובל ושאפסיק להשוות...הוא אחר הוא יותם. ויותם , מלכי, נסיכי, אהוב לבי, הגיח לעולם, בני שלי, (עם בולבול...), שיצמח לעלם חמודות, רגיש, אוהב אהוב ומקסים כמו שהוא כבר כעת. ויותם יחד עם העובדה שהוא מלך ישראל, הוא אח של יובל הגדולה ושל שקד התינוקת ועם זה אני לומדת בכל יום ויום לחיות. אני הבת יחידה, מה לאמר לכן בנות מתנסה בלידה האמיתית עכשיו כל יום, והיא לא אורכת מן השעה 04:00 עד השעה 05:25, מועד הגחתו של יותם לאויר העולם (קריאות קצובות של התפעלות יספיקו בשלב זה... : בארבע בבית חולים בחמש עשרים וחמש להחזיק בו ביד - מהר לא?)אלא היא לידה ארוכה מתמשכת הנמשכת ימים כלילות. תקופה זו לא תשכח אין ספק. יש לי משפחה ענקית ושמחה ששתפתי אתכן בחויה זו.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
