פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

6/9/2003 22:58 תמי אמא של אלה מאת: סיפור הלידה של ערבה כותרת: פורום יקר. ערבה היתה בת 3 לפני כשבועיים, ולכבוד יום הולדתה החלטתי לכתוב את סיפור הלידה שלה. אני נכנסתי לפורום עם סיפור הלידה של אלה, אחותה הקטנה, שהיום היא בת חודשיים. ולכן שמי כאן בפורום הוא אמא של אלה. אבל מי שהפכה אותי לאמא היא ערבה, ביתי הבכורה, ועכשיו כשהיא כבר הולכת לגן של גדולים וממש הפכה מפעוטה לילדה, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור הלידה שלה, והדברים ידברו בעד עצמם. למי שקראה את סיפור הלידה של אלה, רק אעדכן שהעברתי את הסיפור, על הביקורות שבו, למנהל מחלקת נשים בבית החולים שבו ילדתי, אבל עד כה לא זכיתי לתגובה. כשאזכה להתייחסות- אעדכן אתכם. ועכשיו, לסיפור של ערבה: סיפור הלידה של ערבה ליום הולדתך השלישי, החל מחר, אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה, על איך נולדת ואיך הפכת אותי לאמא. אני מרגישה שלהפוך לאמא זה תהליך שמתחיל הרבה לפני ההריון ונמשך הרבה אחרי הלידה. ואני רוצה להודות לך, ביתי שלי, על עצם קיומך, על מי שאת, ועל כל הדברים החשובים שקורים לי בזכותך ובהשראתך. יום הולדת שמח לשתינו! אז הסיפור שהיה התחיל כמובן במפגש שלי עם אבא שלך, שהיה מאד אינטנסיבי, מההתחלה. כבר בפגישה הראשונה ליאור ראה מול עיניו תמונה של שני ילדים משותפים שלנו, רצים על הדשא. הוא סיפר לי על זה יותר מאוחר, אבל גם לי היה ברור מאד מהר שמצאנו אחד את השני. על השם ערבה חשבנו ממש בהתחלה, ורצינו אותך אפילו לפני שהתחתנו. אבל את חיכית, לא רק עד שנתחתן כדת (עשינו טקס קונסרבטיבי ומסיבה גדולה) אלא גם עד שנתחתן כדין(היינו צריכים להתחתן בקפריסין כדי להרשם בארץ כנשואים). בחודש אחרי שחזרנו מקפריסין נכנסתי להריון, וזו היתה התרגשות גדולה, מלווה בחששות המוכרים של חוויה חדשה ולא ידועה. מההריון איתך אני זוכרת את התחושה של כניסה למעגל נשים שקודם לא הייתי חלק ממנו. המון נשים שעבדו איתי ושנפגשתי איתן נתנו לי עצות וסיפרו לי על עצמן והכינו אותי לכניסה למועדון הכי חשוב שיש- מועדון האמהות. מעקב ההריון היה גם הוא חוויה טובה, התיידדנו עם הרופא שלנו- דר' רוזנברג, שאחר כך מאד עזר לנו- במיוחד לעשות את ההיפוך, כי את יקירתי לא רצית להתהפך, נשארת עם התוסיק למטה עד שהפכו אותך בבית החולים. במהלך ההריון הייתי מאד פעילה- גם שחיתי וגם עבדתי עם ליאור בגינון. אפילו ביום שלפני אני זוכרת שעוד עבדתי איתו, וכל הזמן חשבתי שכדי ללדת טוב אני צריכה להיות בכושר טוב גם בהריון. הצירים התחילו ביום שלישי בערב, ובלילה הייתי עסוקה בהם וגם בנקיון וארגון הבית. לא הערתי את ליאור, נעזרתי בחברתו של ריקרדו הכלב וסיפרתי לו שכואב לי. בבוקר כשליאור קם עשיתי אמבטיה, הלכנו לטייל ברגל ברחובות רמת גן שם גרנו אז ובסביבות הצהריים אמרתי לליאור שזהו, די, כואב לי, בוא ניסע לבית החולים. נסענו לביילינסון. לפני שבדקו אותי חיכינו די הרבה זמן בחדר לידה, כי היו באותו יום המון נשים שבאו ללדת. ההמתנה היתה לי דווקא חוויה טובה. נפגשתי עם עוד נשים בהריון מתקדם כמוני, שסיפרו לי על הלידות וההריונות שלהן. הלכתי במסדרון ואיכשהו הזמן עבר בין ציר לציר. לקראת 14:00 בדקו אותי ואמרו לי שיש לי כבר פתיחה של כמעט 3 ואני יכולה להכנס לחדר לידה. הייתי כל כך מאושרת, כאילו עברתי את מסע הכומתה בהצלחה. אבל הדרך עד ללידה היתה עוד ארוכה. לפני שנכנסתי לחדר הלידה ראיתי חדר לידה סמוך אחרי לידה, שעוד לא ניקו אותו, עם כל הדם וההפרשות האחרות. אני זוכרת שזה בכלל לא הגעיל אותי, להיפך, זה עשה לי הרגשה טובה, של משהו מוחשי שעומד לקרות לי בקרוב. המיילדת שקיבלה אותי הסכימה שאשאר לא מחוברת לעירוי אבל לזמן קצר בלבד. כל התהליך של הלידה היה מאד רפואי. אני לא ידעתי אז שיש אפשרות ללדת אחרת, ובזמנו זה גם לא הפריע לי. חוקן אמרתי שאני לא רוצה לעשות כי שילשלתי כל הלילה קודם. לעירוי כן חיברו אותי וגם למוניטור. אפידורל אמרתי שבינתיים אני לא רוצה. בשעה 20:00 ביקשתי שיתנו לי אפידורל כי כאב לי, הלידה התקדמה לאט והייתי עייפה. זו היתה החלטה נכונה ללידה הזאת. אני זוכרת איזה כיף היה לי כשקיבלתי אפידורל ולקחו ממני את הכאב שהיה נחלתי ב-24 השעות שלפני כן. הרגשתי ממש הכרת תודה למרדימה. לא סבלתי מהזריקה בגב ויכולתי קצת לנוח. בשלב הזה באו לבקר אותי בני משפחתי, וגם אחותי ענתי שהיתה אז בהריון עם שירה. אמא שלי נכנסה עם דמעות בעיניים ואמרה- אני בוכה לא בגלל שאני אהיה סבתא, אלא כי הבת שלי תהיה אמא... זרם המבקרים הפריע לצוות הרפואי וזה הביא לוויכוח בינהם לבין ליאור. לי שום דבר לא הפריע. הייתי מרוכזת בעצמי, במעין בועה שכזאת. לא הרגשתי את הצירים. הלילה התקדם וגם הלידה התקדמה, כאילו מאליה. החוויה המרגשת אז היתה לשמוע נשים בחדרים סמוכים יולדות. היו המון לידות באותו לילה, ואני ממש שמעתי את האישה צועקת מכאבים, את המיילדת מעודדת אותה, ובסוף- בכי של תינוק. זה ריגש אותי עד דמעות וחשבתי שבקרוב אשמע גם אני את הבכי שלך, בת שלי. כך עברו להן השעות, עד שהתחילו צירי הלחץ. היינו לבד די הרבה זמן, הצוות הרפואי היה עסוק בחדרים אחרים. התחלתי לרעוד והרגשתי את צירי הלחץ. שלחתי את ליאור לקרוא למיילדת. למרות האפידורל, הרגשתי את הלחץ, והיה לי קשה להוציא אותך, ערבה שלי, החוצה. ליאור עמד מקדימה ונרגש עודד אותי, הנה היא, אני רואה את הראש שלה, יש לה המון שיער, הנה היא יוצאת... אולי בגלל האפידורל לא ידעתי בדיוק כמה ואיך ללחוץ, אבל בסופו של דבר יצאת, ביתי הבכורה. אחרי תהליך כל כך ארוך- לא ספרתי את השעות אבל מהערב של יום שלישי עד יום חמישי לפנות בוקר, 2:37 ליתר דיוק, והילדה שלי בחוץ. אבא נבהל שלא בכית בהתחלה, הוא לא היה מודע לכך שעד שלא חותכים את חבל הטבור את עדיין לא נושמת לבד. בגלל שהמים היו עכורים לקחו אותך מהר, לשאוב את המים מקנה הנשימה ולטפל בך. בכית שם די הרבה על שולחן הטיפולים ואני הרגשתי הרגשה עילאית שכזאת, זו הבת שלי שבוכה שם, אני אמא! היית איתנו כל הזמן אחרי הלידה. היינו הרבה זמן בחדר ההתאוששות מהסיבה הפשוטה שלא היה אלונקאי שיקח אותי ליולדות. את בכית הרבה, ועל רקע הבכי שלך הודענו למשפחה על צאתך לאוויר העולם. שלחו אותך לחדר התינוקות עם אבא. כשלקחו אותי למחלקת יולדות אני זוכרת שהרגשתי ממש קירבה לכל הרופאים והמיילדות שטיפלו בי (שתי משמרות). הם היו חלק ממשהו כל כך משמעותי בחיי. לא הכרתי אישית אף אחד מהם, ובשבילם הייתי עוד אחת ממאות הלידות שליוו. בשבילי זו היתה הלידה של הבת הראשונה שלי, הלידה שלי כאמא. כמה שהלידה היתה רפואית (עירוי, מוניטור רציף, זירוז, פקיעת קרומים, אפידורל, חיתוך ותפירה), לא נפגמה לי החוויה החזקה של הלידה. מאוחר יותר חשבתי שאת הלידה הבאה אנסה אולי ללדת אחרת, יותר בכוחות עצמי ופחות בכוחות הרפואה. אבל אז בזמנו זה בכלל לא הפריע לי. במחלקת היולדות היה צפוף אבל חם ומרגש. הביאו לי אותך למסדרון בקופסא השקופה הזאת, כי עוד לא התפנה לי מקום בחדר. גם ביולדות הרגשתי איך אני חלק ממעגל של נשים שהפכו לאימהות, חלקן לראשונה בחייהן. זו היתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי. התבוננתי בך, ערבה שלי, בפלא הזה שיצא מתוכי, והייתי ברקיע השביעי. אחרי שני לילות בלי שינה הייתי מלאת אנרגיה והתרגשות. הנקתי אותך, שרתי לך, והסתכלתי בך שעות בפליאה. והיום ערבה, את בת שלוש. ילדה מדהימה- יפה כל כך- מבפנים ומבחוץ. לפני זמן קצר ילדתי את אלה והפכתי אותך לאחות בכורה, ארוע כל כך חשוב וטעון רגשית. את הסיפור של אלה כתבתי שלושה ימים אחרי שנולדה. את הסיפור שלך אני כותבת 3 שנים אחרי שנולדת. ממרחק הזמן הרבה דברים מתרחקים, אבל את עוצמת החוויה הזמן לא הצליח לטשטש. אני מקדישה לך את הסיפור בהמון תודה ואהבה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 6/9/2003  23:7 סיפור מדהים. ואיזה שם יפה! רוו נחת משתיהן... (ל"ת) - דובת גריזלי 6/9/2003  23:38 נפלא!!! מרגש ומקסים!! תודה על השיתוף והרבה אושר.!! (ל"ת) - שרי 7/9/2003  0:9 כמה נעים - גילי אבישי 7/9/2003  8:4 סיפור מרגש. האהבה שופעת ממנו. תמישכי להנות מהמשפחה שיצרתם, ומזל טוב ליומולדת 3 (ל"ת) - גליה של אלה 7/9/2003  8:38 סיפור מקסים ומרגש, תודה גם ממני על שכתבת אותו, אושר ובריאות !!! (ל"ת) - זהר 7/9/2003  9:49 סיפור מקסים ומרגש! (ל"ת) - נני 7/9/2003  10:10 בנות יקרות... - נעמה 7/9/2003  10:27 נעמה יקרה אפשר ללדת לעצמנו חוויות מתקנות... בשביל זה אנחנו פה לא ? (ל"ת) - זהר 7/9/2003  10:50 לתמי ולנעמה - יעל.ש 7/9/2003  11:8 מזל טוב ליום ההולדת - אמא 11 7/9/2003  12:51 תמוקי אהובתי - תמיד כיף לפגוש אותך בפורום ולכולכן/ם הלינק לסיפור הלידה של אלה - ענתי 7/9/2003  15:57 לנעמה (מזל טוב לערבה כבר אמרתי?) - נועה 7/9/2003  18:57 לנעמה כמה מילים ותודה לקוראות המפרגנות ולך ענתי אחותי על הלינק לסיפור של אלה - תמי אמא של אלה

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש