אחרי שלושה שבועות ויומיים, אני מתפנה לזה. עד כה לא הצצתי אפילו מה היה פה בזמן "שישנתי". אני לא מבינה איך אומרים שמשעמם בחופשת לידה. יובל גר לי על הציצי וכל פנאי שהוא אני מנצלת למקלחת, אוכל, כביסה וכו'. למי יש זמן להשתעמם? הזמן כל יום טס.
טוב, אז אתחיל.
בשבוע 41+4, קמתי בשלוש לפנות בוקר מצירים ש"תקפו" אותי מדי 5 דקות. ככה ישר. זה לאחר טיפולי זירוז מאסיביים אצל רפלקסולוג (יותר משבוע לפני), טיולים ממושכים, סקס, עיסוי פטמות, וספרינטים במדרגות.
למי שזוכר, הייתי בירושלים ואני בכלל גרה בחיפה, כך שבשעה 4:00 לפנות בוקר, שי אהובי המרוגש , כבר היה בדרך אלי.
בבוקר, לא יודעת באיזו שעה, הגיעה תול אהובתי גם כן. האווירה היתה טובה מאוד. אכלתי גלידה משמינה אחרי חודשים של שמירה, הלכתי לעוד הליכה עם שי בפארק דניה ועם תול לאחר מכן הלכתי עוד קצת. באיזה שהוא שלב שמו לי את המטרנטי יוניט שעזר לי מאוד, לא הבנתי איך אפשר להתמודד עם הכאב בלעדיו. ככה העברנו את השעות כשאני בין הצירים במצב רוח לא רע. בצהריים, אמא שלי היתה כבר לחוצה כי הצירים נעשו קצת יותר תכופים וירדנו לבית החולים עין כרם. את כל הצירים אני חייבת להעביר בעמידה ועם מסאג' (עדיף שכל פעם יעשה מישהו אחר את המסאג' מפני שמה שעזר לפני 3 דקות כבר לא עוזר עכשיו). אז בדרך עצרנו כמה פעמים להעביר את הצירים בעמידה. בבי"ח, ברוב יאושנו, מצאו פתיחה של בקושי חצי סנטימטר ושלחו אותי הביתה. איזה דיכאון. חזרנו, ניסיתי אמבטיה שלא זכורה לי לטוב והתגברות צירים קשה. המצב רוח שלי ירד. ובערב, שוב נסענו לבי"ח. שוב דיכאון, פתיחה של בקושי סנטימטר!! אבל הפעם לא שלחו אותי הביתה. נתנו לי פטידין שמיסטל אותי נורא כך שבין הצירים או שנרדמתי או שציינתי בפני הסובבים כמה כייף וטוב לי ולאחר שעה, עם פתיחה של 2.5 סנטימטר, הגיעה המרדימה, אותה כיניתי מלאך שבא לגאול אותי מייסורי, הבטחתי לה שלעולם לא אשכח אותה (והסתכלתי עליה מקרוב. קרוב מדי לזכרוני, כדי לא לשכוח) ובהשפעת הפטידין והאפידורל, בכלל הרגשתי בעננים. לקראת בוקר הגיעו צירי הלחץ אבל הם לא היו מספיק חזקים אז רצו לתת לי כמה טיפות של פיטוצין כשההשפעה של האפידורל כמעט פגה לגמרי. נלחצתי נורא והתעקשתי שלא יתנו לי. תודות לתול שהרגיעה אותי והכי סמכתי עליה בעניין הזה, הסכמתי וזה עזר. על שי שמתי רגל והוא לא נתן לי בהתחלה לי מספיק קונטרה כשאני דוחפת (הגבר העדין והמתוק שלי) עד שהבין איך ואז ילדתי. תול לשמחתי חתכה את חבל התבור. (כזכור, אני חתכתי את החבל כשעומר הקטנה שלה נולדה). הלידה היתה ללא קרעים או חתכים (הודות לאפי-נו האגדי והמופלא). קשה לי לאמר שהתפעלתי מהחוויה. אני מניחה שהיתה פחותת רגשות ממה שציפיתי. ואני מקווה שאני לא משעממת במה שאני כותבת כי גם עכשיו אני מרגישה קצת נטולת רגשות. יובל היה עם ראש קישוא עם פרצוף קטן ומקומט בקצה (נדמה לי מכיוון ששהא זמן רב בתעלה). אני זוכרת רק ידיים מאוד גדולות והתרגשות סביבי. אני קצת הייתי בהלם. בגלל שהיה לי חום בזמן הלידה, לקחו אותו די מהר וישנתי שעה. צוות ביה"ח היה נהדר. אבל כל השבוע הראשון והשני היו די סיוט בשבילי. הפטמות הפצועות והעייפות גמרו אותי. ציפיתי לרגשות של דכאון אחרי לידה אבל לא ציפיתי לעצבים האלה. כעסתי על יובל שרוצה לינוק כל הזמן כי כל כך כאב לי, מה שהוביל גם לרגשות אשמה קשים ולדאגה סביבי, כי הגבתי חריפות. המצב משתפר מיום ליום. אני מרגישה הרבה יותר טוב ומתאהבת (לאט לאט) ביובל.
אני קוראת וזה נראה לי סיפור לידה עצוב ואני לא יודעת למה. אולי אם הייתי כותבת עוד חודש, זה היה נראה לי אחרת.
|
תוכן ההודעה:
|
