פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
14/10/2003 12:47 annat מאת:
ממש כמו ההריון והלידה: ארוך מאוד ומאוחר,מאוד... סיפור הלידה של אלעד
כותרת:
לאלעד שהוא היום בן חודשיים, ולאבא שלו שהיום בן 36

סיפור הלידה של אלעד

איפה מתחיל סיפור הלידה של אלעד? אולי ברגע שידעתי שאני רוצה שאבא שלו יהיה אבא שלו. אולי בחודשים שלקח לנו להכנס להריון – נטיה של אלעד לקחת את הזמן שלו, בדיוק כמו אבא... אולי ברגע שהגעתי לפורום?
חשוב לי לספר שפעם פחדתי: פחדתי מההריון - מאבדן צורת הגוף, מתופעות שונות ומשונות שקורות לגוף במהלכו, פחדתי מהלידה - מהכאבים, מהאלטרנטיבות (זריקה לתוך עמוד השדרה??? בררר...), פחדתי מהאמהות - איזו מין אמא אני אהיה? מה יגידו ילדי לפסיכולוג?
אומרים שהריון נמשך תשעה חודשים כדי שאפשר יהיה להתרגל לרעיון. אצלי, תשעת החודשים הללו שימשו אותי נאמנה כדי להפסיק לפחד, בדרך היחידה שאני מכירה: לצבור את כל המידע הנדרש ולגבש לעצמי את דמותה של הלידה שאני רוצה בה. הרעיון של לידה טבעית היה שם ברקע תמיד, אבל במהלך ההריון התגבש, התעצם ולבש צורה. פרחתי בהריון, וחיכיתי ללידה.
אבא של אלעד, שכבר חווה לידה אחת, קצרה וקולעת וסטנדרטית למהדרין, וששונא כל מה שקשור בדם, אברי גוף ופרוצדורות רפואיות, לא כל כך הבין מה אני רוצה, אבל קרא את כל החומרים אליהם הפניתי אותו באדיבות הפורום, ובמחווה שאין כמותה פקד איתי את קורס ההכנה ללידה של גילה רונאל, ואף שרד אותו בגבורה, למרות שהפך ירוק – צהבהב בקטעים שדובר על חתכים, עירויים וסקאלפ... למעשה, מהקורס יצא אבא יותר טבעי מטבעי: "יולדים בבית!"
אז לא יולדים בבית, כי אני צריכה קודם כל להרגיש פעם אחת איך זה מרגיש, במקום שמאפשר לי לצרוח "תנו לי אפידורללל!!!", ואם זה ייראה לי סביר – בפעם הבאה. אבל בהחלט חל שינוי מן הקצה אל הקצה בתכניותי ביחס ללוקיישן: מהתלבטות בין ליס לתה"ש עם נטיה לתה"ש בגלל שירות המיילדת הפרטית (אחת משאלותי הראשונות בפורום, וזכורה לי היטב תשובתה של עדה שכללה בחירה בין תעלה בצד הכביש לבין תה"ש) עברתי, בהמלצת גילה והמלצותיכן החמות, לבחירה האולטימטיבית: לניאדו, עם מיילדת פרטית באמת: אביגיל המופלאה, מלאת קסם ומרץ ושמחת חיים, שליוותה אותנו לפני, במהלך ואחרי הלידה במסירות.
התאריך המיועד היה 3 באוגוסט. אביגיל התלבטה אם "לקחת" אותנו, בגלל חופשה שתכננה ל-17 באוגוסט – בדיוק סוף שבוע 42. הסירי דאגה מליבך, אמרתי לה, אין לי שום כוונה ללדת אחרי התאריך המיועד (ח – ם ל – י!!!), ובכל מקרה: אני יולדת לפני ה-17, סגור.
היה ברור לי שאלד מוקדם בגלל שככה זה נראה: לא היה זמן, שעון החול הלך ואזל: המוני דברים בעבודה, בית חדש לסדר, לארגן, לרהט ולתחזק ככה שאפשר יום אחד להכניס אליו תינוק, והריון ולידה ללמוד עליהם עד אחרון הפרטים (התמכרות בדרגה קשה לפורום ולחומרים כתובים אחרים). לחץץץץץץ!!!!! מזל שההריון היה קליל, בלי בחילות, בלי עייפות – איזה עייפות: בולדוזר עם מנוע טורבו, זו אני. ספינינג שלוש פעמים בשבוע, עוד פעמיים בשבוע יוגה לנשים בהריון, ושלל פעילויות יומיומיות מתוגברות. אפילו נסיעה לברצלונה בחודש שביעי, טיולים רגליים בני ימים שלמים והופעה מ ד ה י מ ה של ברוס ספרינסטין שבה עמדנו (ורקדנו) שלוש שעות על הרגלים, והלכנו עוד איזה שעתיים.
עד שבתחילת חודש תשיעי הודיע לי הרופא שלחץ הדם שלי עלה: מ-110/70 ל-120/70, ויחד עם הגיל, כך אמר, זה עלול להגיע לרעלת הריון. מעקב אצל האחות, גזר הרופא, מנוחה, ולשאלת הקיטבג שלי הבהיר: בלי ספורט.
בפורום קיבלתי המון תמיכה ועידוד, וגם כמה וכמה דעות נוגדות. גם אביגיל ביטלה את האבחנה כשטות מוחלטת, וגם אורי ההומאופת המופלא שהצר על שהרפואה מתייחסת ללחץ דם גבוה אצל נשים החודש תשיעי (ביולי) כאל תופעה פתולוגית, ולא פיסיולוגית. התעודדתי, אבל החלטתי בכל זאת להוריד הילוך, והפסקתי את הספינינג. Sure enough הפסקת הפעילות עשתה את שלה, ובבדיקה הבאה עלה לחץ הדם שלי אף יותר, וכך נגזרה עלי שכיבה עם רגליים למעלה. לא היתה ברירה: החלטתי שמה שלא יהיה מוכן וגמור עד הלידה לא יהיה מוכן וגמור עד הלידה, ועברתי לתקשר עם תינוקי שבבטן, תינוק רב מעללים וביטוי, פעיל מאין כמותו שמעולם לא שמע על ההתמעטות המובטחת בתנועות העובר בחודש התשיעי. כמו שיעצה לי איריס גוב המופלאה: התחלתי ללמוד לסרוג את האמהות לתוך השקט.
בסופו של דבר שוחררתי ממעצר הבית, אולי בגלל שהמועד התקרב, אבל המשכתי במעקב אחר לחץ הדם שהמשיך להיות גבוה: בסביבות 135/90. בכל פעם הייתי מרגיעה את האחות: כן, זה בסדר, זה ככה כבר חודש, אני מרגישה טוב, אין לי כאבי ראש, אין בצקות, הרופא שלי יודע, לא צריך להתקשר אליו...

לקראת בוא המועד המתוכנן ובמיוחד משזה חלף עבר לו, התרבו המטלפנים (שהושפעו מנבואתי בדבר לידה מוקדמת): נו, עוד לא ילדת? כבר הכל מוכן? בעצתה של לירוני, שטענה שאיך שמכינים תיק מייד יולדים, לא הכנתי תיק – היו לי עוד המון דברים לעשות. הכנתי רשימה: מנורת הלילה שלי, הבד משוק הפשפשים, הבגדים החביבים עלי, שמני עיסוי, שמן לפרינאום, דיסקים שאהובי צרב לי ללידה, מכשיר CD נייד. בבוא הרגע, הרגעתי את כולם (לא נרגעו, האמת), אדחוף הכל לתיק והיידה לנתניה. קנינו כדור פיזיו. ניפחנו את הכדור. שכרתי מטרניטי יוניט מיד שרה. עיסינו עוד ועוד את הפרינאום (באפי-נו נתקעתי ב-6 ס"מ קוטר ודי...). גמרתי לסדר את הבית (נו, בערך...). גמרתי עניינים בעבודה. ביוגה הופתעו לראות אותי כל פעם מחדש. הרגשתי את התינוקי נמוך נמוך. אתה יכול לצאת, אמרתי לו, הכל מוכן. נאדה. לא שהיה אכפת לי שיישאר כמה שהוא רוצה, אבל אפילו יותר גרוע מכל דורשי טובתי הנודניקים, נשף בעורפנו הממסד הרפואי. עברתי מעקב הריון עודף בסניפי מכבי השונים ברחבי גוש דן. כל רופא שראה את לחץ הדם שלי רצה מייד לשלוח אותי למיון. "מעקב כל יום ואם מחר לא יורד לחץ הדם את מייד הולכת למיון, כן?". כן, אמרתי, ולא הלכתי. המשכתי להרגיע את הרופאים והאחיות. פה ושם הזעקתי את בנות הפורום באזעקות שוא: הבטן מתקשה, הבטן קשה כמו אבן כבר שעות, כאבי מחזור, הפקק הרירי השתחרר ב-40+4. כמעט כל לילה הרגשתי את הצירים, התכווצויות וכאבי מחזור, ובבוקר – כלום. סתם בטן ענקית בלי שום סימן לבאות. שבוע 41 חלף הלך לו. ניצלנו את הזמן השאול לצאת לבלות, ללכת למסעדות, זכינו בו בדין והרי תכף, עוד יום יומיים, כבר יהיה קשה...
כל מי שהיתה אמורה ללדת יחד איתי כבר ילדה. לעדית היו מים מקוניאלים. אופס, איזה לחץ – אולי הוא עשה קקי במים? אמרתי מודאגת לאבא של אלעד. מי שהוריש לאלעד את שלוות הנפש היה רגוע גם כאן. אביגיל המקסימה התקשרה כל כמה ימים, לבדוק מה קורה, והמליצה על קאולופילום לזירוז, רק בשביל שלא נגיע לפיטוצין. קנינו קאולופילום וצרפנו אותו לשלל אמצעי הזירוז: הליכות, מדרגות, סקס, אפילו בצק הכנתי ולשתי – כלום. ארזתי את התיק; לזה חיכית? לא. הצלחתי לקבוע פגישה עם חברתי אביטל שלחצה מזה חודש לצלם אותי. הצטלמתי. פיתחנו את התמונות. יצאו תמונות מדהימות. אולי לזה חיכית? עדיין לא יוצא. בעצת אורי ההומאופת ובתמיכת גילה רונאל הוספנו פולסטילה וסימיספוגה לקאולופילום והרכבנו קוקטיל ממנו לקחתי שלוק כל חצי שעה. מעקב יומיומי בקופת חולים. הלחץ מצד הממסד מתגבר. הטלפונים מתרבים – "נו?????" די!!!!!! הפסקתי לענות, וקיבלתי הודעות בנוסח: "את בטח יולדת, אני מתקשר/ת לסלולארי!!!" (כאילו דא?!). החלטתי לעשות מעשה ושיניתי את ההודעה בכל המשיבונים: "שלום, עוד לא ילדתי אבל יצאתי לחופשת לידה. בכל עניין אחר תשאירו הודעה".
זהו. שקט. אני באמת בחופשת לידה.
הרעיון בו השתעשעתי, שפיצקי יצא לאור בט"ו באב, חג האהבה, כדי לחגוג את אהבתי אליו (ואת מלאת עשרה ימים לחלוף התל"מ), הלך ונגוז לו. בערב החלטתי לוותר על אירוע משפחתי, מסרתי את ברכתי ושילחתי את האיש לבד. בשקט בשקט התחילו להתגנב הצירים. כל כך התרגלתי להתכווצויות הקטנות ולכאבונים, וכל כך לא רציתי לפתח שוב ציפיות מיותרות, שאין לי מושג בדיוק מתי זה התחיל... כשהאיש התקשר בערך בתשע וחצי כבר וידאתי שישאיר את בכורו אצל הוריו, למקרה שנצטרך לנסוע לנתניה. כשחזר הביתה עשינו קצת מסאז'ים בגב התחתון עם קולות נמוכים, תרגלנו נשימות. הוא שלף סטופר ומדד. לא סדיר: כל עשר דקות, רבע שעה, שש דקות. בחצות התקשרנו לאביגיל לדעת מה לעשות ומתי. כשיהיו צירים סדירים כל חמש דקות תתקשרו. שלחתי אותו לישון, ונשארתי לבד עם הסטופר על כדור הפיזיו שלי, שומרת על הצירים כמו על גחלת עדינה: הלילה אני לא הולכת לישון: רק זה חסר לי, לקום גם מחר בבוקר בלי כלום. הפעם אני הולכת עם זה עד הסוף!
בערך בחמש וחצי בבוקר הערתי אותו, כנדרש, עם צירים סדירים ו-כ-ו-א-ב-י-ם כל חמש דקות. התקשרנו לאביגיל שאמרה לנו שהיא בבית החולים (אוי ואבוי, זאת אומרת שהיא כבר אחרי או תוך כדי איזו משמרת או לידה, איך יהיה לה כוח בשבילנו?) שנתארגן בנחת ונגיע. ברבע לשש לא התאפקתי ופתחתי הודעה בפורום. התקלחתי (איזה כיף...) אספנו את כל מה שבינתיים הספיק לצאת מהתיק, עברנו שוב על הרשימה, התחברתי למטרניטי יוניט ויאללה, לדרך: הוא מחזיק את התיק שאנחנו לוקחים לסופשבוע, cd נייד, עוד שלושה תיקים ושקיות, ואני את השלט לכאבים ואת הסטופר.

הזרם החשמלי לגב, שהרגיש בהתחלה ביזארי לחלוטין, התברר כמועיל להפליא, במיוחד בנסיעה שאינה מאפשרת תנודתיות. לאט לאט עליתי בסקאלה, מה שלימד אותי שהכאבים בהתאם. התקשרתי לאבא שלי, שהשביע אותי להתקשר אליו מהדרך, הוא כבר יחליט מתי הוא בא. לקראת שמונה בבוקר הגענו ללניאדו. אביגיל קיבלה אותי במיון, ליטפה לי את הבטן, מוניטור תקין, לחץ דם (גבוה בטירוף) ופתיחה של שלושה סנטימטר. את התיק הענק הוא החזיר לאוטו: כל חדרי הלידה תפוסים ולא ניתן להתמקם, גם במיון אין איפה להיות, הביתה לא נחזור, אז נתחיל להסתובב במסדרונות. תחזרו עוד שעה, אמרה אביגיל ונעלמה. יצאנו למסדרון. כל כמה דקות (הצירים באורח פלא איבדו מסדירותם המופתית) כשהגיע ציר, ניסיתי מהר למצוא מקום קצת נסתר מהעין, נשענתי עליו, על הקיר, על המשקוף, גונחת, צועקת (משתדלת בשקט, בכל זאת – לא נעים) ומחשמלת את עצמי לדעת. אחרי שעה הצירים הלכו ותכפו, אבל הפתיחה לא הראתה סימני התקדמות. אביגיל המליצה על חוקן ומקלחת. קיבלתי את המלצתה כשאני משביעה אותה שאחר כך מחזירים לי את האלקטרודות לגב. הלכתי להגיד שלום בחוץ, וראיתי שאבא שלי הגיע. "זה עוד יקח זמן, אתה יכול ללכת ולחזור" אמרתי לו, וחזרתי למיון, למקלחת, לפני שיראה אותי בעיצומו של ציר.
המקלחת לקחה את המטרניטי יוניט בהליכה. לא יודעת כמה זמן הייתי שם (בכלל, משלב זה ואילך הזמנים הם כולם באדיבות האיש, אני אין לי מושג מה היה וכמה זמן זה לקח) אבל כשיצאתי גיליתי שאם אני משעינה את המצח על הקיר או השולחן מתנועעת וגונחת בקול רם, זה עובד בערך כמו המטרניטי יוניט. אביגיל הגיעה וגילתה לי שזה עתה הסתיימה לה לידה פרטית אחרת.
בשתים עשרה בצהרים התפנה חדר לידה ועברנו אליו – סידרנו את החדר: כריתי על המיטה, הבד הסגול מעליה. מנורת הלילה שלנו (שנדחתה כמסנוורת), פינת המוסיקה. אביגיל נתנה לי להריח שמן אתרי תפוזי מקסים, ואחר כך הבריחה אותנו למרפסת הצופה אל הים (טוב, לא מאוד צופה אבל עם רוח ים) שם אכלנו קצת פירות יבשים כשאני מקפצצת לי על כדור הפיזיו.
אחר כך חזרנו לחדר, לשורה ארוכה של צירים, אביגיל רוקדת איתי סלואו לצלילי דיסק הבנים שהבאנו (עריכה מקורית, משהו לא רגיל, לדיסק הבנות לא הגענו כי הפסקתי לשמוע), אישי מלטף אותי, מסאז'ים בעצם העצה, מדי פעם אביגיל מצמידה אלקטרודה מקרית של מוניטור לבטן: תינוקי דוהר לו בנחת אל האופק. הפתיחה מתקדמת ב א י ט י ו ת. בסביבות שלוש הוחלט על מקלחת נוספת. שחררתי את אישי ואת אבא שלי (שהתמקם במסדרון של חדרי הלידה בין כל ספרי הקודש) ללכת לאכול משהו, והלכתי להתמסטל במקלחת.
מה היה אחר כך אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שמאחרי המקלחת ולמשך איזה ארבע שעות, נתקעתי על פתיחה של שמונה סנטימטר. וזה כ א ב. לא רק כאב הצירים, גם לחץ נוראי על הפרינאום מבפנים, מישהו רוצה לצאת... אבל אין לו דרך איפה. הכל מטושטש בשלב הזה, סוטול פראי: הצירים נצרחו ונצעקו ונגנחו, לא יכולה בעמידת שש לא יכולה בשכיבה רק בעמידה, והרגלים כל כך עייפות.... בין ציר לציר הנחתי את הראש על המיטה המוגבהת ונרדמתי. ככה פשוט, מתעוררת עם הציר הבא, ושוב התחושה שהוא תכף יוצא, קורע אותי לגזרים, אבל הבדיקה העלתה: עדיין שמונה סנטימטרים. אין לי מושג איך עברו השעות הללו, אבל במשהו כמו שבע זה כבר היה בלתי נסבל. די, אמרתי לאביגיל ("אמרתי" – נו טוב... נגיד), אני לא יכולה יותר, תעשי משהו!!!! אביגיל שטחה בפני את האפשרויות: אפידורל (כן כן, בשמונה סנטימטר... יש כזה דבר), פטידין (עד היום אישי צוחק עלי איך דקלמתי לה בין צעקה לגניחה לחרופ את מה שלימדה אותנו גילה בקורס: אבל זה מטשטש את העובר, אני לא רוצה תינוק מטושטש...) או איזה חומר שמגמיש את השרירים ואולי יסייע קצת בפתיחה. אני לא יודעת... הכל.... אז אולי קודם תלכי למקלחת, ואחר כך נחליט, יעצה אביגיל. הפעם כבר לקחו אותי למקלחת על כסא גלגלים. לא זכור לי כלום מהמקלחת הזו חוץ מאביגיל המודאגת משפריצה עלי מים רותחים ואומרת: את בטוחה שה לא חם מדי? ואני לוחשת לה: לא, זה מצויין, תמשיכי, ונשלקת לאיטי. כשחזרנו לחדר גילינו - סנטימטר נוסף!!! אביגיל חיברה עירוי והתחילה עם החומר ההוא. הכאביםהיו קשים מנשוא, אני צורחת: "תני לי גם אפידורל, גם פטידין, אני לא יכולה, זה לוחצליכואבליתוציאיאותו!!!!" בואי נגמור עם זה מתוקה ואז ניתן כל מה שתרצי, אחד אחד, טוב? כך אביגיל בסבלנות אינקץ. עשרה סנטימטרים! עכשיו אפשר להתחיל ללחוץ! עוד רטיות חמות, עוד שמן פרינאום קר, ובין לבין התינוק שלי לוחץ עלי מבפנים. אלוהים, אילו כאבים. לללוווחחחצצצתתת.... וצורחתתתתתתתת, ונגמר הציר. ושוב לללוווחחחחצצצצתתתתת וצורחתתתתתתת, ואביגיל אומרת עוד קצת... ונגמר הציר. אכן כן, הגוף המותש מייצר צירי לחץ קצרים מדי. עוד ציר ועוד ציר, הראש מבצבץ וחוזר פנימה, מבצבץ וחוזר פנימה. תוציאייייי אותוווווו!!!!!!! אני צורחת, מתאמצת ללחוץ כמו שצריך, עם נשימה, בלי לעצור, בלי לקרוע כלום, מציעה תנוחה אחרת ולא מסוגלת לזוז ושוב הראש מבצבץ והציר נגמר וחוזר חלילה. אני בוכה בין הצירים ושואגת במהלכם ובוכה שוב כשאביגיל אומרת שהיא עושה חתך קטן כי אני כבר מותשת והיא חותכת זה שורף קצת אבל זה כלום לעומת הכאבים ואז עוד לחיצה ועוד אחת ועוד אחת, אני צורחת אותו החוצה הנה תרגישי את הראש עוד לחיצה ועוד אין לי כבר כוח די אני מוותרת אני לא יכולה נו עוד לחיצה הנה תני לי את הידיים שלך שימי אותן פה מתחת לידיים שלו תוציאי אותו הנה זה נגמר הנה הוא בחוץ.
הוא מתחיל לבכות, אני מחבקת אותו ישר ובוכה איתו, אהובי מלטף אותי (ובוכה גם הוא אבל אל תגלו) אבא שלי שעמד מחוץ לדלת כל אותן שעות ארוכות ושמע אותי צורחת, ואז משתתקת ואז תינוק, נכנס פנימה. אני בוכה ואומרת לו: אתה רואה את זה, תסתכל עליו זה הנכד הראשון והאחרון שלך. ולאט לאט הכל נרגע, אני יולדת את השליה כמעט בלי לשים לב, מנתקים את חבל הטבור כשמפסיק לפעום. אנחנו מנסים להניק ולינוק וקצת קצת מצליחים, הוא בוכה הרבה, ומה הפלא? כן, כן, היה קשה, אני אומרת לו ובוכה איתו, ולאט לאט הכל מתרחק ממני, מהר מאוד זה נראה כאילו הכל קרה למישהו אחר. רק התינוק המתוק הזה עלי וכל הבלגן בחדר, ואביגיל שמנשקת אותי ואומרת לי איזו גיבורה אני.
הוא מתוק, יש לו המון שיער ועינים אפורות, והוא גדול, כיאה לתינוק שחיכה בבטן עשרה חודשים: 3875 על 53 ס"מ אורך. הילי ואביטל, החברות הכי טובות שלי נכנסות על בהונות ומצטרפות לחגיגה השקטה והאינטימית שלנו בחדר הלידה האפלולי. אנחנו נשארים שם עד אחרי חצות, ואחר כך עוברים יחד למחלקה – אני והתינוק הכי מקסים בעולם, ולא נפרדים עד עצם היום הזה.
אלעד נולד ביום ט"ז באב, 14.8.03 בשעה 20:05. הוא קיבל את שמו בברית, שהיתה כעבור כמעט שבועיים (אבל זה שייך לסיפור אחר, שחלקכן כיכבתן בו באופן אישי - בהזדמנות אחרת). הוא נקרא על שם אמא שלי, עדנה, שנפטרה בדיוק שנה לפני שנולד, ומתוך מחשבה על אלוהים, על הנצח ועל הדרך לשם.



אלעד היום בן חודשיים, בהחלט התינוק הכי מקסים בעולם (יש הוכחות) יונק במרץ (ולכן שוקל למעלה מ-6 ק"ג...) וקרוע על אמא... נו טוב, האמת שגם על אבא (ובצדק).

אז תודה לאבא של אלעד, האיש הכי יקר ומקסים ותומך ורגוע ואוהב בעולם, שגם עשה את אלעד וגם עזר לי להביא אותו לעולם (וגם שומר עליו כשאני יוצאת עם חברות...)
וזה אולי נשמע כבר שחוק להפליא, אבל באמת שבלעדיכן, בלי הפורום הזה, לא הייתי מגיעה לכל מה שעשה הבדל עצום בהריון הזה, בלידה הזו ובתינוק הזה, ולמקום שלי בתוך כל זה.
אבל מעבר לזה, על התמיכה המאוד לא וירטואלית שקיבלתי כאן מכמה וכמה נשים מופלאות, על האהבה והעזרה והעידוד וההתגייסות והתשובות והטלפונים והאי-מיילים ומשאבות החלב והפרחים והכל כך הרבה כוח שנתנו לי כל החברות הנהדרות שלי כאן - תודה!
אוהבת אתכן מאוד
ענת






תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
14/10/2003  12:59 אוי עתני אני בוכה - רוניתה
14/10/2003  13:6 אוי ענת המ-א-מ-מת !!! אני בוכה איתך מאושר ואהבה - זהר
14/10/2003  13:10 ANNAT - טלי של יונתן ואורי
14/10/2003  13:40 ספינינג שלוש פעמים בשבועעעעע!!!!!בואנ'ה את בולדוזר! - יעל.ש
14/10/2003  13:56 איזה סיפור! נפלא מרגש ומצמרר! רק טוב!!! (ל"ת) - אורנה*
14/10/2003  14:0 אאאאה, אז זה מה שעברת בכל הזמן הזה - ורד
14/10/2003  14:4 וואוו - שרון
14/10/2003  14:6 את כותבת מדהים! כמה הזדהיתי! - סאלוש
14/10/2003  14:8 ענתיייייי! - דניאלה
14/10/2003  14:33 ענת - סיפור מדהים ! כל הכבוד על הכוחות, על העוצמה ועל האהבה. המון נחת ואושר. (ל"ת) - אתליאת
14/10/2003  14:42 הי, את - במבי
14/10/2003  14:43 ענתי - ליאתיתי
14/10/2003  14:48 ענת. אני לא מכירה אותך אבל אני נחנקת ובוכה. שחררת אצלי הרבה רגשות תקועים - דולפינה
14/10/2003  14:52 איזה יופי.... - ורד של שחר
14/10/2003  15:7 סיפור מאוד מרגש. המשך הורות מאושרת. (ל"ת) - שבית
14/10/2003  15:26 ווי, תודה מתוקות, ריגשתן אותי. אני עפה ואתייחס אח"כ, אבל בינתיים - שמתי תמונות באלבום הפורום! (ל"ת) - annat
14/10/2003  16:22 איזה סיפור לידה אמיתי ומרגש.. - רונה
14/10/2003  16:27 ענת, איזה יופי של סיפור. חיכיתי לשמוע אותו הרבה הרבה זמן. - ליאורה
14/10/2003  16:29 איך נכנסים לאלבום הפורום? (ל"ת) - ליאורה
14/10/2003  16:58 ענת, סיפור מקסים ו... - Tamara
14/10/2003  17:12 ענתי מתוקתי - נועה
14/10/2003  18:37 ווווווווש! מצמרר, מרגש. - נתי
14/10/2003  19:28 ענתי- בכיתי ששמעת שאת בצירים. בכיתי ששמעתי שילדת. ואני בוכה גם עכשיו. - לירון
14/10/2003  20:6 ענתוש, איזה כיף! מתה כבר לראות את הפספוס... (ל"ת) - נירה
14/10/2003  20:16 ענת - מתה עליך ...תודה! (ל"ת) - שרי
14/10/2003  20:55 ענתי - עתליה
14/10/2003  21:33 יו..... איזו צמרמורת..... - נטע
14/10/2003  22:37 רק בשמחות! שלך,גילי (ל"ת) - גילי אבישי
14/10/2003  23:26 וואו, איזה סיפור נפלא! הרבה אושר וחלב! (ל"ת) - neon
15/10/2003  0:53 ענתי יקירה, איזו לידה נפלאה. ואיזה כשרון כתיבה. הצחקת אותי מאוד...בריאות אושר ואהבה בשפע (ל"ת) - מירב שרמן
15/10/2003  7:40 ענת -גם ילדת בגבורה גדולה וגם כתבת מקסים! - יסמין
15/10/2003  16:51 תודה לכן על ההקשבה והפרגון, שנתנו לי הזדמנות - annat
15/10/2003  22:37 ענת.. רק עכשיו קראתי ונותר לי אלא לאחל לכם רק טוב. (ל"ת) - הגר
16/10/2003  1:20 ענת, איזה סיפור איזה סיפור - רינת של עידן
16/10/2003  16:55 ענתי יקרה, - איריס גוב
18/10/2003  22:46 ענתי מדהימה שכמוך, - מיכל פ


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש