היום לגילי יש יומולדת חודש, וזאת הזדמנות חגיגית להוציא לאור את סיפור הלידה שלו, שכבר עשה לו כנפיים בגרסאות שונות... היופי בלידה כמו שלי הוא שבדרך כלל אחרי הלידה האמא מסתובבת אחר כך עם צמאון ענק לספר את הסיפור, אבל אין ממש קהל. במקרה שלי לעומת זאת הביקוש לסיפור היה כל כך גדול, אפילו עלה על ההיצע....
ללידה של גילי יש שני צדדים מבחינתי, הצד הנפלא והשמח שזה סיפור הלידה עצמו (מי היה מאמין שאני אתאר כך לידה), והצד העצוב והכואב שזה המחלה של נועם בתקופה שילדתי. יצא שבשתי הלידות שלי נועם היה הסובל העיקרי, וזה מאוד עצוב לי. הלידה הזאת יכלה להיות כל כך רק טוב וטוב אם לא נועם שנאלץ לחוות דברים לא פשוטים תוך כדי מחלה מאוד קשה. בכל אופן, אני התייעצתי עם דרורית המופלאה והמדהימה ביום המפורסם של הגודש והדמעות, בכיתי לה בטלפון בהיסטריה והיא אמרה לי שזאת אכן דרמה, אבל לא חייבים להפוך אותה למלודרמה, ואכן די מהר הדברים חזרו להיות נורמלים, והיום אנחנו משפחה רגילה שמנסה להסתגל לחיים ברביעיה.
אז כמובן אני אתחיל מסיפורי הלידה וההנקה של נועם, כדי לתת את הרקע המלא של "מאיפה אני באה".
סיפור הלידה (מדהים שהפעם לקח לי חודש לכתוב ובפעם שעברה שנה...):
http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=67992
סיפור ההנקה (אפרופו דיון הפוסטפרטום שהיה פה לאחרונה, מוסיפה את הסיפור שלי לרשימת הסיפורים קורעי הלב):
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=8363
אני הייתי קוראת נלהבת של הפורום הזה עוד מלפני הלידה של נועם, כך שבהחלט באתי מוכנה ללידה עם כל הידע הנדרש, אבל כשהתקרבה הלידה הזאת הרגשתי שעם כל ההכנה ללידה הקודמת, עדיין לא הייתי מספיק מוכנה, או שלא התכוננתי על הדברים הנכונים, כמו עצם זה שלא ידעתי על ההפרדה בין שניידר לביילינסון, שהיתה פחות או יותר הדבר המשמעותי ביותר בלידה של נועם, בתחילת החיים המשותפים שלנו, בבלגן של ההנקה, ועוד. אז בלידה הזאת השתדלתי עוד יותר להתכונן, קראתי וידעתי כל מה שיכלתי על GBS, בדקתי את מדיניות כל בתי החולים באזור המרכז בנושא של GBS ובנושאים נוספים של סיבוכים אפשריים בלידה, הכנתי לי תסריט לכל מצב אפשרי, הלכתי לרענון הכנה ללידה, בניתי תכנית לידה, עשיתי תרגילים, וכמובן הכי חשוב: הצטיידתי בדולה, מיכל שעיו שהיא בנאדם מקסים שכבש אותי ממבט ראשון (מיכל, אם את קוראת, המון נשיקות).
היות ואת נועם ילדתי בתחילת שבוע 38 (שאז הייתי בטוחה שהלידה רחוקה רחוקה) הפעם התחלתי להיות בלחץ כבר משבוע 36, והתנהגתי כאילו בודאות אני שוב יולדת בשבוע 38. את חגיגות היומולדת של נועם הקדמתי בשבועיים, את התיק ארגנתי כבר בשבוע 36, ובשבוע 38 כבר הייתי מוכנה, והתחלתי לחכות ללידה. להפתעתי, שבוע 38 עבר וכלום לא קרה. הפנמתי את המסר שאין כללים בענין, ושאני יכולה להמתין גם עד סוף 42, והתחלתי שוב לחשוב שיש לי זמן עד הלידה.
ביום ראשון קמתי עם כאב גרון רציני, צרידות, נזלת ושיעולים. התקשרתי בהיסטריה למיכל, שהיתה משענת ענקית בשבילי, בריאותית ונפשית, לאורך כל התקופה הקשה שסביב הלידה. אני רוצה לידה טבעית, ואיך אני אצעק עם כאב גרון וצרידות ? איך אני אנשום עם אף סתום ? החלטנו שאני לא יולדת עד שאני מבריאה. נועם גם היה מצונן והשתעל, ואני כבר הרחתי איזו מחלה מתקרבת. ביום שלישי הוא קם עם חום, וגם יריב. אצל יריב זיהו דלקת גרון, הוא התחיל לקחת אנטיביוטיקה והענין מיד נגמר. אצלי ואצל נועם זה היה רק וירוס, אז לא היה מה לעשות. לי היה דיבור אינטנסיבי עם גילי (רבע בשמו אז) שהוא לא יוצא עד שכולם מבריאים, ושמתי לב שהוא בינתיים משתף פעולה, אז התחלתי לסמוך עליו בענין. אני חושבת שהוא באמת ניסה, רק שאנחנו בחוץ סירבנו להבריא, מה שדי הקשה עליו. ביום חמישי בערב לקחנו את נועם לרופאה, שאמרה שזה וירוס, ותוך יום-יומיים הכל יהיה בסדר. ביום שישי נועם ישן כל היום, עם חום מאוד גבוה שלא ירד עם תרופות, וכל מי שדיברתי איתו אמר לי שזה הסימן שהוא מבריא. אבל יום שבת נראה בדיוק אותו דבר, יותר גרוע אפילו. במשך כל היומיים האלו לא דאגתי באופן מיוחד, כולם אמרו לי שהמון שינה זה הדרך של הגוף להחלים, אבל ביום שבת בשש בערב בבת אחת יריב, אבא שלי וחנה אשתו נכנסו כולם להיסטריה, שהדביקה גם אותי, וככה במהירות מצאנו איזה רופא פרטי ונסענו אליו כולנו. כשהרופא שאל בן כמה נועם נזכרתי שבאותו יום היה יום ההולדת שלו, הוא היה בדיוק בן שנתיים, והתחלתי לבכות. לא היה יומולדת שמח כל כך.... הרופא איבחן דלקת גרון ודלקת אזניים חמורות, נתן אנטיביוטיקה ואמר שתוך יום-יומיים זה יעבור.
עכשיו הלידה: 21 בספטמבר, יום ראשון בבוקר
בלילה התעוררתי כמה פעמים ובדקתי את נועם. מדדתי לו חום, שמתי לו רטיות רטובות על המצח, הקפדתי להוריד לו את החום (מה שאני מתביישת לאמר שמלבד הנורופן לא כל כך הקפדנו ביומיים שקדמו לרופא. נתנו נורופן והתייחסנו לזה כאל המקסימום שניתן לעשות). בארבע בבוקר התעוררתי, מדדתי לו חום וראיתי שאין לו חום, וזה למרות שההשפעה של הנורופן כבר פגה. הייתי מאושרת, חשתי הקלה אמיתית, והסקתי שהמחלה נגמרה בהשפעת האנטיביוטיקה. חזרתי לישון בתחושת הקלה עצומה (לצערי הרב מאוד המסקנות שלי לא היו נכונות בכלל, אחר כך התפתחה לנועם דלקת ריאות, והמחלה רק הגיעה לשיאה ביום שני, כשההחלמה התחילה רק ביום חמישי, כך שהשמחה שלי היתה ממש מוקדמת).
גילי בכל אופן, קיבל ממני את האות (למרות שמבחינתי היה עדיף שיחכה עוד קצת) והתחיל לפעול בכיוון של החוצה.
התעוררתי שוב בחמש, עם משהו שמרגיש קצת כמו צירים. בגלל שהיו לי בשבועות האחרונים כל מיני ברקסטונים לא התרגשתי וחזרתי לישון. התחלתי לשים לב שהצירים קצת חוזרים על עצמם. בחמש וחצי קמתי לשירותים, ישבתי על האסלה והרגשתי צמרמורת בכל הגוף. בשלב הזה קלטתי שזה ממש זה, הלידה התחילה. נראה לי טיפשי להעיר את כל העולם בשלב כל כך מוקדם של הלידה, אז התחלתי לארגן את התיק. אמנם הוא ארוז כבר משבוע 36, אבל היו כמה דברים שלא הכנסתי: בגדים לא ארזתי כי רציתי לקחת את אלו שאני משתמשת בהם ביומיום, תיק רחצה כנ"ל, נעלים למקלחת כי אולי עוד נלך לים, דיסקים כי רציתי לבחור אותם עם יריב ולא יצא, וכן הלאה. אז התחלתי לארגן את הדיסקים והבגדים, כשכל ציר הפסקתי ורצתי לשבת בשירותים. זה היה הדבר שהרגיש לי הכי נעים בשלב הזה, ורק הריצה עצמה לשירותים בציר היתה מעצבנת.
די מהר הצירים תפסו תכיפות מדהימה, אפילו לא הצלחתי לתזמן אבל הרגשתי שהם פשוט כל הזמן. לא חשבתי שאני קרובה ללידה כי גם בלידה קודמת מהר מאוד הצירים היו בתכיפות גבוהה, והיא ארכה שמונה שעות מתחילת הצירים. חוץ מזה, כל ציר היה בערך 10 שניות, ואני זכרתי מההכנה ללידה הקודמת, שציר של בית חולים צריך להיות לפחות דקה. ממש התעצבנתי מהצירים האלו וחשבתי לעצמי שהם בטח לא מקדמים את הלידה בכלום, וסתם מפריעים לי לחיות. היו לי גם צירים שקראתי להם "דו ראשיים" (מישהי נתקלה ?) : ציר שמיד כשהוא נגמר, כמה שניות אחר כך מופיע עוד ציר. שאלתי את עצמי איך אני אסע באוטו עם הצירים האלו ? איך אני אגיד לנועם שלום ? הייתי מאוד מוטרדת שהצירים לא מאפשרים לי לתפקד בשלב כל כך מוקדם של הלידה. טוב, הרגעתי את עצמי, יריב יקום, יחבר אותך למטרניטי יוניט, והכל יהיה בסדר גמור. בינתיים הכאבים הפכו להיות די איומים, ואני התחלתי די להתענות. אמרתי לעצמי: "את כזאת חנטרישית, מתכננת לידה טבעית, דולה, חדר טבעי, את עדיין בבית וכבר מתה לאפידורל..."
הבנתי שכדאי להזדרז קצת והלכתי להתקלח. חשבתי שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לשלב מקלחת של בוקר עם הקלה בצירים. תכננתי לצחצח שיניים לא בציר, ואז להתקלח בציר, אבל הצירים היו כל כך תכופים שלא הצלחתי לצחצח שיניים שלא בציר, וזה היה מאוד קשה ומעצבן. בסוף הגעתי למקלחת, שאצלי לא ממש פועלת כמטה קסם כמו שיולדות אחרות מדווחות, אבל באמצע המקלחת נזכרתי בנשימות והתחלתי לנשום, מה שמאוד עזר לי. לא ברור לי באיזה סוג של פוקוס הייתי כי חפפתי ראש. אני לא בטוחה אם זאת היתה החלטה מודעת שנבעה מהמחשבה שיש עוד המון זמן, או איזה חוסר איפוס, כי נראה לי שיכולתי לדחות את החפיפה למקלחת אחרת.
כשיצאתי מהמקלחת השעה היתה 6:40 (בכלל שמתי לב בשתי הלידות שהזמן בצירים פשוט טס). החלטתי שהגיע הזמן להעיר את יריב. כבר הייתי די עצבנית כי כל מה שיצא לי היה "קום", ואז רצתי לשירותים בגלל צורך לחרבן. טוב, אמרתי לעצמי, זה השלשול המפורסם שמתחיל את הלידה. ליריב בדרך כלל לוקח המון זמן לקום ולהתאפס, אבל אני התחלתי להאנח בשירותים וזה קצת זירז את ההתעוררות שלו. הוא צעק לי מהחדר: מה קורה, את רק מחרבנת נכון ? אני עוד מתחכמת ועונה לו שכן. בכל זאת הוא קלט שמשהו קורה והגיע לשירותים. כשראה שאני בצירים הוא אמר שהוא ילך לצחצח שיניים ונתחיל להתארגן. אמרתי לו שיתקשר למיכל ולחנה שתבוא לשמור על נועם, ובאמת כבר היה לי ממש קשה לדבר, וניסיתי לחסוך במילים. יריב הלך לצחצח שיניים, ואני קמתי מהאסלה ועל הרצפה טיפטפה טיפת דם ענקית. בשלב הזה נלחצתי וקראתי לו מיד. היה לי משהו בזכרון שלידה שמתחילה עם דימום זה לא טוב, אולי איבדנו את הסיכוי להגיע לחדר הטבעי, לא יודעת, משהו צלצל לי כמו בעיה. בעוד אני נלחצת, אני פתאום מתחילה להרגיש לחץ שלא משתמע לשני פנים, ואני מודיעה ליריב שאני מרגישה צורך דחוף ללחוץ את התינוק (חייבת לציין שיריב לא הספיק לצחצח שיניים, ולדבריו היה מאוד קרוב למצב בו היה מיילד אותי בלי משקפיים....) יריב יורד על הברכיים להסתכל, ואכן רואה ראש. את השלב הבא היה לנו קצת קשה לשחזר, איכשהו שנינו לא היינו כל כך מאופסים: אני מהלידה והוא רק קם מהשינה, אבל כנראה זה מה שהיה: יריב התקשר למד"א וצעק להם אשתי יולדת תגיעו מיד (דרך אגב, בזכות שיחת הטלפון הזאת יכלנו אחר כך לשחזר את שעת הלידה: 6:50 ) הוא התקשר לחנה ואמר לה תגיעי אנחנו יולדים, ואז הוא חזר לשירותים, בשלב הזה אני חייבת לאמר שהפעולה שלי היתה ממש אינסטינקטיבית, ממש לא מתוך איזו מחשבה שקולה אלא מהבטן, בדיוק כמו שאומרים שגוף האשה יודע ללדת, בלי לדבר, הסתובבתי כך שעמדתי עם הגב ליריב, יריב ירד על הברכיים, אני לחצתי בערך שתי לחיצות, לא הייתי צריכה אפילו להשען על משהו, ויריב ראה איך הראש של גילי יוצא, ואיך גילי בעצמו מבצע איזשהו סיבוב של הגוף אחרי יציאת הראש, ומשם כבר שאר הגוף החליק החוצה. תשובה לשאלה נפוצה: לא הייתי בלחץ (ואני דוקא טיפוס שנלחץ). פשוט לא היה זמן להלחץ.
כשחושבים על זה, בלידה של נועם היה לי צורך ללחוץ במשך שעתיים, ובגלל שלא היתה לי פתיחה מלאה הייתי צריכה להמנע מללחוץ כל השעתיים וזה היה סיוט. פה לא היה מי שיגיד לי אם אני בפתיחה מלאה, אז אולי באמת לא הייתי ? מה זה אומר ? התינוק מסוגל לצאת גם אם אין פתיחה מלאה ?
בקטע הקסום הזה משתלב קטע מאוד מבאס, וזה שנועם ממש בסוף הלידה התעורר מהצעקות שלי, כזכור הוא היה חולה, וגם מאוד נבהל מהצעקות, הוא התחיל לבכות בהיסטריה בלי לצאת מהמיטה, וכמובן אף אחד לא היה יכול לגשת אליו. אמנם הוא לא בכה יותר משתי דקות כי כל הסיפור היה מאוד מאוד קצר, אבל זה היה מאוד מצער, מה גם שתוך כדי שהגוף של גילי יוצא ממני לא יכלתי להפסיק לחשוב על זה שנועם בוכה ואין מי שייגש אליו. כשיריב גמר לקלוט את גילי ונעמד על הרגליים אמרתי לו שיביא לי אותו וילך להרגיע את נועם. ואז יצאתי לסלון ועמדתי שם, עם גילי בידיים כשהוא מחובר אלי בחבל הטבור. גילי בכה מאוד וזה דוקא שימח אותי, כי הייתי בטוחה שהוא בסדר גמור (למרות שאין לו אפגר.... הבריז מהבחינה הראשונה בחיים שלו...) וממד"א התקשרו להגיד שנעטוף אותו בשמיכה. אני ניסיתי להניק אותו אבל בשלב הזה הוא לא היה ממש מעונין. בינתיים נועם נרגע ויריב הוציא אותו מהחדר, וקצת הסברנו לו שהנה התינוק יצא מהבטן של אמא, ושעכשיו אמא ואבא יסעו איתו לבדוק אותו. טוב, לא ממש אידאלי. הוא היה ממש בהלם. יכולתי לדמיין כניסה קצת יותר חלקה של גילי לחייו.
אני חיכיתי ללחץ של השליה, ואכן אחרי כמה דקות הלחץ הגיע ואני לחצתי את השלייה החוצה. מה שלא חשבתי עליו מספיק לעומק היה שכשלוחצים שלייה מגובה הרחם ישר לרצפה בלי שיהיה מי שיתפוס אותה, זה עושה ספלאש רציני של דם בכל האזור, ואכן עד היום יש דוגמא דקורטיבית בסלון שמעידה על ההרפתקאות שעברו עליו. למרות הנחיתה היא נשארה שלמה, וכשמד"א הגיעו הם בדקו אותה וראו שהיא שלמה ושהכל בסדר.
מד"א וחנה הגיעו יחד, ומצאו אותי עומדת ערומה (בדיוק יצאתי מהמקלחת) עם שיער חפוף, מחזיקה את גילי כשסביבי כל הסלון נראה כאילו שנערך בו פוגרום. לא יודעת מה התמונה הזאת עושה לכן, אותי אישית זה מאוד משעשע. חנה ראתה שהיא עולה עם מד"א היתה בטוחה שאחד השכנים שלנו חטף התקף לב, ולא העלתה בדעתה שהם בדרך לאותה דירה כמוה. מד"א כמובן התחילו לכפות עלי את כל הנהלים שלהם, ואני ממש חלשה בלהתנגד לממסד (כן, אני יודעת שברגע זה איבדתי את המעמד שצברתי בזכות הלידה הזאת...), הם שמו לי אינפוזיה והכריחו אותי לשבת בכסא גלגלים למרות שהרגשתי כאילו אני יכולה לצעוד את צעדת ירושלים. אני ניסיתי לבקש שיקחו אותי לליס אבל הם סרבו ולקחו אותי לתל השומר. בנסיעה שמחתי על כך כי הרחם שלי הגיב לכל מהמורה בכביש (ניסיתן פעם לנסוע ברכב מיד אחרי לידה ?) וגם גילי לא היה מרוצה מהנסיעה, מה גם שהשעה היתה 7:30 , שזה שיא הפקקים.
נכנסנו לתל השומר עם חיוך מאוזן לאוזן, הכניסו אותנו לחדר לידה ושנינו היינו מאוד משועשעים לראות את הג'קוזי, והרגשנו שאכן בצדק מגיע לנו "החדר הטבעי"... מיילדת בדקה אותי ואת גילי והכל היה בסדר. גילי נולד 3.300 ולא השאיר בי אף לא שריטה. יריב מילא את הטפסים וגילי היה אצלי, התחלתי להניק אותו והוא ישר קלט מה צריך לעשות (פה היתה לי חוויה מתקנת אמיתית.... וכל כך חבל שלולא כל ענין שניידר גם עם נועם זה יכול היה להראות ככה) אחר כך עשיתי מקלחת ארוכה ונפלאה, לבשתי בגדים נקיים והרגשתי מדהים (למרות שעדיין הייתי צרודה ומשתעלת, וזה עבר לי רק שבוע אחרי הלידה בערך). הלכתי לבד למחלקת היולדות וכל מי שהיה שם הסתכל עלי בהתפעלות, הרגשתי מצוין, הרגשתי שהלידה הזאת עברה עלי פיזית כמעט בלי להשאיר אף סימן, וכל היום הסתובבתי בהיי היסטרי, בעיקר גם כי הייתי בטוחה שנועם בדרך המהירה להחלמה, ובידיים הבטוחות והטובות של חנה (שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה, בלידה ובכלל).
לגבי ההמשך, היות וגם שעה בחיי אני לא מצליחה לתאר בפחות משני עמודים, אפשר רק לדמיין מה אני צריכה כדי לתאר שבוע, ולכן אני אמנע מתיאור מפורט של כל מה שהיה. בקיצור אני רק אומר שהמחלקה בתל השומר היתה אכן מבאסת כצפוי, שכיבדו את הרצון שלי לקרוא לי כל פעם שהוא בוכה, אבל זה עלה לי בלילה ללא שינה, מה שרומינג אין היה מונע (כרגע יש שם ביות חלקי, בוקר ואחה"צ ערב), ושאם גילי לא היה צריך לקבל אנטיביוטיקה ונועם לא היה חולה בבית, אולי הייתי יוצאת הביתה יותר מוקדם (עדה, בניגוד למה שחשבת לא התחמקתי מבעית האנטיביוטיקה. להפך, גילי קיבל שני סוגי אנטיביוטיקה: אחד בגלל ה GBS שהסתבר שבכל זאת יש לי, והשני בגלל שלידת בית מחייבת אנטיביוטיקה. בכלל אני קולטת שהילדים שלי באופן קבוע יוצאים לעולם וישר מתחברים לאיזה SHOT של אנטיביוטיקה...) בכל אופן, זאת גם הסיבה שלא יכלתי לעלות למלונית.
הימים שאחר כך היו מאוד קשים, נועם היה מאוד מאוד חולה, התפתחה לו דלקת ריאות, ויריב טיפל בו לגמרי לבד בגבורה עילאית של שניהם, שזה כלל המון אינהלציות, אנטיביוטיקה, קורטיזונים, והמון כח נפשי וחוסן אל מול הילד המקסים שלנו שפתאום לא מדבר, לא הולך, לא אוכל, צל חיוור של עצמו. אני יצאתי מבית החולים ביום שלישי, אבל בגלל שפחדנו שנועם ידביק את גילי עברתי לאבא שלי. כל יום הייתי נוסעת בין ההנקות להיות עם נועם, אבל התגובות שלו אלי היו די אדישות, כעס עלי בתוספת האפטיות של המחלה, וזה היה קשה מנשוא לראות את זה, וכמובן יצר אצלי תחושות אשמה מטורפות, וגם מחשבות רציניות לוותר על ההנקה כדי להיות יותר עם נועם, ואני שמחה ששרדתי אותן, כי היום יש לי קצת פרספקטיבה לראות שכל התקופה הקשה הזאת ארכה 3 ימים, וביום חמישי הרופאה אישרה שאני יכולה לחזור הביתה, וגם נועם התחיל לחזור ולהיות הוא עצמו, כך שביום חמישי כבר התאחדנו כל המשפחה, ואת ערב ראש השנה חגגנו בפורום משפחתי מלא אך מצומצם (שניהם היו ערים בשלב הברכות, ואחר כך הרדמנו אותם בעמל רב והיינו רק שנינו בשלב האוכל). עכשיו כאמור הדרמה מאחורינו, ואנחנו משפחה שלומדת להתמודד עם ילד שני, עם כל הקשיים הרגילים (שאין לזלזל בהם כמובן). חייבת לציין בהתפעלות שנועם ממש מוקסם מגילי, ולפני כן בחיים לא ראיתי אותו מתלהב מאיזשהו תינוק, ממש כאילו הוא יכול להקשר רק לאחיו, כמו שאני יכולה להקשר רק לילדים שלי. זה כמובן בא ביחד עם הקושי שלו, הקינאה, הרצון בבלעדיות עלינו, התפרצויות הכעס והבכי, ועוד. הלילות שמאוד חששתי מהם דוקא בסדר בינתיים (טפו, טפו), היות ואני שומעת את גילי כבר כשהוא מתחיל לרשרש, הוא לא מגיע למצב של בכי כמעט וככה נועם לא מתעורר. גילי מתעורר בערך פעמיים בלילה ומיד מתחבר לציצי, כך שאני אפילו ישנה לא רע (עוד פעם טפו טפו). אנחנו ישנים ארבעתנו על מיטה זוגית בתוספת מיטת יחיד, ויש המון מקום לכולם.
גילי הוא תינוק נפלא ומיוחד, רגוע ועדין, אוהב מאוד חיבוקים אבל אוהב גם את הפרטיות שלו במידה לא פחותה, התחבר מהרגע הראשון לכל פינוקי החיים (ציצי, עיסוי ואמבטיה. עם המינשא הרומן שלו פחות לוהט, אבל אנחנו בדרך...). בניגוד לנועם, שלקח לי בערך חצי שנה להבין מה הוא רוצה עקב חוסר הנסיון שלי כאמא, פה אני ממש מהיום הראשון מבינה את גילי, וכמעט תמיד קולעת בדיוק לסיבת הבכי ומה יכול להרגיע אותו, וזה מאוד נעים להרגיש שיש תקשורת כל כך טובה.
גילי מתוק שלי, תינוק מקסים יפיפה ונהדר שכמוך, אני מאחלת לך בכל ליבי שכל חייך יראו כמו תחילתם, פשוטים, זורמים ונעימים.
|
תוכן ההודעה:
|
