פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

27/11/2003 19:29 יעלה מאת: אחרי 9 חודשים (ויום) סיפור הלידה של רוני, ארוך במיוחד, לאוהבי הז'אנר. כותרת: אתמול רוני היתה בת 9 חודשים, זה היה הדד ליין שהצבתי לעצמי לסיים לכתוב את סיפור הלידה שלה, שהתחלתי לכתוב כשהיא הייתה בת חודש... איך הזמן טס כשנהנים, הא? אז בסדר, לא עמדתי בזמנים, אבל הנה: סיפור הלידה של רוני, ארוך במיוחד, לאוהבי הז'אנר. ילדתי בשעה מופלאה ומאושרת! פיצית היום בת חודש, ורק אתמול חידשתי את הקשר אתכן, ורק היום אני מרגישה מספיק עירנית , כך שהעובדה שפיצית ישנה לא הביאה אותי למיטה כי אם למחשב... אז קודם כל תודה תודה תודה, מרגע ש"גיליתי" את האתר, בסביבות חודש חמישי , ועד הלידה המדהימה שלי הייתן לי ל"מקום" נעים להיות בו. מקום שאפשר לשאול בו את הדברים הקטנים כגדולים ולהרגיש עם זה נח. אני עדיין מרגישה כאילו הלידה הייתה אתמול בלילה, ולא מאמינה שעבר חודש, זאת החוויה הכי מדהימה שישנה, ואין ספק שלהתכונן ללידה, זה אפשרי רק ברמות מאד מסוימות, כי לרבדים העמוקים של הרגשות והעוצמות הרגשיות אי אפשר להתכונן. טוב, אני אנסה לכתוב מעט מהחוויות , על אף שהייתי בשמירת הריון (בבית) משבוע 29 בערך... וחששנו מלידה מוקדמת, כשהגענו לשבוע 36, והכל היה רגוע בפנים, כבר צחקנו עם הרופא שלנו שבסוף עוד הוא ייתן לי זירוז בסוף שבוע 42... אבל - פיצית חשבה אחרת, ובשבוע 37, בלילה בו כל ירושלים והצפון היו מושלגים , והיה כפור בחוץ, היא החליטה שזה הזמן. כיוון שזה הריון ראשון , כשהתחילו המיחושים בשעה 20:00 בערב , תיארתי לעצמי שאלו פשוט מיחושי הריון חדשים, שאני פשוט עוד לא מכירה, התקלחתי ארוכות, שתיתי מים, ניסיתי להעביר את התחושה... בשעה 21:30 הייתי מוכרחה להודות עם עצמי שכנראה זה קצת יותר מסתם מיחושים, שזה ממש כואב, ובא והולך... כמו... כמו צירים. התחלנו להסתכל על השעון, כשהחצי השני פשוט לא מאמין , שאולי אולי הגיע הרגע להיות הורים.. (גם אני ממש לא קלטתי שזה אמיתי - תמיד כולן סיפרו על "אזעקות שווא" וחשבתי שהצירים יילכו ויתרחקו ...) הצירים , שעכשיו כבר קראנו להם בשמם, הגיעו כל 5-6 דק'... הסתכלנו אחד על השניה עם חיוך, כתלמידים טובים של הקורס הכנה, הבנו שרב הסיכויים שזה ייקח כמה שעות עד שנגיע לקצב כזה. צילצלתי לרופא המדהים שלנו, שלמזלי עובד בשעות האלה בקליניקה שלו (מן הסתם קופת חולים סגורה בשעות הלילה... כך שיש לנו מזל שהוא וורקוהוליק אמיתי) , והוא הציע שנקפוץ אליו, שנדע אם זה אמיתי... ב-22:30 כבר הייתי אצלו על הכיסא, ועם חיוך רחב הוא בישר לנו שיש כבר כמעט 2 ס"מ פתיחה ומחיקה מלאה... בקיצור , שזה באמת זה. הוא הציע שנסע לבי"ח, אבל שלא נילחץ, שניקח ת'זמן, כדי שלא יישלחו אותנו להסתובב, בלילה קר כל כך , כך שנגיע עם התקדמות. נסענו בהתרגשות רבה הביתה, הכנו הכל, כולל סנדוויצ'ים לאיש שלי, הצטלמנו עם הכלבה שלנו , הכל "כאילו" לאט לאט, אבל אני כבר ממש מרגישה חזק חזק חזק את הצירים, צחקנו קצת על זה שלא הספקנו לעשות עיסוי פרינאום (כי עד שהסתיימה השמירת הריון , אסור היה "להרגיז" את האזור ...לא סקס ולא עיסוי שבטח גם הוא היה מסתיים בסקס אחרי התנזרות קשה במהלך השמירה) וכן שלא הספקתי להזמין מכשיר טנס, בכל מקרה , שמנו מוסיקה שאני אוהבת ושאפשר ל"היתפס" עליה בצירים באוטו, ויצאנו לדרך ב 23:20 . האופציה של לנסוע להדסה הר הצופים, ירדה מהפרק , כי הדרך הייתה חסומה מהשלג, וכיוון שאנחנו באמצע הדרך (מודיעין) , נסענו לחלופה שתכננו, בי"ח בילינסון. בכניסה לבית החולים, השומר בירך אותנו בלידה קלה ומהירה (ואפילו אנחנו לא שיערנו בנפשנו שזה יכול להיות ככה באמת) וגם שאפשר להיכנס עם האוטו עד בית היולדות אבל להוציא אותו לפני 6 בבוקר, אני הרצתי לי בראש איך יריב הולך להזיז את האוטו בדיוק ברגע הקריטי... וסיכמנו ככה בינינו שאיך שאני מתקבלת , הוא יצא, כדי להיות בראש שקט . (אז אגלה לכן שבפעם הבאה שהוא הניע את האוטו, לא היה עדיין 6 בבוקר אבל הוא כבר היה אבא...) חנינו כאילו בנחת, וישבנו עוד כמה דקות באוטו החם, ו"עשינו" לעצמנו ברכות, כל מה שפינטזנו לקראת הלידה שיתממש, למשל, שתהיה לנו לידה אינטימית עם מיילדת אחת ואנחנו, בלי רופאים ואורחים, הלוואי. אמן. שהכל ילך חלק ונעים, שאתמודד כמו שאני רוצה עם הצירים ויריב יתמודד איתי, הלוואי- אמן. שתהיה לנו תינוקת בריאה ושלמה ושהיא תינק ברצון ובקלות הלוואי –אמן. ובעיקר שכשיאיר הבוקר אנחנו כבר נהיה הורים, הלוואי- אמן. אם הייתי יודעת שזה יעבוד כל כך טוב, הענין הזה של הברכות, נשבעת לכן שהייתי מבקשת שלום עלי אדמות. כשהגענו , הצירים היו כל כך עזים, שבקושי עניתי בקבלה על השאלות, וכל רגע , כשהגיע ציר, ביקשתי סליחה, והלכתי להסתובב במסדרון ל"העביר" את הציר. חיברו אותי למוניטור, שהראה בקושי צירונים קטנטנים... הייתי בשוק, מה? אני כזאת פדלאה? בקושי יכולה לכאוב כאלה צירים מיניאטוריים? המיילדת, אמרה לי "זה צירים זה?" ואני מתפתלת לי על המיטה... בעלי חשב שאולי בגלל שאני מאד מ-א-ד זזה בצירים , אז המוניטור לא רושם טוב, אבל ממש לא יכולתי לשכב בניחותא על הגב... למזלי , המיילדת השניה, עודדה אותי שלא תמיד המוניטור מעיד על האפקטיביות של הצירים, ושנחכה לראות מה הרופאה אומרת על הפתיחה. לשמחתי איך שהרופאה "הציצה" פנימה היתה כבר 4 ס"מ פתיחה ויאללה לחדר לידה, הודענו להורים בטלפון שהם עתידים להפוך לסבים וסבתות ,לראשונה, הלילה, ונרגשים נכנסנו לחדר הלידה ב-1:00 בלילה... (אתן עוקבות אחרי הזמנים, כן?) המיילדת שלנו, הייתה בדיוק ההיפך ממה שקיווינו , וממש מהטיפוסים שבקורס הכנה ללידה "הזהירו" אותנו מפנוי, עם תפיסות מיושנות מאד וחוסר סבלנות מודגש (לשאלתי היא ענתה בחוסר סבלנות שאני לידה רביעית שלה למשמרת הזאת ...) . כמובן שבשלב הזה עוד לא ידעתי את זה, היא התענינה אם אני מעונינת לעשות חוקן , ואני שממש לא רציתי ללחוץ על בטן מלאה, רציתי, מה שהתגלה כענין פשוט, לא כואב ואפילו כמעט ולא מביך, צ'יק צ'ק וגמרנו , פחות מזמן של ציר אחד... חשבתי שארצה להתקלח, אבל איפה? הצירים היו כבר כל כך חזקים שהייתי זקוקה לכל הריכוז והכוחות שלי ע"מ להתרכז בלעבור אותם טוב. החלטה לגבי אפידורל לא "הבאתי איתי מהבית" – אמרתי שכשיגיע הרגע אני אחליט, ובערך 10 דק' אחרי שהיינו בחדר לידה היא שאלה אותי לגבי האפידורל, החלטתי שאני עדיין לא מחליטה, והיא הציעה שנעשה 'הכנות' , כך שאם ארצה זה יהיה אפשרי. אז העירוי החל לטפטף , ואני על המיטה, והכאבים פשוט קופצים בטירוף מציר לציר, אני לא מספיקה לעכל את עוצמת הכאב ול"התרגל" אליו והציר הבא פשוט משאיר את הקודם באבק... ,לכן , כשראיתי שזה פשוט משאיר אותי בלי אויר, ושכן , קשה לי למצוא על מה ל"היתלות" בצירים , הסכמתי להצעתה, ושמחתי שעמדתי בכבוד בכאבים עד כה, מה גם שעד עכשיו הקצב היה כל כך מהיר ואינטנסיבי ... לזכותה של המיילדת יאמר כי היא עשתה את כל ההכנות לאפידורל מהר עד כמה שהיא יכלה , אבל אובייקטיבית לוקח ת'זמן עד שהעירוי מתרוקן והבדיקות דם חוזרות... אגב, זה הזמן שאני מבקשת ממנה להימנע מחתך עד כמה שניתן! ורק רק אם היא חייבת למנוע קרעים , שתתיעץ איתי לפני שתחתוך... אחרי כ- 20 דק' הגיע האישור ועימו המרדימה ( זה המקום אולי לציין כי כל הלידה הזאת הייתה על טהרת הנשים, הרופאה שקיבלה אותי , המיילדת, הרופאה המרדימה , הרופאה של אחרי...הכל נשים, הגבר היחידי בחדר היה בעלי...) איפה הייתי? באפידורל, אודה כי חששתי מאד מהענין בעיקר בגלל העובדה שתוך כדי ציר התקשתי מאד שלא לזוז... התנועה תוך כדי הציר איפשרה לי להעביר אותו טוב, וכידוע אסור אסור אסור לזוז כשמסדרים את הצנרת של האפידורל.... , כאן יריב היה פשוט מדהים, הוא חיבק והחזיק אותי חזק חזק, דיבר אלי דיבורים מרגיעים, איך שהתחיל ציר הוא נתן לי רגעים משותפים לחשוב ולהתרכז בהן, רק שלא אזוז... במהלך ה10 דק' האלה של החדרת אפידורל, הייתי שוב בירח דבש שלנו, נזכרתי בבדיחות זוגיות ועוד ועוד... אסור בשום פנים ואופן להסכים שהבעל ייצא החוצה בזמן מתן האפידורל!!!! ואיך שהמרדימה סיימה עם החדרת הצנרת לגב ותהתה כמה חומר מרדים לשים לי, המיילדת בדקה וגילת להפתעת כולנו, כי יש 8 ס"מ פתיחה... וואו! אני מחייכת ומרוצה שהצירים הכל כך כואבים עשו את מלאכתם... ותוך כדי חיוך היא אומרת למרדימה כי אין טעם לתת לי חומר הרדמה כי עד שהוא ישפיע התינוק (ת) כבר יהיה בחוץ... "מקסימום שעה"... המרדימה המאד נחמדה, התנצלה שהיא לא יכולה לעזור, והלכה לה... מה? סתם נילחמתי עם הצירים בזמן ההתחברות של האפידורל? מסתבר שכן! אבל את החיוך המאד נרגש שיש לי על הפרצוף אף אחד לא יכול למחוק... מה? עוד פחות משעה ניפגש ? אני והתינוקת שלי? אני אהיה אמא? והאיש שלי אבא? איזה אושר מציף... מי צריך בכלל אפידורל!!!!!!!! אספתי את כל הכוחות, פיזית ונפשית , מעודדת מאד מאד מהקצב. ויאללה לעבודה. רב הזמן היינו אני ובעלי בחדר, לבד , והמיילדת נכנסה מדי פעם להציץ. חשבתי לעצמי , בדיעבד, שאחת הסיבות העיקריות שעשינו קורס הכנה ללידה, הייתה כי להבין כל מילה שתאמר "מעלינו" בחדר לידה והבנת כל הליך אפשרי. בחדר הלידה שלנו, לא נאמר כמעט כלום (!!!), פרט למה שאנחנו דיברנו בינינו , כמובן. באיזה שהוא שלב שאלתי אותה איפה הראש של התינוקת (ביחס לספינות ...כמובן) ותשובתה הייתה "נמוך! נמוך מאד! " מזל שלקחנו קורס הא? לאחר כ15 דק' נוספות... היא אמרה שכדאי שאתחיל ללחוץ קצת בכל ציר כדי לזרז ת'ענינים... " זה עוד לא צירי לחץ , אבל את יכולה לקדם את הראש קצת בכל ציר" , אני מרוכזת ברמות שעוד לא הכרתי שאפשריות... שומעת ועושה. בכל ציר לאט לאט מפעילה מעט לחץ... כלפי חוץ הייתי בטח נראית כמנותקת מהעולם, אבל חידוד החושים הוא מירבי ומדהים בעוצמתו. ואז צורך עז ללחוץ חזק, הכאבים ממריאים מעלה (לא חשבתי שיכול להיות יותר חזק – ומסתבר שכן) המיילדת שעד כה לא כלכך אפשרה לי לזוז ולשנות תנוחות (ומוניטור כל הזמן... בלידה רגילה ומהירה שאין בה ולו החשד הקל ביותר למצוקה... זאת יעל של אחרי הלידה מדברת על זה, תוך כדי הייתי מרוכזת מדי בצירים בשביל לחשוב על נחיצות המוניטור...) היא "מנחה" אותי להכנס לשלב צירי הלחץ...תוך כדי בהייה בלתי פוסקת בערוץ הנשיונאל גיאוגרפיק בטלויזיה.... המיילדת !!! לא אני!!! אני צריכה לומר לה מתי מתחיל ציר... מה היא לא יודעת? היא הרי עם היד שם, מרגישה ת'לחץ, קוראת את המוניטור - לא? כל פעם שמתחיל ציר אני מודיעה ,היא לוקחת ת'זמן – מורידה לאט את העיניים מהטלויזיה, ו"מעודדת" אותי ללחוץ בקריאות "נו! נו! נו!" ...... רב הזמן הלחיצות שכבתי על הצד, רגל אחת עליה ורגל אחת על המשענת וכמובן שבשלב הקריטי היא מנחה אותי לשכב על הגב... עם רגליים פסוקות על המתלים... בדיוק בדיוק כמו, כמו שלא רציתי ללדת!!!! אבל- התחושה הפנימית שלי אומרת לי – שזה מה יש- ושהיא לא לא לא תהרוס לי ת'לידה ! התרכזתי , נעזרתי המממממון ביריב, שמבחינתנו הוא היה המיילד שלי, הוא הרים אותי ללחוץ , עודד אותי –באמת- דיווח לי על ההתקדמות , למיילדת לא "האמנתי" כנראה כי כששאלתי אם יש התקדמות בין ציר אחד לשני, בעלי אומר שמיד אחרי שהיא ענתה לי שאלתי אותו! , באיזה שהוא שלב, תוך כדי, שאלתי אותה אם לתינוקת יש שערות , אז היא נתנה לי להרגיש את הראש המבצבץ, עם הרבה שערות... וואואו! זה היה פוש רציני לאנרגיות! את הכאבים של צירי הלחץ * אני פשוט לא יכולה לתאר במילים, כי זה באמת לחץ כזה חזק שאני מאמינה שאין דומה לו , בכלל. * זאת אגב הנקודה בה תמיד הפסקתי לכתוב כי הדמעות של ההתרגשות והחויה גברו עלי וערפלו לי את המסך, היום אני מנסה להמשיך בכולזאת. ההרגשה היתה שאני מתפוצצת, ואני חושבת שאפילו אמרתי את זה בקול רם תוך כדי... ושהנה אני הולכת להיות האישה הראשונה שיולדת מהתחת (סליחה, אבל ככה הרגשתי..). אמנם הייתי באטרף מוחלט של אושר גדול והתרגשות עצומה, אבל הרגעים האלה של הדקות הקריטיות היו ממש קשים, ואז נכנסה עוד מיילדת לעזור , למעשה היא רק עמדה מהצד והושיטה דברים למיילדת שלי, לא התעסקה איתי ממש, והמיילדת ה"מוצלחת" שלי אומרת לה, ש"אין לי אומץ ללחוץ באמת" אני כמעט התחרפנתי מזה, אני עובדת כל כך קשה, והכל קורה כל כך חזק ואינטנסיבי ויריב כל כך מעודד אותי שאני יכולה ושהוא מעריץ אותי על הכוחות שיש לי, ועכשיו היא אומרת ככה? ביקשתי רגע לנוח, לאסוף כוחות, ואז הגיע ציר ציר ,מהסוג שמוציא תינוקות כנראה... ותוך שיא הכאב היא אומרת לי " אני יודעת שביקשת שלא אחתוך, אבל עכשיו אם אני חותכת הוא בחוץ " ( ואני בראש: מה הוא? היא! היא! אמרתי לך שזאת בת) מה אני אגיד לכן, אם היא הייתה מבקשת ממני לחתום שאני לקחתי את המיליונים ולא אתי אלון, הייתי חותמת. אם היא הייתה מבקשת ממני להודות שאני רצחתי את ארלוזרוב הייתי מודה. אז לחתוך? טוב טוב... רק לראות כבר את התינוקת שלנו ושהלחץ המטורף הזה יגמר. (איפה השמן? בתיק. איפה העיסויים שהמיילדת תעסה/תעשה לי? לא ניראה לי שהיא יודעת בכלל שאפשר היה לנסות להימנע בכלל מחתך, זה בכלל לא היה חלק מהרוטינה שלה...) וכמובן שהיא חתכה , לא לפני שהיא הבינה שאין אפידורל, אז אני מרגישה הכל, אז היא נתנה לי זריקה מקומית שלא עשתה מאומה (בדיעבד הבנתי שצריך כנראה לחכות שתשפיע, אבל לנו לא היה זמן, פיצית רצתה לצאת. מאד.) ואז אני זוכרת את המבט ההמום של יריב , שעמד צמוד אלי מהצד, עיניים ענקיות ומבריקות כלא מאמינות, ואת עצמי מתרוממת, ורואה אותה, את התינוקת שלי!!!! שלנו!!! מתוקה וקטנטנה עם שערות על כל הראש, ועיניים ענקיות יותר משל יריב אפילו... ואני עם חיוך הכי גדול שאפשר ויותר, מדברת אליה וצוחקת לסירוגין. זה אושר שאי אפשר לתארו , חזק ועצום באלפי מונים מהכאב שהיה רק לפני שניות. מהרגע הזה הכל קרה לידי, במקביל, פתאום המיילדת הלא מושלמת שלנו, כאילו דהתה, אני זוכרת שהיא הסתובבה בחדר ורשמה דברים ועשתה כל מיני דברים, אבל זה כבר לא היה חשוב, השיליה יצאה ממש תוך רגעים, וביקשתי לראות אותה (היא וודאי שלא הציעה ...) אה. זמנים? ב1:00 נכנסנו לחדר לידה, ב 2:30 ויתרנו על רעיון האפידורל לטובת רעיון הפתיחה המהירה וב3:30 רוני נולדה! מי היה מאמין, לידה ראשונה... אחרי השיליה, נכנסה הרופאה לתפור אותי, בזמן הזה אני רק זוכרת את יריב יושב על הכורסא ליד, עם רוני בידיים , מביטים האחד בשניה, בעיניים גדולות, אוהבות והמומות מאושר. אני זוכרת שאמרתי לו"תדבר אליה, היא תכיר את הקול שלך מהבטן", והוא ממלמל אלי ,"לא צריך לדבר... לא יכול לדבר... זה מדהים! היא מדהימה! את מדהימה! אני לא מאמין..." הצחיק אותי שלפני הלידה עשינו סיורים ובדקנו והשוונו חדרי לידה, פסיליטיז ואביזרים, (כדור, כריות, סוגי מקלחות וכו') ובסוף האביזר היחידי שהשתמשנו בו היה הכורסא , ליריב עם התינוקת בידיים, אחרי. הרופאה השתדלה מאד להנעים את האוירה, ושאלה אותי "מאיפה אני יודעת ללדת כל כך יפה ומהר? ושפעם הבאה אבוא מוקדם יותר, שיוכלו לפנק אותי, כי הפעם הם ממש לא הספיקו" ועוד כל מיני שממש לא עינינו אותי, היא היתה צריכה לתת לי עוד כמה זריקות מקומיות כי הרגשתי כל תפר שהיא ניסתה לעשות, שכבתי לי שם, עם המבט שמאלה לכורסא עם יריב והתינוקת שלנו, עם חיוך והלב שלי מלא מלא. ניסינו לתת לרוני לינוק, אבל היא לא הביעה ענין , בתוך חדר הלידה, בדיעבד לקח לנו עוד כיומיים לתרגל ,הרבה סבלנות, קצת עצות אחיתופל מהאחיות במחלקה ו 10 דקות עם היועצת הנקה המקסימה של בילינסון שסידרו את העינינים ( שינוי אחיזה , כמה המלצות ששות זהב ובעיקר הרבה עידוד) , היום 9 חודשים אחרי רוני פוני יונקת מקצועית ( ולי במקביל ללימודים יש תואר ראשון בהנקה ותואר שני בשאיבה ...). ומקטנטונת ששקלה 2.770 בלידה ,2.560 ביציאה הביתה, ו 4.300 בגיל חודש , היום היא בטח איזה 8.5 לפחות (אני לא יודעת בדיוק...). אז זהו אתמול מלאו לה 9 חודשים, אפילו בבטן היא היתה רק 8 חודשים וקצת, והיא תינוקת שצוחקת צחוק מתגלגל , ואוהבת חיבוקים ונשיקות. והיא הביאה את המילה אהבה, עבורנו, למקומות חדשים וקסומים. ביחד. (ובפולנית: אתן מוזמנות לאלבום פורום להציץ) תודה לכל מי שהיתה לה הסבלנות והענין להגיע עד כאן, איתנו, תודה לרותי על האתר והפורום הזה, תבורכי . ולכולכן, שאתן כאן איתי, מההתלבטות על קנית עגלה בחודש שביעי, דרך סיפורי הלידה שלכן, דרך העזרה המדהימה במהלך ההנקה והשאיבות , ועד התלבטויות הצטננות מוצקים וזיחלולים, ועוד. שלכן, רוני פוני ויעל. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 27/11/2003  20:2 וואו!!!! - רוניתה 27/11/2003  20:18 יעלה! איזה סיפור! - דניאלה 27/11/2003  20:20 יעל - שיר 27/11/2003  21:5 מקסים . אכן אוהבת הג'אנר. נהניתי מכל מילה ומההזדמנות ליבב קצת. וגם.. שאני לא היחידה שלוקח לה זמן להתארגן על סיפור הלידה שלה, לפני אוטוטו 3 חודשים. (ל"ת) - תמרה 27/11/2003  21:8 את פשוט מדהימה (ל"ת) - רומי 27/11/2003  21:9 את פשוט מדהימה - רומי 27/11/2003  21:15 יעלה, וואוו, זולגות הדמעות מעצמן - - אורנה* 27/11/2003  21:16 יעלה יקרה, סיפור יפהפה ומלא אהבה ושמחה. עשה לי את הערב! את נהדרת ומוכשרת גם בללדת מסתבר :-) (ל"ת) - אוריתה 27/11/2003  21:31 יעלה- לא חשוב כמה פעמים אני אשמע/ אקרא את הסיפור - לירון 27/11/2003  21:38 סיפור מקסים ונגע לי ללב במיוחד - גליה 27/11/2003  21:39 יעלה יקרה, עכשיו אני מבינה למה התכוונת... - נועה 27/11/2003  21:44 יעלה - עתליה 27/11/2003  21:45 יעל מתוקה, רבת כשרונות שכמוך! - annat 27/11/2003  21:58 יואו, איזה התרגשות , תודה על כל המחמאות. - יעלה עם חיוך רחב. 28/11/2003  1:10 איזה סיפום מהמם.... שיהיה לכם הרבה, הרבה רגעים של אושר! (ל"ת) - חנצ' 28/11/2003  10:15 סיפור מדהים, הידד ליולדת המופלאה (ובוז לצוות !), שיהיה תמיד יחד מאושר !!! (ל"ת) - זהר 29/11/2003  15:23 מדהים!!!!!! עם דמעות בעיניים (ל"ת) - פנינה 29/11/2003  15:26 רק עכשיו קראתי.... מדהים!!! נשמע שאתם משפחה מאד מיוחדת ומאושרת. שתמיד תהיו ככה!!!!! (ל"ת) - חיה של שירי 29/11/2003  17:22 סיפור מקסים! - קרן (אחרת) 30/11/2003  14:12 מזל טוב כל הכבוד. סיפור מקסים. חייבת לשאול - - אורלי של ליאור 30/11/2003  20:55 תשובה לאורלי של ליאור - יעלה 1/12/2003  11:19 תודה על התשובה. ההתלבטות באמת קשה. (ל"ת) - אורלי של ליאור

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש