פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

22/6/2001 19:1 רוני מאת: סיפור לידה - עם משכחים.... כותרת: שלום לכל ההריוניות : ) לקח לי קצת זמן והנה גם אני עם סיפור הלידה שלי. לא יצא לי להתעדכן במה שקורה בפורום מאחר ומזה כשלושה שבועות לא נכנסתי לאינטרנט… הראל דפני נולד ב 3.6.01 בניתוח קיסרי, יום לפני סיום השבוע ה40 שלי. תחזיקו חזק- זה קצת ארוך… ביום שבת לפנות בוקר (2.6 – יום הנישואין שלנו, יומיים לפני סוף שבוע 40) בשעה 4 בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן שהזכירו לי נשכחות – כאבי מחזור. חשבתי שאולי כדאי לבדוק בשירותים כנראה שיש לי בלגן רציני…, בדיוק כשבאתי להתיישב לי – נזלו לי מים , לא הרבה אבל מספיק כדי שאבין שלא לזה התעוררתי… צווחה אחת – א ב י ע ד …..ותוך שניה הבעל לחוץ אצלי בשירותים : מה קרה…אמרתי לו שאני חושבת שהמים ירדו לי (אוי תמימה שכמותי שחשבה שכמות המים היא כזו מזערית) הראש שלו נעלם ותוך דקה הוא חזר אלי: התיק באוטו, האוטו מונע, אני מוכן! בשלב הזה אני קצת רעדתי ושנינו התרגשנו ש – הנה , זה סוף סוף קורה! בקיצור תוך 30 דקות, מקולחים, רעננים, עם סנדוויצ'ים בתיק ומצב רוח טוב, ירדנו לבית חולים הדסה עין כרם (אנחנו גרים במושב שנמצא מעל בית החולים (3 דק' נסיעה, בלי פקקים). ושוב, אנחנו מכירים כבר את בדרך בע"פ, היינו פה בשיעורי הכנה ללידה…שמחים ועם מצב רוח (אמרתי?) נכנסנו לקבלה של יולדות. שאלו אותי אם ירדו לי המים ואמרתי שכן, רצו לראות , הפד יצא יבש עם קצת דם (הפקק הרירי..) ואז הרופא שליווה אותי לאורך כל הלידה (המון זמן), בדק אותי והסביר לי שזה לא היה ירידת מים אלא הפקק הרירי, הוא בדק אותי ומצא שהדימום הוא קצת יותר ממה שצריך והחליט בעצה עם המיילדת להשאיר אותי להשגחה. זה השלב שבו אני עומדת ושומעת שיש לי צירים לא סדירים (אחרי מעקב מוניטור) ואין אפילו התחלה של לידה, פתיחה – כלום! הוא מציע לתת לי זירוז. אני מבקשת לחשוב על זה. בדיוק כשהרופא עוזב את החדר אני מרגישה שמשהו זורם מתוכי בכמויות ואין לי שליטה…וזו תחילתה של מלחמה…איך לספוג את כל המים מהר לפני שכולי אהיה רטובה והמים ירטיבו את הרצפה. עכשיו זה ברור לכולם, יש לי ירידת מים. אני מועברת לחדר הבא, להשגחה. ב 9 בבוקר מחדירים לי משהו לזירוז שנראה כמו טמפון, תוך שעה (אסור לי לרדת מהמיטה בשעה הזו) מתחילים לי צירים סדירים במרווחים של 4 דקות…. ב 12 בצהרים, אני עוד הולכת ומטילת ומנסה לגרום לפתיחה של יותר מ 1.5 ולנסות שהראש של העובר ירד מה מינוס 2 ספינות..בקושי הצליחו להגיע אליו בבדיקות מרוב שהיה אחורי ולמעלה. מאחר ואני מאוד רציתי לידה ללא משכחים…אני מנסה להימנע ולהתרכז בנשימות כשאביעד מנחה אותי מתי מגיע הציר הבא ומתי עומד להסתיים. המיילדת הבאה מציעה לי כל שעה לקחת טשטוש ואני מסרבת בנימוס. הצירים הם כבר בתדירות של דקה וחצי וכואבים מאוד. אביעד ואני מטיילים ברחבי בית חולים במסדרונות בהם אין אנשים כדי שלא יראו אותי סובלת מכאבים. ב 14:00 אני כבר די מיואשת , שום דבר לא זז, אותה פתיחה, אותו מיקום והצירים מתחזקים. מסג', מים חמים, תנוחות, נשימות…הכל למען התינוקי, שלא אקח טשטוש או אפידורל, נורא רציתי ל"לעשות את זה" בלי. ב 15:00 לא יכולתי יותר והתחננתי מהמיילדת שלי לקבל מ ש ה ו ! !!!!!!!!! אז היא אמרה שצריך לחבר אותי למוניטור שוב כדי לבדוק שהעובר מספיק ערני, שלא יירדם לגמרי מהטשטוש…(כמעט חנקתי אותה- "מה עוד 20 דקות? אני אמות עד אז!!!") ואכן הראל היה ישנוני…ולכן המיילדת נתנה לי עירוי עם גלוקוז – כדי להעיר אותו, ("מה, את כל השקית אני צריכה לקבל? אני אמות עד אז….", זה כבר נאמר כמעט בבכי- אני מודה) ואחרי עשר דקות…קיבלתי את הטשטוש – יחי הטשטוש! מעולם לא הייתי בכזה "היי" אומנם דיברתי שטויות אבל עדיין יכולתי ללכת לשירותים ולהתקלח בעזרתו המופלאה של בעלי היקר. כך עבר הזמן, האנטיביוטיקה (בגלל ירידת המים) הטשטוש.הכל כבר היה יותר מדי! לקראת 18:00 הטשטוש כבר לא השפיע, הפתיחה היתה של שתיים וקצת והעובר עדיין באותו מקום. התחננתי לעוד זריקה… ריחמו עלי וקיבלתי. לחיי המיילדת ג'וני. הרופא היה מתוסכל, הוא החליט בגלל מספר נפילות דופק שהמיילדת ג'וני תשב צמוד אלי. וב 21:00 סוף סוף אחרי 12 שעות של צירים – הגעתי כמעט לפתיחה של 3. כמובן שתוך 10 דקות עם אפידורל הייתי מאושרת. וכ"כ פחדתי מהאפידורל (טפו טפו). הוחלט שיפסיקו כל עירוי ויחכו שאני לבד אתחיל את הלידה. וכך, עם מסיכת חמצן, אפידורל ואחרי קטטר שג'וני הנפלאה הכניסה והוציאה… הכל היה נפלא. ואז..אז היא הלכה : ( והגיעה לי מיילדת סיוט. המיילדת הגיעה והראתי לה שכל הבטן התחתונה נפוחה מפיפי. הגברת הושיבה אותי (עם אפידורל, כן?) על סיר ואמרה לי תוציאי… אביעד ואני ניסינו להסביר לה שאין לי שם תחושה ואם כן הייתי מזמן כבר עושה… והיא בשלה – אני לא רוצה להכניס לך קטטר – והלכה. והמצב האבסורד, אחרי חצות בלילה, אני בחדר לידה ענקי עם אביעד, מחוברת למוניטור ויושבת על קרטון ביצים על סיר, לבד….ופתאום, אנחנו שומעים מהמוניטור איך הדופק של העובר צונח מ 150 ל 90….אביעד רץ החוצה לחפש מיילדת ולא מ צא אף אחת… אני שמעתי אותו בחדר רץ במסדרון וצורח שם למיילדת ואני עדיין יושבת על הסיר המטופש ובוכה שיקרא למישהו… תוך דקה שעברה כנצח! מגיעות שלוש מיילדות (איפה הייתן- אהה?) ומנסות להעלות את הדופק ודקה אחריהן מגיע הרופא שלי. אני מתחילה לבכות, מיילדת אחת מכניסה לי קטטר ומוציאים ממני ליטר נוזל. הרופא מבקש מהמיילדת שתגיע לשיחה. אני מבקשת מהרופא שיסיים את העניין. אין לי מושג מה אמר הרופא שלי למיילדת ה… אבל מאז היא הגיע כל כמה זמן לבדוק מה קורה. ב 5:30 בבוקר, עדיין עם פתיחה של 3 עובר שלא יורד ו יותר מדי שעות של צירים, מטשטשים ואפידורל, אני מתעוררת לשמע הדופק שיורד שוב פעם. המיילדת היתה הפעם בחדר וישר נכנסה לפעולה. בין לבין אני שומעת מתוך טשטוש ועייפות ברמקול כריזה שאומרת "חדר שלוש" ואני שומעת ריצה במסדרון…עכשיו אני ערה וקולטת שאני בחדר שלוש ושמשהו לא בסדר. שוב שלוש מיילדות סביב ועדיין הדופק לא עולה, זה השלב שבעלי מתעורר. הרופא מגיע ואחרי כמה שניות, הדופק מתייצב. אני כבר בוכה, האם העובר לא נפגע? מה יהיה? שיעזור לי. הרופא מרגיע אותי, ואומר שיחזור אחרי שיגמרו המיילדות לטפל בי והוא יבדוק מה מצבי ואיך אני מתקדמת מבחינת לידה רגילה. הרופא יוצא, והדופק יורד שוב, מיילדת אחת רצה אחריו במסדרון , השניה מפעליה שוב קוד חירום השלישית מנסה להעלות את הדופק. הרופא נכנס, מסתכל על המוניטור ואז אומר להן - תעבירו אותה! וככה, עם דופק 90 ומטה ממהרים לקחת אותי לניתוח קיסרי. בלי בעלי, בלי יכולת לגעת בעולל, בלי הכנה נפשית. הידיים נקשרות לי ואני מרגישה כמו צלב ואני מתחננת בפני רופאה שישבה לידי (רופאת ילדים) שתחזיק לי את היד (איפה, איפה אביעד ובל התכנון שלנו?)אבל היא לא מבינה עברית כ"כ טוב : ( ואז, אחרי מספר דקות אני מרגישה איך שולפים את הראל מתוכי….ואת הריקנות בבטן. אני מבקשת לראות אותו. אני רואה כתם אדום ומבקשת את המשקפיים שמישהו הוריד לי. בינתיים מישהו מנקה אותו ומניחים אותו לידי (אני עדיין בניתוח ותופרים אותי) כל מה שיכולתי לעשות זה לרחרח אותו כמו חיה עם האף ולנשק אותו. ואז ממש לפני שנפלתי לארץ החלומות ביקשתי יוציאו אותו לאבא שלו, הוא כ"כ רוצה לראות אותו ומחכה לו… וזהו. ככה הגיע הבן הבכור שלנו הראל שלנו לעולם, שוקל 3.380 ומשגע. (היום הוא כבר 3.800) הוא כבר כמעט בן שלושה שבועות (בניתוח קיסרי נשארים בבית חולים 4 ימים בנוסף ליום הניתוח) אני ביקשתי להשתחרר יום קודם (הוא קיבל בלידה אפגר 9-10) וככה הגענו לבית עם התוספת החדשה למשפחה המורחבת. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 22/6/2001  19:57 רוני מתוקה שלי, המון המון מזל טוב לך לאביעד ולהראל הקטן! - נעמי 22/6/2001  22:19 הוי רוני הצלחת להפחיד אותי עם הראל החמוד, המון נשיקות וסיפור מקסים ומרגש (ל"ת) - עידיתוש 22/6/2001  22:50 טוב,אני כרגיל עם הדמעות... המון מזל-טוב ושתדעו רק נחת! ל"ת - דנה 22/6/2001  23:25 סוף טוב הכל טוב - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 23/6/2001  1:46 רוני, המון מזל"ט. מדהים איך כל סיפור נפלא בפני עצמו. תרגישו טוב. והמון אושר. ל"ת - אורית 23/6/2001  8:37 רוני חמודה, מזל טוב ענק לך, לאביעד ולהראל - איריס הדס 23/6/2001  9:49 רוני, המון מזל טוב ואושר לך ולמשפחתך. ל"ת - דניל 23/6/2001  10:14 לרוני הרבה מזל-טוב והתאוששות מהירה (ל"ת) - רותי קרני הורוביץ 23/6/2001  11:59 מזל טוב! המון מזל טוב להולדת משפחה חדשה :-) ל"ת - תותשדה 23/6/2001  21:32 הייי, תודה לכולכן : ) , אני עוד אמשיך לעדכן. ל"ת - רוני 24/6/2001  13:0 רוני היקרה - הדס 24/6/2001  13:2 רוני היקרה! אני מחכה לסיפור הלידה שלך כבר המון המון זמן - הדס

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש