פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
16/12/2003 9:35 אפרתי מאת:
סיפור הלידה של עמר... השתחרר לו לחפשי...
כותרת:
נראה שאם לא אתחיל זה לא יקרה לעולם.. ויש לו זכות להכתב ולהיות.. בדיוק כמו לכל דבר אחר...
בנות.. רק מלכתוב הלב שלי דופק כמו משוגע.. הגיע הזמן לשחרר..

איך אתחיל זאת.. אתחיל בוודאי בהריון שהיה בשבילנו פסגת האוטופיה. התרגשות מהכל..
הבדיקות..הבטן..אבא מצלם ומצלם ומצלם.. אולטראסאנד.. קלטת שאחר כך מסתכלים עליה שוב ושוב.. ושוב... מדמיינים אותך.. מאוהבים בך מראש.. הבטן המתעגלת.. ההורים הגאים.. השמלות הצמודות והחצופות.. ההתרגשות...קורס הכנה ללידה אצל איריס יוטבת (להלן "הכוהנת") צלילה מסוחררת ובתולית לעולם הלידה הקסום.. איך נעשה את זה.. קולות נמוכים..תנועות באגן.. ואנחנו ביחד צוללים לתוך זה כמו שני ילדים מאוהבים שגילו מגרש משחקים מרתק. חברים חדשים מהקורס.. וואו.

שבוע 37 וארבעה ימים... אמא שלך מהבוקר מרגישה צירים (כבר שבוע לפני הצירים מתחילים לדבר.. לאט לאט.. מכינים את אמא ליציאתך...שבוע שייש מחיקה מלאה..פתיחה של סנטימטר וקצת צירונים).
אבא חוזר מהעבודה בצהריים.. שני ילדים נרגשים הולכים לים.. שותים יין אדום...מתרגשים מזה שעוד מעט יפגשו אותך... מצפים ללידה נפלאה כהמשך של ההריון הזה..מקשיבים לבטן שפותחת אט אט שעריה לקראתה.. שני ילדים נרגשים ותמימים.

כך ממשיך לו היום.. הצירים מתחזקים בהדרגה.. איך אמשיך לכתוב? נשימה עמוקה ונמשיך.

בערב אני על הספה האדומה.. הבית חשוך.. צלילי מוזיקה רכים.. כך ברכות. לפתע נשמע צלצול באינטרקום.. זאת אמא שלי. אבא שלי נפטר לפני שעתיים מדום לב.. נסע לו במכונית ליד ביתו .. בנו הצעיר לידו ...ודמם.

אני לא אתחיל אפילו לספר על אבא... שהיה בשבילי הדמות שרציתי ואף פעם לא היתה...על הכעסים שהיו לי עליו כל החיים.. שהתעצמו בהריון...שבתוך הבטן הרשתי להם להתעצם כי דגדגה לי המחשבה שבתור סבא אוכל יותר לקבל אותו כפי שהוא.. להתנקות..לסלוח..חמלה.

כל זה לא היה.. וגם לא יכול לקרות יותר. ... עוד עצירה..נשימה..נמשיך? רגע...

אז אתה אהובי בבטן.. הצירים כבר חזקים...אולי זה לא הצירים אולי הבהלה הנוראית.. החרדה האיומה הזאת.. מה אני אעשה? אנחנו שננו המומים..אני אומרת " אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה.. אפילו ללדת הוא לא נותן לי.. בשקט" אני קודם כועסת נורא.

לילה מטורף והזוי..בין בהלה איומה....לצחוק יבש ומבוהל.

אנחנו מחליטים שעכשיו צריך ללדת אותך.. נתמודד עם כל השאר אחר כך ... מה יכולנו לעשות?

בשעה 5:00 נוסעים פעם ראשונה לבית חולים.. הצירים התחזקו.. או שהחרדה כבר לא נתנה שום אוויר? לא יודעת.. עזרה.. עזרה..

בדרך אני זוכרת שעברנו ליד הים הזה שישבנו שם שעות מספר קודם.. איפה זה נאבד לי? לאן זה הלך? די.. יש משהו בתמימות הזאת בזכות וביופי שכבר לא שלי יותר בלידה הזאת...יש כבר משהו אחר.

בית חולים ליס...בודקים אותי..יש צירים.. אין פתיחה.. שולחים אותי הביתה.. אני משותקת מחרדה.. לא אומרת כלום.. נתמודד עם אבא אחר כך.. לא יכולה הכל.

אנחנו כבר בדרך לצאת...רגע.. אני אומרת ליואבי.. מסתובבת.. לא יכולה ללכת ככה.. לא יכולה לבד..הצילו...
הדבר הבא שאני רואה זה את המלאך הראשון בחיים שלי שהבנתי שהוא מלאך (מאז פגשתי עוד והבנתי שהיו לי עוד שליחים ועוזרים.. אבל היא.. ללא ספק..)
ניבה המיילדת.. ואני מתקרבת אליה ואומרת לה בבלבול שיש לי צירים ולפני כמה שעות הודיעו לי שאבא שלי נפטר ואני מפוחדת ומבולבלת ולא יודעת מה לעשות ...אבל הגוף אומר ללדת אז החלטנו להתמודד עם אבא אחר כך...

ניבה.. איך ידעת? איך היית כל כך חכמה?

היא לקחה אותי לחדר בצד.. חיבקה אותי..רגע.. ואמרה לי את המשפט שאולי הכי חשוב בחיים שלי..
אמרה לי שלידה זה דבר רגשי מאוד..ושדברים שתקועים יכולים לצאת בצורה לא טובה..שחשוב שאהיה פתוחה ולכן זה חשוב כל כך שאני אתחבר לכאב שלי... היא נתנה לי את האומץ להיות שם..
ניבה.. אני חושבת שהצלת אותי...כי אם הייתי באה ללידה במוד של "נתמודד אחר כך" משהו רע היה קורה.. זאת אני יודעת...
זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שזה נודע לי.. ובכיתי ובכיתי ובכיתי.. ולא הפסקתי בכלל.

היום הבא...סבתא שלי חוזרת מחו"ל להלוויה של בנה יחידה...אני עם צירים.. ללא שינה...ובוכה..וצוחקת....ורוקדת..וכואבת..ואמבטיות..ומוזיקה...(קורין אלאל..פרמידות של כאב..עוד ועוד..זה ממצה) ויואב...הסלע שלי.. אני נופלת אחורה והוא תופס..ואני נותנת לו לתפוס ולהציל אותי כל פעם מחדש..

ההלוויה אחר הצהריים.. כמה זמן זה יימשך? ללכת או לוותר? לא מסוגלת לוותר מראש.. חייבת לעשות את כל הממאמצים.. מבינה באינטואיציה שהפרידה הזו לא תהייה פשוטה.. לא יכולה לוותר מראש על פרידה אחרונה ובסוף שתגמר ההלוויה ואני עוד לא אלד.

חוזרים לבית חולים.. לבדוק מה המצב.. רופא אנטיפט משכיב אותי על מוניטור.. לא מתייחס.. אני על סף התמוטטות.. בורחת משם.. חותמת לו על טופס שאני באחריות עצמי.

יואב.. המושיע שלי...אומר, בואי ניסע להלוויה ובכל שלב נוכל להסתובב.. המושיע שלי.
אנחנו נוסעים.. הצירים מתחזקים בטרוף...אני מבקשת ממנו לעצור בכל ציר שאוכל להתמודד איתו.. צועקת כמו חיה פצועה מחוץ לאוטו.. סיבובי אגן.. וכבר לא אכפת לי איך זה נראה...
במחלף גנות אני אומרת ליואב.. הגעתי הכי רחוק שאני יכולה...תסתובב לבית חולים...

אנחנו מגיעים לבית החולים.. אני כבר לא חיה מהכאבים.. מהתשישות...מתחננת בפניהם שיצילו אותי.. שירדימו אותי ויעירו אותי שזה ייגמר...לא יכולה יותר.

ירידת מים...פתיחה של 4 אצבעות.. לחדר לידה... אני לא זוכרת את הצוות אבל המיילדות מקסימות.. נוגעות .. מלטפות.. תומכות... זריקה של אפידורל..הקלה...

אני רועדת מקור.. מהקלה.. לא יודעת...אנחנו נחים.. אמא שלי חוזרת מההלוויה.. נכנסת לחדר.. מלטפת אותי.. מסרקת אותי.. מנקה אותי.. כמו שאמא חתולה מנקה את הגורה שלה..
השעה בערך 21:00 אני מעבירה זמן קסום...מרגישה כמו בעולם אחר.. כל כך מאושרת...ועצובה..אבל משהו בסיסי של תום ונקיון.. עטופה.
מנמנמת..מבקשת לדחות את שלב הדחיפות שיעבור היום הזה שייולד ביום חדש...מגיעים צירי הלחץ.. עליהם אני יודעת רק משמועה.. לא מרגישה
כ ל ו ם ...אומרים לי לדחוף שמגיע ציר.. דוחפת מהפנים ולא מהבטן...את נשמתי אני דוחפת.. ולא מצליחה כלום..מרגישה כשלון.. לא מצליחה לדחוף..
המיילדת אומרת.. נחכה וניתן לו להסתובב לבד בתעלת הלידה.. אני נרדמת מתשישות..
יואבי על המוניטור.. לפתע הדופק מתחיל לרדת ולרדת.. מזעיק אחות.. מגיעים צוות של רופאים... אחיות... וואקום... "תעשו לה אפי נדיב" אומר הרופא "הרגיש" מעל לראשי המושפל...ואכן חתך בבשר.. ונדיב.

יצאת אהובי.. סגול כמו ענב...רצו איתך מחוץ לחדר.. אבא שלך חשב שמשהו קרה לך.. אמא שלך היתה מנותקת מכל תחושה...
אבל בסוף חזרת אלנו.. וישר נצמדת לציץ והתחלת לינוק..

כך היתה ברורה לך ולי ההתחברות שלנו.

קראנו לך עמר.. בלי כל קשר לסבא שלך רפי ,שבוודאי היה אוהב אותך המון...וגם אתה היית אוהב אותו.. אני בטוחה...כי סבא שלך היה הכי הרבה ילד.. וקצת אבא.. אבל בוודאי לך זה לא היה משנה.

אני ואבא שלך.. רק רצינו לעטף אותך בידנו.. להעביר אותך דרך האש.. ולשמור עלייך הכי חזק בעולם
אני חושבת שהצלחנו.
אתה לימדת אותי אהובי את השעור הכי גדול בחיים שלי.. שהשמחה הכי גדולה בחיי יכולה לבוא עם העצב הכי גדול בחיי ושהם לא חייבים לבטל זה את זה.. שייש מקום לשניהם.
תודה.
אמא...

וניצן... תבוא בהמשך.















תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
16/12/2003  9:51 אפרתי - תם
16/12/2003  9:52 אין מילים - לירון של שקד הדר ויערה
16/12/2003  10:6 איזה סיפור מרגש. העלת דמעות בעיני - מיכל של איל
16/12/2003  10:9 אפרתי - - מאיה מ
16/12/2003  10:37 אפרתי - יעלה
16/12/2003  10:40 וואו אפרתי, גיבורה אחת,איזו חוויה מטלטלת! שוחלת לך חיבוק הכי לא וירטואלי שאפשר (ל"ת) - הריונית
16/12/2003  10:41 אפרתי... - הללי
16/12/2003  11:11 לאפרת - מעיין
16/12/2003  11:53 אפרתי, - נני
16/12/2003  12:32 את מי בדיוק אנחנו יולדים? - ורד
16/12/2003  12:52 לאפרתי היקרה - Tamara
16/12/2003  13:13 אפרת יקרה, - יעל.ש
16/12/2003  13:13 אפרת יקרה, - יעל.ש
16/12/2003  14:11 סיפור לידה הכי מרגש שקראתי אני פה עם דמעות (ל"ת) - רוי
16/12/2003  14:47 אין סוף לספורים מרגשים,ואני חשבתי - גילי אבישי
16/12/2003  15:16 שעמר יעניק לכם את כל האושר שבעולם - פז
16/12/2003  15:31 אפרתי אני מרגישה זכות גדולה לקרוא את סיפור הלידה המרגש הזה - זהר
16/12/2003  15:31 אפרת - annat
16/12/2003  15:40 בנות יקרות.. כולי הכרת תודה - אפרתי
16/12/2003  15:52 אפרת - איך אפשר שלא לבכות מהתרגשות... ? - רונית פ.
16/12/2003  16:47 אפרת יקירתי- מתרגשת מהעוצמות שאני מכירה בך.....מהיופי...מהתובנות ומהאומץ ללכת עם הדברים עד לאן שצריך....סומכת עליך .עליכם . זכות גדולה לחוות איתך את הגדילה וההתפתחות. - אביבה גרבובסקי
16/12/2003  21:19 אפרתי איזה סיפור מרגש! - דניאלה
17/12/2003  0:11 אפרת, איזה יופי כתבת - נועה
17/12/2003  0:17 אפרתי, סיפור מדהים, - קרן (אחרת)
17/12/2003  9:27 מודה לכן עוד פעם בנות נפלאות...על שאיפשרן לי את זה - אפרתי
18/12/2003  12:53 אפרתי מדהימה...נגעת בי כל כך... - מירב שרמן
18/12/2003  13:51 אפרת יקרה, באיחור מה... - אסנת ש.
20/12/2003  9:32 את פשוט....מדהימה - יהיה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש