רומי נולדה ביום חמישי, 31.5.2001 , בשעה חמש בבוקר.
אבל נחזור קצת אחורה...
כשהייתי באמצע ההריון נסגר בי"ח משגב לדך, בו תיכננתי ללדת. במשגב לדך ראיתי מקום אידאלי ללדת - מוסד המשלב בין ביטחון רפואי מלא של בית חולים ובין הפתיחות והנכונות להתייחס ליולדת כשותפה מודעת, פעילה, ובעלת זכויות בלידה שלה.
לאחר סגירת משגב לדך, עברנו תקופה ארוכה של התלבטויות היכן ללדת והאם לצרף איש מקצוע פרטי ללידה. השיקול הראשון במעלה היה טובת בתנו. והיו שיקולים אחרים,שלא אפרט כדי לא להלאות. (הסיפור עצמו ממילא ארוך נורא...)
תסריט הלידה שעליו חלמתי כלל תינוקת בריאה, שתיוולד בלידה טבעית, כשאביה שותף וחולק איתי את החוויה המרגשת ביותר בחיינו. וגם מינימום התערבויות רפואיות, וללא משככי כאבים או חומרים כימיים אחרים.
בסיכומו של דבר החלטנו ללדת באיכילוב, להתכונן היטב, להגיע עם תכנית לידה ברורה, "למשוך זמן" בבית כך שנבלה מינימום זמן בחדר הלידה, ולקוות ש"ניפול" על מיילדת אמפטית, והכי חשוב (ומה שהכי קשה לקונטרול פריק כמוני) להבין שיתכן שהלידה לא תתאים לתסריט האידאלי שלי ולהשלים עם זה... וללמוד להרגע :- ) (וכבר נאמר שהריון הוא הזדמנות נפלאה לשיעורים מצויינים לחיים ...)
ביום שלישי, 29.5.01 הרגשתי קצת לא טוב – כאבי בטן נוספו לבחילות שחשתי כבר כמה ימים. החלטתי לא ללכת לעבודה. אני שבועיים בדיוק לפני תאריך הלידה המשוער, ולאחר שישנתי כל הבוקר החלטתי שאם אני ממילא בבית – זה הזמן לסדר ארונות, וכך ביליתי את כל היום. בן זוגי שהגיע בערב ציין משהו לגבי "דחף הקינון" המפורסם ושנינו ראינו בכך לא יותר מבדיחה.
ביום רביעי הלכתי לעבודה כרגיל, ובתכנון היו גם פגישה שגרתית עם הרופא שלי אחה"צ, ובערב מיפגש של לה-לצ'ה (הראשון שלי) שחיכיתי לו בקוצר רוח. לרופא סיפרתי על כאבי הבטן של אתמול, שאני משוכנעת שאינם צירים, אפילו לא מדומים, כי לא היתה להם תחושה של גל. הוא החליט לבצע בדיקה פנימית, במהלכה נשר הפקק הרירי, ושאל אותנו אם התיק לבי"ח כבר מוכן... תשובה שלילית על השאלה האחרונה, ומפלס ההתרגשות עולה, אם כי הרופא מרגיע ואני מאמינה – שיש עוד שבוע בערך.
בדרך הביתה (שעה נסיעה) מדי פעם כאבי בטן, ואני קצת מבואסת – איך אלך למיפגש של לה-לצ'ה עם הכאבים המעצבנים האלה... הגענו הביתה, אני צריכה לצאת בעוד שעה בערך, ומבקשת מבן זוגי להסיע אותי כי לא בא לי לנהוג עם הכאבים האלו.
כחצי שעה אחרי תחילת המפגש אני כבר שמה לב שקשה להנות כשמתפתלים... עוד כמעט שעה ונסיונות תיזמון ("אופס, לא נעים, שלא יראו שאני מציצה בשעון ויחשבו שמשעמם לי ...") ונראה שמשהו קורה כל עשר דקות בערך. מתקשרת הביתה, מודיעה לבן זוגי שכנראה "זה" בכל זאת צירים ומבקשת שיבוא לאסוף אותי.
הגענו הביתה, השעה עשר בערב, ואני מנסה לתקתק עניינים – רוצה לשנות כמה מילים בתוכנית לידה, ולהכניס לתיקים כל מה שעדיין לא ארוז, וגם לתזמן צירים תוך כדי. אנחנו אורזים, אבל אני מצליחה להתרכז כל פעם רק בפריט אחד מרשימת האריזה שלי, ואין שום סיכוי שגם אצליח לציין מתי ציר מתחיל ומתי נגמר כדי שבן זוגי יוכל לתזמן אותם. אני מתה לסיים כבר את האריזה כדי להתחיל נשימות ותנוחות ... בסביבות חצות וחצי – אחת בלילה סיימנו לארוז. אנחנו עדיין תוהים: אולי אלו רק צירי ברקסטון-היקס? ולכן בן זוגי מציע שננסה לישון בינתים. אני משתכנעת ללכת לישון, אבל מבינה די מהר שבמיטה כואב מדי.
מתחילה לתרגל סיבובי אגן על הכדור הפיזיולוגי (המצאה נפלאה – מומלץ בחום !) ובאחת וחצי מעירה את בן זוגי – לתזמן צירים, כי אני לא מצליחה גם לנשום וגם לרשום... הצירים באורך של חצי דקה בערך, אבל מה שמוזר – המירווחים בינהם של שלוש דקות. זה תמוה וסותר את הסטטיסטיקות המוכרות לנו, לפיהן צירים קצרים אמורים להיות במירווחים גדולים הרבה יותר. אבל בדיעבד כנראה שהדחקנו את מה שלא התאים למודל שציפינו לו, ובעצם התייחסנו בהמשך רק לאורך הציר.
את השעתיים וחצי הבאות אני מבלה בעיקר בשני מצבים - על הכדור הפיזיולוגי או במקלחת, תוך נשימות שלמדתי ביוגה ונשיפות מלוות בקולות נמוכים (כזה מין "אוווווו " ארוך שהכאב יוצא דרכו – עובד נהדר ! והמון תודה לנרי, מדריכת ההכנה ללידה שלנו,שלימדה אותנו זאת, ועוד המון :-) )
בן זוגי רוצה לעזור לי עם עיסויים, אך אני מסרבת, מרגישה שכל מגע יפריע לי להתרכז בנשימות. אני מעדכנת אותו מתי מתחיל ומסתיים כל ציר, הוא מחשב משך ומרווחים, והפעילות המתמדת המשותפת הזו מסיחה את הדעת ומקלה מאוד על ההתמודדות. עוד דבר שעוזר מאוד הם משפטי העידוד של בן זוגי.
הכאבים ממש נסבלים, אני מרגישה מדי פעם את תנועות העוברית, ורוב הזמן מצב הרוח חיובי.
בערך בארבע, כשהצירים באורך של ארבעים שניות ויותר, החלטנו שהגיע הזמן לנסוע לאיכילוב. בשעה כזו, לפני הפקקים, הנסיעה תארך חצי שעה. בן זוגי יורד להכניס תיקים לרכב.
בדקות אלו, כשאני לבד, מגיעים כמה צירים מאוד צפופים וכואבים. אני ממלמלת לעצמי "מה זה צריך להיות הכאב הזוועתי הזה ? ", משוכנעת שעכשיו מתחיל החלק הקשה באמת, ומצפות לי שעות של סבל שכבר לא ניתן להתמודד איתו באמצעות תנוחות ונשימות... קצת מבוהלת אבל מחליטה ביני לבין עצמי שלא לאיכילוב ניסע אלא לקפלן (חמש דקות נסיעה בלבד) כי לא אוכל לסבול חצי שעה כזו ברכב בלי אפשרות לתנועתיות. ומכיוון שכאשר אגיע לקפלן מן הסתם יחברו אותי מיד למוניטור, ואם לא אוכל לנוע – אסבול סתם, אז כבר אבקש מיד אפידורל וזהו, אני בטח כבר בפתיחה של ארבע לפחות...
כאן יש לי חור שחור בזיכרון, כמה שניות או דקות שאין לי מושג מה קרה במהלכן, אך בסופן אני במיטה שלנו, בתנוחת חתול, מודעת לכך שאני כבר מרגישה בדחף ללחוץ. בן זוגי חוזר, "תלבשי משהו ונזוז", אני מנסה לנשום נשימות נוצה כדי להימנע מללחוץ (ושוב תודה לנרי...) ואומרת לו: "תזמין אמבולנס כי אני לא יכולה להגיע לרכב", הוא בטוח שאני היסטרית פתאום ומנסה לשכנע אותי לרדת לרכב, ואני מתעקשת "תאמין לי, אני יולדת, תזמין אמבולנס", הוא לא מאמין ואני, שכבר לא מנסה להתנגד לדחף ללחוץ, חושבת לי "רואים שהוא לא סיים את הספר" (בספר הנהדר – "המדריך לשותף בלידה" – כתוב במפורש שאם האשה אומרת שהיא יולדת יש להאמין לה, אבל יקירי הספיק לקרוא רק חצי מהספר... טוב, היו עוד שבועיים עד התאריך המשוער...)
כנראה שהפסקתי להגיב לשיכנועיו והוא, עדיין לא ממש מאמין, מחייג למד"א ואומר להם: "אשתי עושה קולות של יולדת ולא מוכנה לבוא איתי, אז בואו לקחת אותה " (על תקן שרות מוניות, יעני...) .
משה ומירב ממד"א הגיעו תוך כמה דקות, מתכוונים לקחת אותי לקפלן. גם להם אני אומרת "אני כבר יולדת" והם שואלים "למה את ככה" (בתנוחת חתול) ? עונה להם "ככה טוב" אבל כמובן לא מסוגלת לשטוח את כל מישנתי לגבי תנוחת הלידה המועדפת... אני מפוחדת, אולי כי לא ברור לי מה הם הולכים לעשות ואני כאמור קונטרול פריק וחייבת לדעת בכל רגע נתון מה קורה. הם מסבירים שאצלם זה הכי טבעי שאפשר, לא נוגעים בי ובטח לא חותכים, רק מסתכלים, אבל צריכים אותי בתנוחה שתאפשר להם לראות... אני עוד מנסה: "תסתכלו ככה", אבל די מהר משתכנעת לעבור לישיבה בארבעים וחמש מעלות הרצויה להם. הם שואלים מתי ירדו המים, מה שמסב את תשומת ליבנו לעובדה שהמים לא פקעו עדיין...
אני לחוצה מהמצב הבלתי צפוי בו אני נמצאת, פוחדת שאני לא זוכרת איך ללחוץ נכון ואפגע בעצמי, ומתוסכלת על כך שאינני מצליחה להסביר לבן זוגי ולחובשים ממה אני פוחדת ושאני זקוקה להדרכתם – כל הרגשות הללו גורמים לי ליבב-לצעוק : "אני לא יודעת מה לעשות" ו-"אני מתה". (טוב, יש לי גם נטיה מוגזמת לדרמטיזציה...).
אבל בן זוגי הסתגל לסיטואציה בקור רוח מדהים – לא נלחץ מכך שאנחנו עומדים ללדת בבית, ללא הכנה וללא ליווי רפואי מספק, ולא איבד עשתונות מול חרדותי הגואות. הוא אומר לי משפט מדהים, בעיתוי כל כך נכון: "ענתי, הרי זו הלידה החלומית שלך !". כל אהבתו ותמיכתו מגולמות בעיני במילים אלו. נכונותו לתמוך בי גם בסיטואציה המנוגדת כל כך לציפיותיו מסבה לי אושר רב, מקלה עלי ומרגיעה אותי, ומטעינה אותי באנרגיות של אומץ וביטחון ושליטה.
עם כל ציר שמגיע אני לוחצת, תוך השמעת קולות שאין לי מושג מאיפה הם באים, מין ניתוק כזה מעצמי, כאילו רואה את עצמי מבחוץ - פנים מעוותות ממאמץ והתחושה של הגוף הנע בתוכי ועוד מעט אצליח להוציא אותו, ושורף, ואני יודעת שזה כבר כמעט הסוף, אני רק אלחץ עוד קצת... ועדיין נותר גם פחד, אבל יותר דומיננטי הרצון לסיים עם זה כבר, שהכאב יגמר. וסוף סוף רואים משהו – זה שק מי השפיר שטרם נפקע.
בין הצירים מירב משחררת את היד שאחזתי לה, מנערת ומתלוננת על המעיכה ואני, לא מוכנה לוותר על האחיזה, מנסה להתבדח "תאמיני לי שלי כואב יותר" (בן זוגי המום מחוצפתי, בולע את המבוכה רק כי הוא משוכנע שאני לא ממש עצמי כרגע, אבל לדעתי מירב הבינה שזו בדיחה) .
עוד כמה לחיצות, השק כנראה פקע בחלקו הפנימי כי לא ראו שפריץ של מים, ופתאום שלושת הנוכחים משמיעים קולות של "יופי, הנה" וכד' ובן זוגי אומר: "נהדר ענתי, הנה רואים עיניים ואף... " ועוד ציר, ובן זוגי מודיע "זהו, הנה רומי, רומי שלנו הגיעה" . ואני – "תנו לי אותה, תנו לי אותה". ומשה מזהיר – "היא חלקה", ואני – "אני יודעת", ומניחים אותה על בטני, אני רואה אותה לראשונה, גבה על בטני, פניה כלפי מעלה – אני עדיין לא רואה אותן, היא סגולה-כסופה נהדרת, משמיעה קול בכי יחיד קצר, ואני נסחפת לבכי אדיר של התרגשות והקלה, מחזיקה אותה על בטני כשהיא עדיין בתנוחתה העוברית, ממלמלת במשך דקות ארוכות: "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה".
חותכים את חבל הטבור ורומי עכשיו על חזי, לשונה מגששת מלקקת, רגעים מדהימים של הצטלבות מבטים עם בתי בת כמה הדקות...
ואחר כך נסענו לביה"ח, שהינו שם יומיים וקצת, והיה בהחלט מעל לציפיותי - יש ביות חלקי, ומדריכת הנקה טובה, צוות נחמד מאוד ברובו ואוכל נסבל... ואנחנו גם זכינו להרבה מבטים משועשעים, התוהים איך יתכן שלא הספקנו להגיע לבית החולים בלידה ראשונה...
|
תוכן ההודעה:
|
