|
16/2/2004 8:47
|
בלי שם הפעם
|
מאת:
|
הילדים "גילו" שאבא נכה. וזה מפריע לי פתאום
|
כותרת:
|
יש לי בעל נכה. נכות מילדות מאיזה וירוס נדיר שפגע קשה מאד. בהתחלה היה נכה 100%. לא הלך במשך קרוב לשנה. והיום הוא נכה ברגליים. צליעה רצינית.
כמובן שהכרתי אותו כשהוא כזה. וידעתי את העובדות. אבל לא את ההשלכות.
לפני שנה היינו בהצגת ילדים ובזמן ההמתנה ככה ללא כל התראה הילדים התחילו לשחק ביניהם ותוך כדי הבת החלה לחקות את אביה בצורת הליכתו. כמובן שנאלמתי דום. כל כך קפאתי. לא יצאה מילה מפי. נראה לי שכמעט התעלפתי. איכשהו השליתי את עצמי שזה לא יגיע. אבל זה הגיע וזה כאב מאד. הרי הוא אביהם והוא אוהב אותם מאד והם מעריצים אותו אז למה לייחס חשיבות כל כך גדולה שאביהם לא מושלם ולא כמו כל האבות?
וזה עבר.
אתמול ביתי הקטנה (5) לאחר שיצאנו מחניית הנכים שאלה: אמא? את נכה? עניתי שלא. אז היא אמרה: למה לא אבא של X ואבא של Y לא נכה כמו אבא? האם כולם נכים?
ואז נפל לי האסימון. וכאב לי. על ילדיי. עליי. על שאביהם לא מושלם. על ההליכה הצולעת שלו. על הצחוק שיבוא מילדי הגן. שבוא גם יבוא זה בטוח. עליי שאין לי את הכלים להתמודד מולם. איתי איכשהו זה מסתדר (עוד אשליה שלי) כרגע אני נזכרת בהודעה של עלומה מלפני מספר עמודים. על התשובה המאלפת של ליאתיתי. על השדים שלנו שיוצאים. על חוסר הבטחון שלי.על עד כמה אני מרגישה נחותה מאבות "שאקלים" אחרים. על הנחיתות שבי שלא יכולתי למצוא מישהו יותר טוב.
לא יודעת איך לאכול את זה.האם זה צורם להם וכואב להם כמו שזה כואב לי?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|