עבר כבר חודש וחצי ולא מצאתי בי את המילים הנכונות לתאר. באיזשהו מקום הרגשתי שאם לא אעקל לעומק את מה שעברתי לא אוכל לתאר זאת במילים. עכשיו אני יותר קרובה להבנה ולעצמי. חזקה יותר, בוגרת יותר. לראשונה בחיי מזדהה עם ההגדרה שלי, למרות שהוגדרתי כך כבר מעל שנתיים וחצי - אימא.
תזהרו, זה אלול להיות מאוד ארוך!
אתחיל בזאת, שאני, כפי שחלקיכן מכירות, התכוננתי לקראת לידת ויבק - בעקבות ניתוח קיסרי לפני כשנתיים וחצי. קראתי את כל מה שידי השיגה, גלשתי בכל האתרים האפשריים ותוכנית הלידה המפורטת ביותר שיש שוגרה לכל בתי החולים במרכז הארץ כבר מחודש השישי להריוני. במשך חודשים ניסיתי להבין מה נפגם בי עקב הניתוח, מה החסרתי, מה אבדתי: תחושת האימהות , תחושת הבעלות, השייכות והאהבה האין סופית, תחושת הנצחון, ההעצמה, עליה דובר פה כה רבות... תחושת אהבה, שפקדה אותי לצערי באיחור כה רב. אז.
בדרך מסתורית ונעלית מבינתי, הופנתי מתוך חיפוש אקראי לחלוטין לדולה מדהימה בשם יהודית שפמן. היה זה כבר בחודש השביעי-שמיני. יהודית, אם את קוראת את המילים האלה, אני אוהבת אותך! נתת לי בדיוק את מה שהיתי צריכה - הכוונה, כוח, עוצמה ושקט נפשי - הענקתי לי את הבועה שלי שמתוכה גדלתי ומתוכה הצלחתי ליצור את הבריאה המופלאה ביותר בעולם - ילד שלי
לא אלאה אתכם בפרטים של ההכנות המרובות, על חלקן כתבתי פה בעבר. והן כולם מאחורי. אוי כמה רחוקה אני היום ממה שהייתי רק לפני כחודשיים!
בשעות המוקדמות של יום שישי, כיומיים לאחר התאריך המיועד גיליתי לראשונה בחיי מהם צירים. הם היו קלים ובאו כגלים כל כחצי שעה. זה לא כאב אבל לא היה דומה לאף תחושה מאלה שציפיתי להם. לקראת שעה 8 כבר ידעתי שאני בדרך לבית החולים. התקלחתי, הצלחתי איכשהו לשים עליי את האלקטרודות של המטרניטי יוניט ולהתלבש. התיק היה כבר מוכן לפחות חודשיים... אל תצחקו עליי, הפעם כל פרט היה כל כך חשוב עבורי כאלו כל העולם תלוי בסוג הסבון ובצבע המגבת...
התקשרתי ליהודית, תיארתי לה את מה שאני מרגישה והופנתי לחכות עד שהצירים יגיעו כל 5 דקות ואז לצאת. התקשרתי גם אל המילדת שאותה ביקשתי לסייע לי בלידה. לקראת 10 כבר הייתי בחדר קבלה עם פתיחה של 2.5 וצירים תקופים. באותו השלב הטנס סייע לי מאוד ודי התענגתי על העובדה שאני מסוגלת להתמודד עם העניין עם חיוך. הצגתי למילדת בחדר הלידה את תוכנית הלידה המפורטת שלי (שאושרה מראש על ידי הצוות!) וביקשתי לצאת להסתובב עד שאחוש צורך לחזור. היה קצת לחץ בקבלת היולדות, ושוחררתי להסתובב בלי כמעט שום פרטים שנלקחו ממני, שלא לדבר על פתיחת וריד או כלשהי התערבות אחרת שממנה סלדתי כמו מאזיקים.
הסתובבתי כחצי שעה עם אימי סביב לבנין, צחקנו, פטפטנו, חשבנו על שם אפשרי לתינוק, ועל המין שלו שעוד אף אחד לא ידע. וכל כמה דקות הייתי נעמדת ליד קיר, נאחזת בו ומגבירה את עוצמת הטנס. ליטופיה של אימא והדיבורים שלה הרגיעו אותי מידית והיינו ממשיכות לצחקק עד שהכל עבר. עד שפתאום באמצע ציר אחד שהתחיל כלא כואב כלל, הרגשתי משהו עגול וכבד יורד בפתאומיות בתוכי כלפי מטה וסחרחורת חזקה. צעקתי לאימא וחיבקתי אותה בכל כוחי. אינני יודעת אם זה כאב, אבל זה הפחיד אותי מאוד ולא היה דומה לשום תחושה אחרת - כאלו משהו משתלט על גופי ומתחיל לקבוע את החוקים שלו עליי. עלינו מיד לקומת היולדות, שם כבר פגשתי את יהודית. הצירים הפכו חזקים יותר ויותר וכבר לא הייתי זוכרת להגביר את העוצמה של הטנס, כך שהוא נשאר כל הזמו על עוצמה גבוהה ומדי פעם הייתי מגבירה כשכבר לא הרגשתי תועלת. יהודית הניחה את ידיה על כתפיי, שמעתי את קולה מרחף אי שם וחשבתי על אותה הבועה שאני אמורה לבנות סביבי. הסתכלתי פנימה, עצמתי את עיניי והתנתקתי. באישהו שלב עברתי מעמידה והליכה לישיבה על כסאות (היה זה עוד בחדר ההמתנה בכניסה לחדר לידה) חצי נשכבתי על המשענת ועצמתי את העיניים. שמעתי ברקע קולות של אבי ואימי, מתישהו מצאתי את עצמי מונחת לתוך ידיה של יהודית שישבה לצידי, והקול שלה הנחה אותי הלאה והלאה: את נהדרת, הכל מתקדם כמו שצריך, לנשום, לנשום,לנשום... עקבתי אחרי כל מה שקרה סביבי - אך לא מצאתי בעצמי כוחות להשיב - שתקתי ועצמתי את עיניי, מדי פעם מנסה לפקוח אותם ולענות על שאלות שנשאלו (כמו לדוגמה אבי שאל למי יש כסף קטן -מראש פרטתי סכום עתק לפי המלצות של הרבה מקורות והנחתי בתוך התיק, אבל אף אחד לא זכר את זה ואני ניסיתי לומר להם ולא יכולתי...) מכל התפאורה עיצבן אותי להפתעתי רק פרט אחד שבוודאי כבר שמתם לב להעדרו - בעלי. הוא עמד בצד וכל תנועה שעשה שיגעה אותי אפילו עם עיניים עצומות. הוא היה עדין וניסה לעזור ואנחנו כל כך רצינו לחוות זאת ביחד ומאיזשהו מקום אפל בתוכי עלה כעס אדיר עד צמרמורת עליו - השבתי לו בצעקות כשהצלחתי לאסוף כוחות בין הצירים ואיימתי לזרוק אותו דרך החלון אם ינסה לעזור. (לא שהייתי מצליחה לבצע דבר כזה גם לא בלידה פעילה - אני בקושי מגיעה לו עד הכתף...) חמוד שלי, סליחה, ממש לא התכוונתי, ואתה כל כך הבנתה אותי ותמכת בי בדרך שלך - לא הגבת, לא כעסת, נתת לי להשתולל ולא הזכרת זאת אפילו פעם אחת אחרי. סליחה!
באיזשהו שלב של הצירים פתחתי את העיניים וביקשתי מיהודית שנכנס אל חדר הקבלה. לא הרגשתי בנוח מול עיני העוברים והשבים, אף שלא ראיתי אותם והרגשתי שהלידה ממש קרובה. ביקשתי באותו שלב טישטוש או אפידורל או ניתוח או כל דבר שיעזור, ויהדית הנהדרת ענתה לי שאין בעיה - בציר הבאה ... (השלב הזה לא הגיע כמובן)
נכנסנו לחדר קבלה, וברגע שהמילדת בדקה אותי ירדו לי המים. הפתיחה הייתה כמעט גמורה (8 ס"מ אני חושבת) איזה תזמון! מה הייתי עושה אילו הייתי מתעוררת מהבועה שלי דקה אחרי? והכניסו אותי לחדר לידה. כן, תכננתי להתהלך, להשתמש בכדור, ללדת בכריעה. אפילו שאלתי את יהודית רק כשעה לפני כן איך נשים מסוגלות ללדת בשכיבה כשהליכה כל כך עוזרת. תתפלאו, כשראיתי מיטה ואפשרות לשכב ולנוח לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. (אולי בפעם הבאה :-))
הגיעה מילדת מקסימה שביקשתי שתיילדת אותי מראש, ורד, (נהדרת, מקסימה, שהקב'ה יכפיל את כוחה ויחזק את ידיה!) יהודית עמדה לצידי והצילה אותי בכל ציר מחדש, כשידיה מנענעות את גופי ונוגעות במקומות הנכונים, אל תשאלו אותי כיצד ואיכן, שוב התנתקתי ונסגרתי בתוך עצמי. שמעתי אותן מדברות. יהודית עימעמה את האורות, הטנס המשיך לעבוד כבר ללא תועלת, המוניטור לא הצליח לעקוב לאחר הצירים, ציר הביא ציר, וכל פעם לא האמנתי שאשרוד. לא, זה היה יותר מפחיד מאשר כואב. אבל זה היה שלי והצלחתי להתגבר על זה עם נשימה ומחשבה, וידיה של יהודית כמובן. עמדו סביבי 3 מלאכים. מלאכים שהזמנתי (לפי הדרכתה של יהודית) להתלוות אליי אל הלידה. אחת חמה, אוהבת בלי סוף, אומרת את המילים הנכונות, מלטפת, אימא שלי. לא ידעתי עד הרגעים הללו כמה את חשובה לי וכמה את אוהבת אותי באמת! מלאכית שניה בעלת ידיים עדינות ומיומנות, חוכמת אדמה ועוצמה אדירה שפרצה גבולות והבעירה את פניה, אף שלא ראיתי אותן בעינים באותו הזמן והעצים את קולה שקרא לי לתוך עצמי שלתוכו התחברתי- להמשיך. והמלאכית השלישית, מיומנת בחוכמת האימהות, יציבה, חכמה ומקצועית ביותר - קראה לילדי להיוולד. מלאכיות שלי, אילולי הייתן שם ואילולי הקבה שהנחה את ידיכן מי יודע כיצד הייתי כותבת היום את השורות הללו. תוך מספר דקות דובי היה בחוץ. ברגעים הקשים של הלחיצות פתאום כבר לא כאב לי. פתאום ידעתי שיש לי בן, שהוא עדין ושקט וחכם, שהוא מחובר אליי בתכלית ושאני אוהבת אותו יותר משידעתי לאהוב לפני. ידעתי שהוא דב. (סבא שלי שנפטר בתחילת ילדותי שתמיד חלמתי ודמיינתי, כתבתי לו שירים וכתבתי שירים כתגובה ממנו, שזהו שמו בתרגום מאידיש)
קטן שלי, לא ניתקו בינינו בהריון בבדיקות תורדניות ומיותרות כשידעתי שאתה בריא, שלם ומושלם, לא ניתקו בינינו בלידה, עשינו זאת ביחד, לא ניתקו בינינו אחרי זה לבדיקות כי היית איתי את כל שלב ההתאוששות וכל השהייה בבית החולים (שבת) - למעט בדיקות רופא שגרתיות עבורך ועבורי, אז צפיתי בך מרחוק... לא ניתקו בינינו ואני הרגשתי שאני מתעוררת מחדש לתוך מציאותי, הגדרתי, מהותי.
אני זוכרת שכשהלכתי למקווה בפעם האחרונה לפני ההריון, באותו לילה שבו נקלטתי ככל הנראה, אמרתי בדרך - הילד הזה יילמד אותי להתפלל. המשפט הזה עלה מאיפשהו בתוכי וצף. חזרתי על המשפט הזה שוב ושוב. הילד הזה עכשיו אצלי על הידיים. הוא לימד אותי להתפלל באמת. הוא לימד אותי מי אני וכיצד אנהל את חיי מעכשיו - באמיתיות והתחברות קודם כל אל עצמי ומהותי. אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי! תודה על ידייך וקולך יהודית, תודה על אהבתך אימא, תודה על הבנתך ותמיכתך, אישי שלי, תודה לך הקבה על הכל!
תודה לכן שקראתן.
ועצה אחרונה לדרך: תתחברו לעצמיכן ולמהותכן! אתן תמצאו שם אוצר יקר מפז!
|
תוכן ההודעה:
|
