|
22/3/2004 10:28
|
במבי
|
מאת:
|
סיפור הלידה של איתמר
|
כותרת:
|
סיפור לידה של איתמר
אוקטובר. אני בחודש חמישי. אנחנו נוסעים לסיני. בגלל השביתה הגדולה והעובדה שאיבדנו את רישון הרכב ואי אפשר לחדש, אנחנו מחליטים לטוס. מתרגשים מאוד – זאת החופשה האחרונה שלנו לפני הלידה. זה השבוע האחרון של חופשת הסמסטר, והחופים מפוצצים והכל נראה כמו קלאב מד. לוקח לנו יותר מיום להיטלטל במוניות ולמצוא חוף שקט וריק. אנחנו נרגעים ומתחילים ליהנות. עוברת בדואית מבוגרת ורוצה למכור לנו שרשרות וצמידים. יש לה עיניים יפות וטובות. אני מבקשת ממנה שתחזור מחר עם גלביה לאילי (אז בת שנה + 3). למחרת מגיעות שלוש ילדות בדואיות לפתח החושה שלנו. הן פורשות את מרכולתן (צמידים, שרשרות – אנחנו לא בעניין) ומתחילות לדבר איתנו. ילדה אחת מובילה את השיחה. היא שואלת אותי "יש לך בייבי בבטן?" אני אומרת שכן. היא אומרת "זה לא טוב". אני שואלת למה, והיא מצביעה על אילי ועושה תנועות של יניקה. אני אומרת לה "לא, היא הפסיקה לינוק מזמן, זה בסדר". והיא אומרת לי "אז יחתכו לך את הבטן כדי להוציא את התינוק?". אני ועוש מתפלצים. עוש יוצא מהחושה ואומר "מה פתאום! היא יולדת רגיל. כמו פעם". אנחנו עצבניים ושואלים אותה למה היא אמרה את זה. היא מקשקשת משהו על זה שדודה שלה חתכו לה את הבטן ומשהו כזה. אנחנו מסלקים את הילדות ונמצאים בסוג של חוסר שקט. רגע לפני שטסנו מגיעות תוצאות של חלבון עוברי לא תקין, ואני לוקחת את דברי הילדה קצת בקטע של וודו. מאוחר יותר עוברת הבדואית המבוגרת עם העיניים הטובות. בהתחלה אני רוצה לגרש אותה, שלא יתקרבו אלי יותר. אבל אז אני מחליטה שזה יכול להיות "תיקון" אני קונה ממנה גלביה ושארוול לאילי, והיא אומרת לי "יש לך בייבי בבטן?" אני עונה שכן. היא אומרת "זה טוב". אני מרגישה שיש "תיקון" ומחליטה שברגע שתוצאות המי שפיר יגיעו ויהיו תקינות – אני אשכח מזה. אנחנו חוזרים מסיני לפני הזמן, בגלל צירוף של נסיבות (אחת מהן זה הסיפור עם הילדות שהצליח בכל זאת להרוס). אני מספרת לכמה חברות בקטע של "את לא מאינה איזה קטע וודו פסיכי היה לנו בסיני" וחושבת ששכחתי מזה. התוצאות של המי שפיר מגיעות, ופתאום אני מחליטה שעד שההריון לא נגמר, גם ה"וודו" הזה לא נגמר.
ביום שישי בשתיים וחצי בלילה אני מתעוררת עם משהו רטוב בתחתונים. אני אומרת לעצמי – שוב הדבר הזה שאני לא יודעת אם הוא פקק רירי.אוף. אין לי כוח, אבל אני כמה לבדוק מה זה. כשאני נעמדת אני קולטת שזה טפטוף. יורדים לי המים בטפטוף. אני מעירה את עוש. אנחנו מכחים כמה זמן לראות מה קורה, וכלום לא קורה. אנחנו קוראים בספרים, בפורום ובאינטרנט, ולא מצליחים להבין מה לעשות. אבל בגלל שזה טפטוף אנחנו רגועים וחוזרים לישון בסופו של דבר. בבוקר אנחנו מדברים עם גילה רונאל, תומכת הלידה שלנו, ומדבריה אנחנו מבינים שאנחנו בתחום אפור. נכון, מצד אחד אפשר להישאר בבית לפחות 24 שעות, ומצד שני קיימים סיכונים. לקראת הצהריים אני מתחילה להילחץ ורוצה ללכת לבית חולים לבדוק שהכל בסדר. עוש מתנגד ואוצר לי "עפרוש, זה כמו ללכת ל gate of morodor" (שר הטבעות), כי ברור לגמרי שהם יאפשזו אותי. אנחנו רבים ואני אומרת שאולי זה נכון, אבל ככה אני לחוצה ופוחדת וממילא לא יכולה להירגע ולתת לזמן לעשות את שלו. אנחנו מחליטים בסוף ללכת לבית חולים ולהשתחרר על דעת עצמנו אם הכל בסדר.
הכל בסדר. המוניטור תקין, תנועות עובר, ראש מבוסס באגן, טפטוף מזערי של מים. הם רוצים לאשפז אותי ולתת לי פיטוצין (אני עם פתיחה של 1.5 ס"מ). אני מסרבת וחותמת על מכתב שאנחנו משתחררים על דעת עצמנו ומודעים לסכנות.
אנחנו מדברים עם גילה, והמקסימה הזאת מציעה שנבוא אליה לטיפול. ביום שבת. אנחנו נוסעים. היא עושה לי רפלקסולוגיה. אנחנו מסכמים שהלוואי שזה יהיה הלילה – גילה יכולה להיות איתנו כל הלילה, אבל ביום ראשון בבוקר יש לה מחוייבויות קודמות שהיא לא יכולה לבטל. אנחנו נוסעים לאמא שלי, אילי שם, ואוכלים ביחד ארוחת ערב. יש לי קצת צירים, לא משהו רציני. אנחנו באים הביתה, אילי נשארת אצל סבתא. אנחנו מתחילים בעיסוי פטמות, והלא יאומן קורה – תוך 20 דקות מתפתחים צירים סדירים וכואבים, כל ארבע דקות. גילה אמרה לנו שבלידה שניה הכל מתפתח מהר יותר, וכשיש צירים סדירים כל פחות מחמש דקות – שנסע לבית חולים ונתקשר משם. אנחנו מחכים שעה ונוסעים לבית חולים. שמים אותי במוניטור. יש ירידות דופק בכל ציר. אחרי 20 דקות נכנסת רופאה בכירה. אני מסתכלת עליה ומנסה להבין מה זה האף הזה שלה, ואם זה ניתוח. יש לה נחיריים קצת משונים. היא נוזפת בנו על זה שהלכנו בבוקר והיא ממש מגעילה. היא מייד פותחת בתסריטי זוועה – יש לכם מזל שהגעתם עם עובר חי... תתכונני לניתוח... תחתמי כאן... תשכחי מלידה טבעית. בין הצירים, אני מנסה להיות אסרטיבית ולהגיד לה שאני מכירה הרבה בנות שלא היו באות בכלל לפני 24 או 48 שעות של טפטוף מים, ושאנחנו גילינו אחריות וגם לקחנו אותה עלינו כשהשתחררנו. אבל היא בשלה, עם הניתוח וה"תחתמי" והתוכחה הממסדית.
מרוב שהיא הלחיצה אותנו, הצירים מפסיקים לגמרי. אנחנו מדברים עם גילה ששואלת איך אני מרגישה. אני אומרת "מובלת" ומתאפקת לא לומר "מובלת לטבח". היא אומרת שנחכה שיתפתחו צירים. אחרי כמה דקות היא מתקשרת ואומרת שהיא לא יכולה להירדם, ושהיא באה אפילו אם זה סתם. אני לא מאמינה כמה טוב ואהבה יש עליה וזה כבר עושה לי קצת טוב.
אז עם הוודו מהמזרח והתוכחה של הממסד והמילה "ניתוח" – אני מובלת לחדר לידה.
הפתיחה עדיין ס"מ וחצי. הם כמובן רוצים לתת לי פיטוצין, אני מסרבת. אני על מניטור שנראה קצת יותר טוב. מדי פעם איזה ציר עלוב. גילה מגיעה אני חושבת בסביבות 11 וחצי בלילה. איך שהיא מגיעה, חוזרים הצירים. תוך זמן קצר (!) מאוד הם מתחזקים והופכים להיות אינטנסיביים ותכופים – כל חצי דקה ציר. עוש הולך לישון קצת על הרצפה על שמיכה, ואני וגילה מעבירות את הצירים ביחד. כשהיא איתי אני מרגישה הרבה יותר בטוחה ועטופה. הצירים הופכים להיות מטורפים לגמרי וככה עוברות איזה שעתיים (מאפשרים לי להתנתק מהמוניטור שנראה טוב יותר, ואנחנו במקלחת או בתנועה). עוש חוזר לתמונה ועוזר גם הוא להעביר את הצירים. אנחנו בטוחים כולנו שהפתיחה התקדמה מאוד, הצירים "מתאימים" לפתיחה של שמונה, אבל בבדיקה הפתיחה נשארת ס"מ וחצי. ממש כמו בלידה הקודמת. כמו אז, גם עכשיו אני נשברת ומבקשת אפידורל. בפעם הקודמת הרגשתי שאני נשברת (והייתי מאוד שלמה עם זה וזאת היתה גם החלטה טובה) בגלל ששום דבר לא מתקדם, אבל הפעם אני מרגישה שהכאב גדול עלי. שאני לא יכולה יותר. באורח פלא הפתיחה מתקדמת לארבע ס"מ, אבל אני כבר החלטתי שאני רוצה וצריכה אפידורל. המיילדת מציעה לפקוע את המים כדי לקדם פתיחה. אני מפחדת מאוד, כי אני זוכרת מסיפורי לידה שאז הכאבים הופכים להיות קשים עוד יותר. בכל מקרה, היא פוקעת לי את המים (גילה בעד), ואני מופתעת שהצירים אותו הדבר. כנראה שהם כל כך חזקים גם ככה, שאין הרבה לאן ללכת. מהר מאוד אני גם מקבלת אפידורל ממרדים מגעיל ושרירי. השעה שתיים וחצי ותוך שעתיים אני יולדת. מהרגע של פקיעת המים הפתיחה טסה, ומהר מאוד אני בשלב הלחיצות. אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, איזה שעה, אבל העובר לא יורד מספיק. מתקדם ונסוג. אני מקפידה ללחוץ בנשיפה כמו שלמדתי, כדי למזער נזקים. באיזשהו שלב נכנסת רופאה אחת ורואה את המוניטור. היא שואלת את המיילדת אם "ד"ר נחיריים" ראתה את המוניטור הזה, כי הוא לא נראה טוב. ד"ר נחיריים מגיעה ומתחילה היסטריה. יש היפרדות שיליה והיא מבקשת שיכינו לי חדר ניתוח. עוש כמעט מתעלף, ואני משום מה לא נבהלת. למרות התסריט הכביכול ידוע מראש, אני איכשהו יודעת שלא אגיע לשם. אני לוחצת כמו מטורפת, כבר לא מקפידה על הנשיפה ומקריבה את כל מה שיש לי בין הרגליים לטובת הלחיצות. אני מרגישה את הצירים ככאב שרירי בלחיים של התחת. הם מדברים על ואקום, אבל העובר עדיין גבוה מדי. ד"ר נחיריים פתאום נראית כאילו היא ממש רוצה לעזור לי, היא לוחצת לי על הבטן מלמעלה, אני דוחפת את האימ-אימא של הדחיפות ומרגישה שהראש קצת ירד. ובאמת פתאום יש מצב לואקום. הואקום הולך מהר וקל. אני עדיין עם עיניים עצומות מחכה לציר הבא, ופתאום שמה לב שמשהו השתנה. אני פותחת עיניים ויש לי תינוק על הבטן, אני אומרת "מה, נגמר?". תוך שניה לוקחים אותו לבדיקה של רופא ילדים שהוטס לחדר בכל ההיסטריה. הם רוצים לקחת אותו דחוף לאינקובטור, ואני מבקשת רק עוד רגע שישימו אותו עלי , כי לא הספקתי לראות אותו. הם שמים אותו לרגע ועוש הולך איתו לאינקובטור.
אני אחרי לידה מתישה, קשה ועל פניו נוראית, אבל מרגישה טוב. אפילו טוב מאוד. אפילו מצויין. בעור שיניי נחלצתי מהניתוח ומהוודו שלי, אני יודעת מבפנים שזאת היתה לידה קשה, אבל טובה. כשאני מדברת עם גילה יומיים אח"כ אני אומרת לה שזה נורא משונה – על פניו לידה נוראית, אבל אני מרגישה שהחוויה שלי היא של לידה קשה אבל טובה. והיא אומרת שזת באמת היתה לידה טובה. התחלנו מאפס ב 11 וחצי וברבע וחצי בבוקר ילדתי. היא גם אומרת לי שהרופאה הזאת באה לי מאלוהים בזמן הנכון ושהואקום היה הכרחי והמצב היה חירום אמיתי. אני שואלת אותה אם היא חושבת שהאפידורל החליש את צירי הלחץ, והיא אומרת שיכול להיות שכן, אבל צירים פסיכיים כאלה בלי פתיחה היא לא ראתה, שאלה צירים של כמעט לידה, ושהייתי זקוקה לזה.
למרות שפנטזנו להשתחרר ביום הלידה וללכת הביתה לאילי, אנחנו מבינים שאין מצב. בגלל התינוק. הוא עבר טראומה לא פחות ממני, נולד חלוש מאוד. אחרי הלידה אני סובלת מכל מה שאפשר – תפרים (הרופאה אמרה שהיה אפשר להימנע מקרע, אבל הדחיפות של הואקום חייבה אותה להזדרז), טחורים ובצקות (זאת רק אני שלא יודעת שיש דבר כזה? אלוהים, זה כואב!). כל הגוף שלי תפוס, אני חלשה מאוד ומאבדת את התאבון ליומיים. ולמרות הכאבים והמצב הפיזי הבאמת מזעזע, אני מרגישה מצויין במחלקת הנפש. יש לי כוחות. אני אוהבת את איתמר (זה שמו) מהרגע הראשון, וכל הפחדים שלי לגבי ילד שני נמוגים ברגע. עוש מתגנב לישון איתי ועם איתמר בלילה, לא עוזב אותי לרגע ומטפל בי כל הזמן. ואני זקוקה לטיפול. אני מפורקת וחלשה, בקושי הולכת. משום מה זה קצת מצחיק אותי להיות במצב הזה. בפעם הקודמת קמתי אחרי הלידה ויכולתי לצאת לטראק בהימליה. בכלל לא שמתי לב לזה שרוב הבנות מברווזות במחלקה. הפעם אני ברווזתי עם כולן, וזה היה כואב פחד, אבל היה בזה גם משהו משעשע. כאילו – אני? במצב כזה? אין מצב! אז זהו, שיש.
אני חושבת שכאן מסתיים סיפור הלידה הזה. שאר השבוע לא פחות פסיכי. איתמר מתאשפז שוב עם צהבת ילודים, אני מדדה כל שלוש שעות להניק אותו ובהמשך גם מתפתח משבר נוראי בהנקה. כל זה עדיין איתנו – אנחנו במעקב צהבת ובמשבר הנקה. כל הכאבים, תחושת הכישלון והרחמים העצמיים שלא הגיעו בעקבות הלידה, באו עם ההנקה. אבל זה כבר סיפור אחר...
אני רוצה רק כמה מילים על גילה. לדעתי מדובר באנרגיה טהורה של אהבה שהתגלמה בגוף של אישה. אני לא יכולה לתאר במילים כמה הנוכחות והנדיבות שלה חיזקו אותי ועטפו אותי. אני יודעת שבלעדיה זה היה נראה אחרת. היה נגמר רע. הנוכחות שלה מילאה אותי באופיטימיות, חוזק ובאהבה. אני עדיין נפעמת בכל פעם שאני רק חושבת עליה באה ללוות לידה שהיא לא לידה, בלי צירים, באמצע הלילה ושמה אותנו על המסלול המהיר.
בזמן אמת לא קלטנו עד כמה היפרדות שיליה זה מסוכן. עכשיו, שבוע וקצת אחרי, אנחנו מבינים עד כמה זה היה קריטי ואקוטי.
אנקדוטה: איתמר היה אמור להיוולד ב 16.3, יום אחרי היומולדת שלי. הוא נולד ב 14.3, יום לפני היומולדת שלי. 34 שנים לפניו אני נולדת בלידת ואקום, עקב היפרדות שיליה. אני נולדתי אז מתה (בלי דופק נשימה וסגולה-שחורה). והנה אני היום... והנה אנחנו היום... ובגדול – הכל טוב.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
