|
25/3/2004 16:9
|
נוני
|
מאת:
|
סיפור הלידה שלי ( ארוך מהרגיל )
|
כותרת:
|
ותודה לכולכן על התמיכה שנתתן בתקופה שהפיצי עבר ניתוח.
זהו , הגיע הרגע שלי לספר לכן את סיפור הלידה שלי.
ארשה לעצמי להקדים קצת ולספר שמאז ומתמיד פחדתי מהיום הזה שיגיע – הלידה.
אמא שלי נידבה לא מעט סיפורי זוועה במשך השנים , מה שהקשה עליי לחשוב על לידה כעל משהו חיובי..וזהו , נתפס לי שלידה זה דבר נורא שכואב אימים.
פחדתי להכנס להריון רק בגלל הלידה בסוף,ולקח לי לא מעט זמן להחליט שאני עושה את זה. ברור שגם הבשלות תפסה מקום חשוב..אז אני ואהובי נכנסו להריון ממש בשניות , איך שהפסקתי את הגלולות.
שמחנו לאללה והתרגשנו אבל אני מהלתי את זה באין סוף פחדים ובידיעה ברורה שאני הולכת לעבור את זה בקיסרי כי ככה אחסוך לי טראומה אחת פחות ( כאילו שקיסרי לא כואב אחר כך )אבל בכ"ז זה הרגיע אותי שיש לי את האופציה שירדימו אותי ולא ארגיש כלום.
חלפו החודשים , ההריון עשני מדהימה וקורנת וכמו כל הריונית מתחילה קניתי כל ספר בנושא וגלשתי בכל אתר אפשרי וכך הלכה והשתנתה בי הידיעה שאין סיכוי שאני הולכת לפספס ת חווית הלידה – להיפך אני הולכת לחוות אותה עד הסוף. אז אני ילדה טובה מכינה הכל מראש – שותה תה פטל , הולכת ליוגה, קונה א-פינו ומבררת על דולות. הידיעה שיש דבר כזה – דולה גם כן נתנה לי בטחון מסוים לעבור לידה רגילה. חלפו עוד חודשיים והגעתי לתשיעי. הייתי בטוחה שאני אמשוך אותו עד הסוף כמובן לכן לא הכנתי תיק והייתי בשיא השנטי אמנם כבדה כבר אבל רגועה יחסית. שכרתי את שירותיה של הדולה המלאכית מירב קריספיל והתחלתי גם שיאצו אצלה-מאוד מומלץ.
שבוע 39 ביום אחד נכנסתי ללחץ אטומי – אני רוצה ללדת עכשיו ! גם לא כ"כ עזרו הטלפונים של "נו את עוד שם ? " זה היה דרך אגב ביום חמישי.
אז החלטתי שאני יולדת ויהי מה. הלכתי לכל הסידורים האחרונים – פן , גבות , קוסמטיקאית וכו' ואני מוכנה. ביום שישי בערב שמעתי שיש מסעדה בשם ג'ויה שמי שאוכלת שם בתשיעי יולדת באותו יום אז הודעתי לגבר שמחר אנחנו שם !
למחרת בבוקר משהו הרגיש לי מוזר – אני מצליחה לישון עד מאוחר ! דבר שלא קרה בחודשים האחרונים, אמרתי לגבר שמשהו חשוד פה..מישהו נותן לי להינות פעם אחרונה משבת בבוקר.. החלטתי להתבודד עם בטני התפוחה לבד והתחלתי לדבר לבייבי שלי ולבקש ממנו שייצא כי אני כבר מתה לראות אותו וככה דיברתי אליו איזה חצי שעה. לקראת ערב התחלתי להרגיש צירים כל 10 דקות שגרמו לי לאי נוחות מסוימת מה שמנע מאיתנו ללכת לג'ויה בסוף..
בתשע בערב הם כבר היו כל חמש דקות ואני ירדתי למחשב להתייעץ פה איתכן בנות – אם זה "זה". החלטתי ללכת לישון מוקדם כי לכי תדעי מה יתפתח – מי ישן בכלל – בארבע בבוקר זה כבר קצת כאב מאוד,החלטתי לא להעיר את מירב דולתי המקסימה ולנסוע לבה"ח רק למוניטור ולבדיקה – נראה מה קורה שם בפנים.. בידיעה שאני חוזרת אחרי שעה הביתה.
בבה"ח המוניטור לא הצליח כמה וכמה פעמים מה שהשאיר אותי שם 4 שעות בערך. פתיחה 1 ס"מ. וכאבים שהולכים ונהיים מאוד לא נעימים. התחלתי לשלשל בטירוף מה שגם עיכב את המוניטור.. הציעו לי שם לקחת פטידין וכבר להישאר עד הסוף – אני לא הסכמתי כי רציתי לעבור את הרוב בבית ולהגיע לבה"ח רק בסוף עם פתיחה נאה. חזרתי הביתה בסביבות שמונה וחצי בבוקר ובדרך הודעתי למירב והיא הגיעה ישר אחרינו. כמובן שהחלה חגיגת הטלפונים וחצי עולם כבר ידע שאולי היום.....
בבית – שלחתי את בעלי לישון קצת – היה בסביבות תשע בבוקר. אני ומירב התפרסנו עם שמיכות בסלון , מוסיקה ו1 כדור פיזיו שיהיה.
החלנו עם עיסויים , הצירים הלכו וכאבו יותר ויותר וכוח הסבל שלי הלך ופחת.
מירב לא עזבה אותי לשניה ועודדה כמה שיותר. כאב לי מאוד ובאיזה שהוא שלב נשברתי ובכיתי , ומתחילים לצאת ממני קולות מוזרים שמשום מה עוזרים קצת. מירב לידי לא זזה ממני מילימטר וכל כך תומכת.
החלטנו להכנס למקלחת דבר שמאוד מקל עלי ומצד שני מקשה עלי לעמוד בטוש כל כך הרבה זמן. אני יוצאת אחרי חצי שעה בערך ורואה דם על המגבת,מירב מאשרת שזו התקדמות ומחליטים לנסוע לבה"ח. מעירה את הגבר שקצת בשוק מאיך שאני נראית עכשיו ( כולי כואבת בהיסטריה ).
השעה אחת וחצי – יוצאים לדרך, אוי הדרך , איזה קושי איום לעבור אותה. מירב מאחור איתי לא מורידה את הידיים ממני לרגע. הצעקות הולכות וגוברות.
מגיעים לבה"ח ואני כבר מדממת יותר , מתקשה ללכת , מעוותת כולי ולא שמה זין על כל מי שמסתכל בהלם סביבי. אני גונחת כל הדרך למחלקה.
מתקבלת בשניה לחדר כניסה – מוניטור ובדיקה , המיילדת מוותרת לי על המוניטור כי רואה איך אני נראית. בדיקה קצרה אומרת – 3 ס"מ. איזה אכזבה !!! זהו ???? זה הכל ??? אני ומירב קצת מאוכזבות – בכ"ז עבדנו כל כך קשה בבית.. נכנסת לחדר לידה שלמזלי היה הראשון במחלקה כך שלא הייתי צריכה ללכת הרבה עולה על המיטה וצועקת אפידורל ועכשיו!! ההכנות הארוכות מייאשות אותי ואני נשברת – המיילדת טובה מגיעה (מקסימה) ובודקת אותי ומנסה להכין אותי לאפידורל , אני מאוד מקשה עליה מרוב כאבים.
השעה בערך שלוש בצהריים וטובה רוצה לבדוק פתיחה לפני שמגיע המרדים לאפידורל , מכניסה יד ומוציאה אותה בהלם – פתיחה של 8 ס"מ , וואו , איזה התקדמות !! אני קולטת את מירב בהלם כפול מהמיילדת ... אני בתוכי מתחילה להילחץ שמא לא יספיקו לתת לי אפידורל ופתאום זרם חזק בין הרגליים – פקעו המים וזה הרגיש ממש נעים בין כל הטירוף , הם כמובן נכנסים להילוך גבוה ואיכשהו אני מצליחה לתת להם להזריק לי את האפידורל.(וואלה לא כאב בכלל)לאפידורל לקח משהו כמו 15 דק' להשפיע ואני כבר בצירי לחץ – פתיחה מלאה. מכאן הכל מתחיל להיות רגוע,לוחצת לי בקצב שלי,מחייכת סוף סוף,חוזרת לתקשר עם הסביבה וקולטת שבעצם חצי משפחה שלי נכנסת ויוצאת מהחדר ולא שמתי לב בכלל...ובעלי הקים שם חדר צילום קטן ותיעד חלק מהזוועה. בקיצור אני לוחצת כבר שעתיים ולא מתקדם כלום, מירב עובדת בקצב רצחני , משנה לי פוזות במיטה למרות האפידורל, והבייבי שלי לא מצליח להתקדם. טובה המיילדת כבר מודיעה שתיאלץ לקרוא לרופא כי זה כבר המון זמן ואנחנו על סף ייאוש. אחרי 3 וחצי שעות לחיצה נכנסת רופאה ומודיעה – מצג מצח – הבייבי ירד עם הפנים קדימה במקום עם הכיפה של הראש... עוד כמה בדיקות והיא מחליטה – וואקום ! אוי לא ... אני נכנסת ללחץ אטומי כי כאן כבר הכל יוצא לי משליטה , והכל מתחיל לקרות מהר, ישר נכנס צוות לחדר ואני עם מכשירים בין הרגליים ומנסים וואקום , פעם ראשונה לא הולך , קוראים לצוות רופאים שמציף את החדר ואותי בדמעות והם מנסים שוב וואקום – ושוב לא הולך.. הדופק של הבייבי מתחיל לרדת .תוך שניות אני מתחילה לשמוע את המילה קיסרי ונכנסת להיסטריה וצועקת לכל העולם "לא רוצה" (כאילו מישהו שואל אותי) מירב לידי תומכת כל כך ומנסה לנחם אותי. תוך כמה דקות המיטה שלי כבר דוהרת במסדרונות בדרך לחדר ניתוח. רואה רק ראשים מסתכלים עלי מלמעלה , שומעת את אמא שלי בוכה , ואת בעלי מבקש להיכנס איתי. בחדר ניתוח אני בוכה להם ושואלת את מי לא אם זה עומד לכאוב לי ואם אני ארגיש משהו , כמובן שאת אף אחד לא מעניין מה אני מרגישה והמרדים מוסיף מנת אפידורל ובודק מה אני מרגישה. אני מודיעה לו בחצי בכי שאני מרגישה כאב והוא מצידו מפטיר – לא את לא מרגישה זה רק נדמה לך. מתחילים לחתוך ואני צועקת שאני מרגישה הכל – הם קצת נכנסים ללחץ ותוך שניות מזריקים לי הרדמה כללית. זהו. מתעוררת לבדי. מתקשה לנשום בגלל ההרדמה. איפה אני ? מה קורה עם פיצי שלי ? הוא חי ? הכל בסדר ? אף אחד לא מדבר איתי... אני שוכבת לבד איזה חצי שעה עד שמגיע מישהו ומזריק לי מנת מורפיום , אוי איזה כאבים! אחרי שעה נכנסת אמא שלי ואני לא יכולה לדבר. מעבירים אותי למחלקה ואז אני קצת מתאוששת ושואלת אותה מה עם פיצי שלי והיא מספרת לי פרטים ואז בעלי נכנס ומספר לי כמה שהפיצי מדהים ואני מתחילה לבכות – אני רוצה לראות אותו ....ובוכה ובוכה על מה שעבר עליי ועל איך שזה נגמר – כל כך לא כמו שתכננתי. עוברת את הלילה בכאבים איומים ובבוקר מחכה בקוצר שתבוא אחות להקים אותי כבר מהמיטה. איך שאני קמה עם כל כך הרבה נחישות ורצון לרוץ כבר אליו – בעלי נכנס איתו לחדר. וואו , אלוהים , איזה שוק ...זה הבן שלי ... הוא כל כך מלא סימנים של וואקום אבל כל כך מלאך !!!! התאהבות ממבט ראשון , דמעות שהיו אמורות להיות איך שהוא מונח עליי על הבטן....אבל זהו. הוא אצלי לנצח. הכל נגמר. איזו חתיכת חוויה.
בסוף עברתי קיסרי - מצחיק כמה שזה אירוני...
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
