|
26/7/2001 19:5
|
עדה
|
מאת:
|
חוב ישן - סיפור הלידה (המאוד ארוך) שלי
|
כותרת:
|
לקח לי המון זמן לכתוב כאן את סיפור הלידה שלי, כי לקח לי המון זמן להשלים עם מה שקרה לנעמי ולי. נעמי כבר כמעט בת חודשיים ואני עדיין עצובה וכועסת שכך נגמרה הלידה שלי. ישבתי ימים וכתבתי לי בפרוט מה קרה. כתבתי ובכיתי לסירוגין, ולא יכולתי לשבת שוב ולכתוב גרסה "מקוצרת" לפורום. עכשיו, סוף סוף, החלטתי שזהו (ובכל זאת זה יצא ארוך נורא).
התכוננתי להריון תזמנתי (וזה עבד לא רע) ותכננתי אותו לפרטים במשך שנה, ומרגע שנכנסתי להריון התחלתי להתכונן ללידה – ללמוד, לקרוא, לחפש באתרים ובספרים, ולבסוף החלטתי מה אני רוצה: בחרתי בלידת בית. באמצעות הפורום הזה, אותו גיליתי כשהייתי בערך בחודש השלישי, מצאתי את אילנה ובחודש החמישי נפגשתי איתה (אחרי ש"עקבתי" אחריה בפורום בערך חודשיים). הרגשתי מיד שיש לי "קליק" מצויין איתה, וגם שותפי, שחשש מרעיון לידת הבית, הרגיש שהוא יכול לסמוך עליה.
ההריון עבר בסדר גמור, והמשכתי לעבוד באינטנסיביות עד סוף החודש השמיני. הרגשתי בסדר גמור, ואת התינוקת הרגשתי היטב כל הזמן. דאגה היחידה שהייתה לי היתה שהיא תהיה גדולה מדי למימדי (הגובה, אוי הגובה מטר וחצי...). בדיקות האולטרסאונד והמישושים של אילנה ניבאו תינוקת בגודל 3,800-4,100 גרם. שיתפתי את אילנה בדאגותי, ויחד החלטנו לנסות בעדינות לזרז את הלידה. החל משבוע 37 התחלתי לנסות דיקור סיני, ואחר כך גם את שמן הקיק הידוע לשימצה. שום דבר לא עזר, ולמרות 4 טיפולי דיקור ושני "טיפולי" שמן קיק הגעתי לשבוע 42 ואין סימן ממשי ללידה. היו לי קצת צירים, וכולם (אפילו אילנה...) טענו שאני ממש נראית "בשלה" ללידה (אין ספק – נראתי כמו הר בינוני), אבל לידה – אין.
באיזשהו שלב בשבוע 42 התחילו צירים סדירים בהפרשים של 5-7 דקות, ופעמיים, לילה אחרי לילה, גררתי את אישי לאילנה אחרי כמה שעות של צירים. בכל פעם גילינו שאין פתיחה משמעותית ולקראת הבוקר תדירות הצירים ירדה. בלילה השלישי, אחרי שני ימים ושני לילות רצופים של צירים ובלי שינה, שוב היו לי צירים חזקים, והפעם ממש ישבתי ורשמתי באיזו שעה מתחיל כל ציר, כדי לוודא שאני מתזמנת נכון. כבר לא סמכתי על עצמי שאני מזהה ומתזמנת נכון את הצירים, למרות שקראתי אין סוף על זה. אחרי כ 10 שעות שבהן התהלכתי בבית בלי יכולת לשבת לרגע מעצמת הכאב, ועם ירידת מים שהתרחשה מתישהו במהלך הצעידות, החלטתי שניסע הפעם לתל השומר, שנמצא בערך באמצע הדרך בין הבית לקליניקה של אילנה. לא רציתי לעבור עוד 60 ק"מ עם צירים בשביל לגלות ש"זה לא זה". קיוויתי שכשיבדקו אותי בבית החולים יגלו שיש פתיחה של 4-5 ס"מ ואני פשוט אגיד תודה ואסתלק לי משם לאילנה.
כשבדקו אותי בתל השומר הסתבר שאכן צדקתי וירדו לי המים, אבל הפתיחה עדיין רק סנטימטר – אותה הפתיחה שהיתה לי לפני כ - 60 שעות! אמרו לי שרוצים לקבל אותי לחדר הלידה ולעשות זרוז לידה. ביקשתי להסתובב עוד קצת ולראות מה יקרה, כי הרגשתי שכמות המים שנוזלים גדלה מאז שהגעתי לבית החולים, וקיוויתי שזה יזרז קצת את העניין. למרות שהייתי מותשת מחוסר שינה, הסתובבתי עוד שעתיים בחדר ההמתנה של המיון, ושום דבר לא קרה. שוב ירדה תדירות הצירים, כמו בכל בוקר ביומיים שקדמו: צירים חזקים וכואבים כך שאי אפשר לישון, לנוח או אפילו לשבת, אבל בתדירות נמוכה כל כך שהם לא מקדמים לידה.
בסביבות השעה שמונה בבוקר הרגשתי שאני קרובה לאפיסת כוחות, ובצער אינסופי ביקשתי להתקבל לחדר הלידה ולקבל זירוז. כשהחלפתי את הבגדים שלי בחלוק בית החולים, ונשכבתי בחוסר אונים במיטה, מחכה שיחברו אותי למוניטורים ולאינפוזיה, חשבתי שחרב עלי עולמי. לשעה בערך הרגשתי אפתיה מוחלטת, וחוסר רצון לקלוט את מה שקורה לי. חיברו אותי לעירוי פיטוצ'ין והצירים אכן התגברו. בשכיבה על המיטה בלי יכולת טובה לזוז הם היו כואבים ללא נשוא. בן זוגי ניסה לעזור ולעסות לי את הגב, ואני ניסיתי לנשום כמו שצריך, אבל רציתי רק לבכות. המים זרמו לי בין הרגליים ושכובה כך על המיטה עם המוניטורים והעירוי, היתי צריכה עזרה מבן זוגי אפילו כדי להחליף פד! בצדק או לא, הרגשתי מושפלת. זה לא מעמד שתכננתי להגיע אליו אי פעם. העברתי שעתיים עם פיטוצ'ין, ובלי שיכוך כאבים, ואחר כך כשבדקו אותי היתה לי פתיחה של 4 סנטימטר. התחלתי להתעשת, והחלטתי שאני חייבת לנצל את הידע שלי כדי שבכל זאת הלידה תהיה דומה קצת למה שתכננתי. הציעו לי אפידורל. מאוד לא רציתי, אבל היה מאוד קשה להתגבר על הכאב של הצירים החזקים שגרם הפיטוצ'ין, בלי שום יכולת לזוז. בבית הדבר שהכי עזר לי עם הצירים היה ללכת, לעמוד, להתכופף, לזוז! כאן – אני לא יכולה אפילו להתהפך מצד לצד בלי שכל האינסטלציה שמחוברת אלי תצפצף או תתנתק. פחדתי שהלידה תארך עוד שעות רבות, ואני אהיה עייפה מכדי לתפקד אחרי כל כך הרבה זמן בלי שינה. החלטתי שאבקש שיתנו לי את עירוי הנוזלים שנותנים לפני אפידורל, ומאחר שאז מנתקים את הפיטוצ'ין, אנצל את הזמן כדי לראות – אולי עכשיו הגוף שלי "יקח פיקוד" ולא יהיה צורך עוד לא באפידורל ולא בפיטוצ'ין. לצערי, ברגע שבו ניתקו את הפיטוצ'ין, הצירים נחלשו מיד, והיה ברור לי שאם אני רוצה להגיע ל"קו הסיום" עם קצת כח – אני חייבת לנוח. הסכמתי לאפידורל, וזכיתי לכמה שעות של מנוחה. הצלחתי אפילו לישון בערך שלוש שעות. אם הייתי צריכה להחליט את ההחלטה הזאת שוב, הייתי מוותרת על האפידורל ומתמודדת עם איזה כאב שלא יבוא.
בערך בשלב הזה כבר היה מספיק מאוחר בשביל להתקשר לאילנה, וביקשתי מבן זוגי לעדכן אותה בהתפתחויות. היא עודדה אותנו וגם בהמשך הלידה, בכל פעם שהרגשתי חסרת אונים, שלחתי אותו החוצה להתקשר לעדכן ולהתיעץ.
אחרי האפידורל המשיכו להיות לי צירים, אבל הפתיחה לא התקדמה עד שבע בערב (11 שעות מהכניסה לחדר הלידה) היו אותם 4 סנטימטרים של פתיחה שהיו אחרי שעתיים של פיטוצ'ין בלי אפידורל. הודעתי לכל מי שרצה לשמוע שאני מתכוונת ללדת בלידה וגינלית, וללא מכשירים. עכשיו כל "תכנית הלידה" שלי התמקדה בזה.
בשעות שחלפו בינתיים קיבלתי כמה וכמה הוכחות לכך שצדקתי בתכניתי ללדת בלידת בית: נאלצתי לבקש 3 פעמים ולחכות שעתיים כדי שיקלו על לחצי שלפוחית השתן שלי, רופאים ואחיות נכנסו ודיברו ביניהם במושגים שחשבו שאני לא מבינה (בערך בשתיים, כשהתחלפה אחת המשמרות, אחרי שסקרו את ההתקדמות שלי אמרה אחת המילדות "זאת CS בטוח" ואני פשוט פרצתי בבכי...). בשלב מסוים החליט הרופא להחדיר לרחם שלי אמצעי למדידת עצמת הצירים (המוניטור מודד רק תדירות) והמילדת אמרה לו "אולי נכניס גם scalp?" ככה סתם – רוצים לחבר לקרקפת של התינוקת שלי אלקטרודה, למרות שהדופק שלה בסדר גמור והמוניטור החיצוני קורא אותו היטב?! התנגדתי בכל התקיפות שהצלחתי לגייס והרופא לא התעקש. המקרה הזה הוכיח לי שאני חייבת לגייס את כל הכוחות שלי ולהיות דרוכה לכל מה שנאמר, להתעקש לקבל הסברים ולהיות מעורבת בכל מה שנעשה, למרות העייפות, החרדה והאכזבה.
כמובן שכמו בכל סיפור מהחיים – לא הכל שחור והיתה גם מיילדת אחת שהבינה וכיבדה את כוונותי, וניסתה לעזור לי: עזרה לי ללכת לשירותים לפני האפידורל (רציתי לחסוך לעצמי צינתור שתן אחד...), הסכימה לאפשר לי לנסות לתת שתן לסיר במקום לחבר לי צנתר (זו פשוט הרגשה נוראה, לא להיות מסוגל לשלוט בתפקוד הבסיסי של הגוף!), כשביקשתי לדעת אם אני יכולה לעשות משהו כדי לנסות לזרז את הלידה – הציעה לי תנוחה.
בשעה שבע בערב הגיעה הרופאה ובדקה אותי, ובשלב הזה ביקשתי להבין מה התכנית שלה להמשך. היא אמרה שהצירים לא מספיק חזקים והיא רוצה לנסות להגדיל את המינון של הפיטוצ'ין, ואם לא תהיה התקדמות בקרוב, כנראה שיהיה צורך בניתוח. סיפרתי לה כמה חשוב היה לי ללדת לידה טבעית, ועד כמה התכוננתי לקראת זה ושאני עדיין רוצה ללדת לידה וגינלית. שאלתי מה הסיכויים לכך שהלידה תיגמר כלידה מכשירנית, לאור הגודל של התינוקת והמהלך עד כה. היא ענתה לי תשובה מתחמקת, אבל אני כבר הבנתי שהסיכוי די גדול. התחלתי לדבר על נושא החתך והיא פשוט צחקה (כן, כן, ממש צחקה בכל רם) ואמרה באלה המילים "במקרה הזה אני אדרוש מהמילדת לבצע חתך גדול במיוחד! (עם דגש על המילה גדול). סיפרתי לה על האימונים עם האפי-נו והיא אמרה שהיא לא מאמינה בזה. המילדת עמדה לידה והנהנה כל הזמן. הבנתי שמכאן אני בטוח יוצאת עם חתך רציני, ויש סיכוי שגם התינוקת שלי תצא עם חבלות ממכשירים, אז החלטתי שכדאי לפחות להציל אותה מהחוויה, ובלב כבד ביקשתי ניתוח קיסרי. הרופאה לא התנגדה (למעשה היה נראה שהוקל לה). כחצי שעה אחר כך שכבתי לי בתנוחת צלוב בחדר הניתוח, בוכה ומנסה להבין למה הדברים התגלגלו כך. בשעה שמונה ועשרה בערב נעמי נולדה בניתוח קיסרי. הראו לי אותה לכמה שניות חטופות אחרי שעטפו אותה, וזכיתי אפילו לתת לה נשיקה על הלחי.
בחדר ההתאוששות ואחר כך במחלקת היולדות שאלתי כל הזמן מתי אני אראה את התינוקת. בן זוגי הראה לי סרט של כמה שניות בו הספיק לצלם במצלמת הוידאו את התינוקת שלנו, והיא היתה מקסימה! ג'ינג'ית גדולה, שעירה ועירנית! אמרו לי שיביאו אותה בחמש בבוקר להנקה. לא יכולתי לחכות. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין, מנסה להבין לפי האור מהחלון מה השעה וכמה זמן נשאר לי עד שאראה את התינוקת. תכננתי הרי שלא ניפרד לרגע אחרי שהיא תצא ממני, והנה אני שוכבת רחוק, ואפילו לא ראיתי את כולה, ולא ליטפתי אותה.
בחמש בבוקר הניחו אותה לידי, והסתכלנו אחת על השניה מבעד לפלסטיק השקוף של העריסה שלה. ניסיתי להסתובב ולקום, אבל כל כך כאב לי! זזתי מהר ככל שהכאב אפשר לי אבל זה היה לאט מדי בשביל הלב שלי. אחרי כמה דקות היא התחילה להשתעל ולירוק משהו חום, ואני רציתי לזוז יותר מהר, ולא יכולתי. אחות נכנסה ואמרה "היא מקיאה. את לא יכולה לטפל בה. אני מחזירה אותה לתינוקיה." היא פשוט לקחה אותה ויצאה מהחדר. אני לא יכולתי לנשום. התחלתי פשוט לבכות. ניסיתי להגיע לפלאפון שלי כדי להתקשר לבעלי ולבקש שיבוא מהר יותר. כשראיתי את האחות בשבע בבוקר ביקשתי שתעזור לי לקום. היא אמרה שתוכל רק מאוחר יותר, ואני המשכתי להציק. בתשע בבוקר כבר דידיתי בחדר, והיתי נחושה בדעתי ללכת לקחת את התינוקת אם לא יביאו לי אותה.
למעט ארועי הבוקר, היום הראשון אחרי הניתוח היה בסדר. התינוקת שלי היתה איתי עד הצהריים, היא ינקה מצויין ואני נהניתי להסתכל עליה. הבטן כאבה לי מאוד, והאופטלגין שקיבלתי עזר רק קצת, אבל זה לא היה חשוב. בצהריים קיבלתי חדר לבד, וחשבתי שהרע ביותר כבר מאחורינו.
לנעמי היה סד על היד, והיה לה "פרפר" לצורך קבלת אנטיביוטיקה. גיליתי שכשהביא אותה לתינוקיה, בן זוגי חתם על הסכמה לתת לה אנטיביוטיקה. הם החליטו שצריך משום שלי היה חום במהלך הלידה (כנראה עוד תופעת לוואי של האפידורל...). זה לא משהו שידעתי שעלול לקרות, ולכן לא יכולתי להתכונן לזה. תאמנו מראש שלא נסכים שיחסנו אותה נגד צהבת, ושנודיע שאנחנו מעוניינים בהנקה מלאה, אבל אנטיביוטיקה זה לא משהו שהעלתי בדעתי שצריך לחשוב עליו. גם קשה להחליט על דבר כזה מראש, כי אי אפשר לדמיין את כל התסריטים. הצטערתי שדקרו את התינוקת שלי ושהיכולת שלה להזיז את היד מאוד מוגבלת בגלל הסד, אבל אמרתי לעצמי שעוד יום זה יגמר.
הגרוע מכל קרה ביום השני אחרי הלידה. בחמש בבוקר הנקתי את נעמי וזו היתה ההנקה הכי מוצלחת שלנו. היא ינקה במרץ ובכח ונרדמה שבעה ומרוצה בזרועותי. הרגשתי שאנחנו על דרך המלך. בשמונה וחצי בבוקר נכנסה סייעת לקרוא לי לתינוקיה ואמרה שהתינוקת שלי בוכה, כנראה בגלל רעב. שמחתי נורא שקראו לי ומיהרתי לתינוקיה. בתינוקיה אמר לי הרופא שקראו לי כי לתינוקת שלי יש חום, והיא עוברת ליחידת המעבר (שם מאשפזים תינוקות חולים) ותשהה שם לפחות חמישה ימים, ותקבל אנטיביוטיקה נוספת. הייתי בהלם. מיהרתי לראות את התינוקת שלי ביחידת המעבר, אבל אמרו לי שהיא עוברת בדיקות. החלטתי לרוץ (עד כמה שאפשר אחרי ניתוח..) להתקלח כדי להיות מוכנה להניק אותה כשתחזור. תוך 40 דקות (וזה זמן שיא, תאמינו לי, לאשה אחרי ניתוח ) הייתי שוב בתינוקיה, לבושה אחרי מקלחת. נעמי נראתה בסדר גמור, אבל כשבדקתי את הגיליון הרפואי שלה גיליתי שהיא עברה ניקור עמוד שדרה! ואף אח לא סיפר לי ולא ביקש רשות! בוקר קודם לכן ביקשו מאיתנו לחתום על טופס הסכמה טיפשי לrooming in (בסך הכל משעה תשע וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים) וניקור עמוד שדרה עושים לתינוקת אפילו בלי לספר להורים? התפרצתי בחוסר שליטה על האחות שהיתה לידי, אבל מהר מאוד חזרו אלי העשתונות. אני חייבת להסתדר עם הצוות כאן, כי התינוקת שלי מופקדת בידיהם. הוסבר לי שאין יותר ביות (גם לא השעות הבודדות שהורשו קודם) ולמעשה התינוקת לא יוצאת מיחידת המעבר. אם אני רוצה להניק אני יכולה לבוא להניק ביחידה (בלי פרטיות, בלי כסא הנקה...) אבל בכל מקרה היא חייבת לקבל תוספת. שאלתי רופאה למה לדעתם עלה לה החום. היא אמרה לי שיש שלוש אפשרויות: זיהום (ולכן האנטיביוטיקה, וכן הניקור ודם ושתן לתרבית) או וירוס או התייבשות (כי היא גדולה ואולי לי אין מספיק חלב עדיין, והיא מאבדת נוזלים מהר בגלל שטח הפנים הגדול שלה).
ערכנו סידורים להפעיל את הזמנת ה"סטנד-ביי" שהיתה לנו למלונית, ונערכנו לשהייה הנוספת בבית החולים. החלטנו שבכל ארוחה נעמי תקבל ציצים מאמא ואחר כך פורמולה מאבא. התמדנו בזה שלושה ימים, למרות שהיה מאוד קשה להניק בתנאים כל כך גרועים, כשצריך לעבור מרחק כל כך גדול כדי להגיע לתינוקת בכל פעם. נעמי עלתה יפה במשקל, לא היה לה חום (כבר מהיום הראשון) והצלחנו לשכנע את הצוות לוותר על התוספת בכל הארוחות למעט שתיים. למחרת הצלחנו גם לשכנע אותם לאפשר לבן זוגי לבוא לקחת ולהביא אותה אלי בכל פעם, כדי לחסוך לי את ההליכה. כדי לשמור קצת על הכוחות, ומשום שראינו שהיא לא מתבלבלת בין בקבוק לציצי, החלטנו שבלילה נניח לצוות לתת לה את הארוחה, ונוותר על הנקה אחת לטובת שינה.
ביום ו', 15/6/01, שבוע אחרי הלידה ואחרי אוסף חוויות שרובן לא היו נעימות, זכינו סוף סוף ללכת הביתה. כל התרביות של נעמי חזרו עקרות, וכל הבדיקות האחרות העידו על כך שהיא באמת התייבשה. כש הלבשנו אותה בפעם האחרונה בתינוקיה, לראשונה בלי סד על הידיים, ראינו שהיא "מנוקבת כולה".ברגע האחרון, האחות נזכרה שלמרות אינסוף הבדיקות שעשו לה שכחו לקחת דם ל –PKU, ולכן צריך לדקור אותה שוב. היא גם הצליחה לקלקל את הדגימה, ולכן היה צורך בדקירה אחת נוספת (ואחרונה מבחינתי, להרבה זמן).
זה עבר.
נעמי יונקת וגדלה, ואני מאוהבת בגורה הקטנה שלי.
אני עדיין בוכה כשאני חושבת על הלידה שלי, ואני תוהה אם היה משהו שהייתי צריכה לעשות אחרת. האם בגדתי בגוף שלי ולא נתתי לו את הזמן ?
האם ניסיתי לנהל ולהפעיל את כח הרצון שלי על מה שאסור לנסות לנהל ?
אני נחושה בדעתי לברר לעצמי למה העניינים התגלגלו כך, כדי שבפעם הבאה הדברים יראו אחרת.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
