פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
17/5/2004 11:45 רינת א' מאת:
סיפורי הלידה שלי
כותרת:
אלה הסיפורים של שתי הלידות שלי, הראשונה קיסרית והשנייה רגילה, אני כותבת בעיקר בשביל כל מי שרוצה ללדת לידה רגילה אחרי קיסרי, אני יודעת שאותי זה חיזק מאוד לשמוע על נשים שהצליחו, ומקווה שזה יחזק אתכן.

הלידה של רועי
בכלל לא הבנתי שאלו צירים. חשבתי שיש לי קלקול קיבה או משהו כזה. בערב קודם היה לי כאב ראש חזק. בכל אופן, זה לא היה צפוי, הייתי בתחילת שבוע 34, ובעיקר לא רציתי להאמין שזה קורה. גם בעלי מאיר, שיחיה, לא האמין שאלו צירים. זה היה יום שישי לפנות בוקר, היום הכי עמוס בעסק שלו. כל ההיריון הוא היה מדבר אל הבטן שלי "תצא בכל יום, רק לא יום שישי, בבקשה לא יום שישי!" כשהוא יצא לעבודה בשש בבוקר כבר היינו אחרי שיחה עם הדולה שלנו, שהבינה מיד מה קורה ושלחה אותי לבית החולים, ועדיין חשבנו שאלך לשם ושיתנו לי משהו שיעצור את זה, ואחזור הביתה כאילו כלום. הצירים היו כל חמש דקות, דיברתי עם הבטן שלי ואמרתי לתינוק שלי שזה לא הזמן עדיין, בהתחלה ביקשתי יפה, אחר כך כעסתי, אבל הצירים רק התחזקו יותר ויותר. מאיר הזמין לי מונית לבית החולים, בהנחה שאני מיד חוזרת, ואני
הוצאתי את הכלבה כשאני מתפתלת מכאבים. לא היה לי תיק ללידה, זרקתי בננה ואת המסמכים הרפואיים שלי לאיזה תיק שמצאתי ויצאתי לדרך.
הדולה שלי היתה באמצע לידה אחרת, מדי פעם היא התקשרה לראות מה קורה איתי. הייתי בדרך אליה לבי"ח מאיר, כשהיא התקשרה להגיד לי לא לבוא לשם כי הפגייה מלאה והרגע שלחו משם מישהי בלידה מוקדמת. אז נסענו לאיכילוב. עדיין לא קלטתי שאני עומדת ללדת.
כל הדרך צעקתי, הצירים היו חזקים מאוד ותכופים, כשהנהג מנסה לנהל איתי שיחת חולין. הוא לא ידע איפה להוריד אותי, והמאבטח בכניסה הפנה אותו לכניסה הראשית במקום למיון. לא הייתי קודם באיכילוב ולא ידעתי לאן ללכת, מיהרתי למודיעין לשאול, מהלחץ והכאבים לא הבנתי מה אומרים לי, מזל שהיו שם אנשים טובים שפשוט לקחו אותי עד לקבלה של חדר הלידה. בקבלה עיכבו אותי כדי למלא את הפרטים שלהם, ואחות בדקה אותי, לא זוכרת אפילו מה אמרה, חוץ מזה שרופא יבדוק אותי. היתה אדישות כזו מסביב, אני צועקת מכאבים והם מצפים שאחכה בסבלנות לרופא. בנתיים הגיעה חברה שלי שגרה ליד, להיות איתי. הרופא הגיע, בדק אותי בחוסר תשומת לב , הכאיב, וקבע שאני בלידה, הצוואר מחוק לגמרי, אבל סגור. לקחו אותי לחדר לידה. לראשונה התוודעתי לאופנת בית החולים, חלוק פתוח מאחור בצבעים דהויים. עוד היה לי כוח לצחוק עם החברה שלי על זה. מאיר שהבין סוף סוף שאני עומדת ללדת עזב הכל והגיע לבית החולים. הוא בדיוק קנה מצלמת וידאו חדשה ועוד לא ידע איך להפעיל אותה.
המיילדת חיברה אותי למוניטור ואינפוזיה, ושאלה שאלות כדי לרשום במחשב. מאיר ישב עם חוברת וניסה ללמוד איך מפעילים את המצלמה. החברה שלי ניסתה לעזור ולא ידעה כל כך איך, ואני קיפצתי לי על כדור פיזיו, כי זה הדבר היחיד שהספקתי ללמוד שמקל על הצירים.
הזמן עבר, הצירים התחזקו, אבל פתיחה אין. כלום. אפילו לא חצי אצבע. כאילו הגוף שלי סרב ללדת.
שלושה רופאים הגיעו כדי להציע לי אפידורל, סירבתי מיד. שתבינו, אני התכוננתי ללידה טבעית. בלי אפידורל, בלי התערבויות, בלי כלום. כשאמרו לי לפני כן שצירים כואבים אמרתי שאני יודעת מה זה כאב, העבודה שלי היא ללמד אנשים מה לעשות עם כאב, אני בעצמי יודעת לעבוד עם כאב, יודעת לנשום, לעזוב, לתת לגוף לעבוד, כל מה שצריך.
לא עניין אותי המוניטור, לא עניין אותי כלום, לא שמתי לב שהוא לא רשם, וכששמתי לב לא היה אכפת לי. מדי פעם המיילדת הייתה נכנסת, מסדרת מחדש את המוניטור על גופי המקפץ ומבקשת שלא אזוז כל כך הרבה כי המוניטור לא רושם. ולי כאב כל כך, רציתי שתעוף לאלף עזאזל. הקאתי וכאבתי וצעקתי. ושוב הציעו אפידורל ושוב סירבתי.
עברו כמה שעות, כבר התעייפתי. הרופא כעס על המיילדת שלא דאגה שיהיה רישום רציף של המוניטור, והיא אמרה שזה בגלל הכדור, אז הוא ביקש שאשכב. באמת כבר התעייפתי מהכדור הזה, אז נשכבתי במיטה. הזדעזעתי מעוצמת הכאבים שהופיעו אז. פתאום קלטתי כמה שהכדור הקל על הצירים. אבל הייתי כבר עייפה מאוד.
הקשבתי לדופק של התינוק שלי, ופתאום הייתה האטה בדופק, הלב שלי דווקא האיץ מאוד בתגובה, תוך רגע נכנסו לחדר הרופאים והמיילדת, הם אמרו שיש מצוקה עוברית וצריך ניתוח.
עוד שאלתי אם חייבים, ואולי בכל זאת לידה רגילה.
הרופא אמר שרק אם אהיה בדרך נס בפתיחה מלאה אולי יוותרו על הניתוח.
נס לא היה. הצוואר היה סגור לגמרי. בגלל שלא לקחתי אפידורל הם אמרו שאהיה בהרדמה מלאה. המיילדת גילחה אותי, ולקחו אותי לחדר הניתוח. בסוף הם עשו לי הרדמה חלקית, אבל לא אמרו למאיר שחיכה בחוץ. קשרו לי את הידיים וחיברו לכל מיני מכשירים. הרגשתי איך הרגליים שלי כאילו עולות במעלית בלעדיי, הייתי כאילו בתוך חרמונית עבה במיוחד. הרגשתי בצורה עמומה שדוחפים לי את הבטן, ופתאום שמעתי בכי, והמרדים אמר לי שזה הבן שלי שבוכה, ולרגע היו לי דמעות בעיניים. הוא אמר לי שהתינוק שלי נראה טוב. נתנו לי לראות אותו בדיוק לשנייה, נתתי לו נשיקה במצח והם לקחו אותו ממני ישר לפגייה. לא יכולתי לגעת בו. ומאיר לא היה לידי. כל החלום על לידה טבעית, עם מאיר שרצה לחתוך את חבל הטבור ולצלם, להניק את התינוק כבר בחדר הלידה, בכלל לראות אותו, להיות איתו, על כל זה הייתי צריכה לוותר.
לקחו אותי לחדר ההתאוששות. ביקשתי שיקראו לבעלי, והסכימו אבל רק לכמה דקות. שוב הייתי לבד. האחראית על החדר היתה אנטיפתית, היא השאירה אותי שם שלוש שעות, בזמן שכל המשפחה ומאיר מחכים לי בחוץ. מזל שיש לי אבא אסרטיבי מספיק, הוא נידנד להם עד שהבין שפשוט לא קראו לסניטר, אז קראו לו בסוף והוציאו אותי משם.
את הבן שלי לא ראיתי עד הבוקר למחרת, והוא נשאר בפגייה שבועיים וחצי, למרות שהיה במצב בריאותי מצוין ומשקל טוב יחסית (2,170).
על השהות בפגייה ואיך הנקתי אותו אחרי שהתרגל לבקבוק עוד יסופר.
קראנו לו רועי, בגלל חלומות שחלמנו אני ומאיר בנפרד על השם הזה. וזה היה הסיפור של הלידה שלו, שהיתה לפני שנתיים וחצי.


הלידה של תמר
הפעם זו תהיה לידה טבעית, כך החלטתי. היא תהיה התיקון של הלידה הקודמת הטראומטית. לקחתי דולה אחרת (אביבה), בחרתי בית חולים אחר (עין כרם), גם את רופא הנשים החלפתי. קראתי וחקרתי את נושא הלידות הנרתיקיות אחרי קיסרי וראיתי שזה אפשרי.
בגלל הלידה המוקדמת הרופא שלי שלח אותי לעשות מוניטור בשבוע 32. מסתבר שההמלצה לאכול מתוק לפני מוניטור נכונה אולי בשבוע 41, אבל בשבוע 32 היא גרמה לתינוקת שלי לקפץ ולברוח שוב ושוב מהמוניטור וכך נרשמו ירידות דופק שגרמו לי לבלות שעות רבות בקופת חולים מחוברת למוניטור, ואחר כך לרוץ לעשות אולטרסאונד לראות שהכל בסדר. פעם אחת גם הגענו למיון בגלל צירים סדירים שהופיעו במוניטור, עד שהגענו הצירים פסקו והוחזרנו הביתה. כך היה עד שבוע 35.
ואז עברו להם הימים, נכנסתי בשמחה לחודש התשיעי, ובשבוע 38 ויום היה לי כאב ראש חזק.
הוא הזכיר כאב ראש של מחזור, וגם את כאב הראש שהיה לפני הלידה של רועי.
ביום שישי לפנות בוקר התחילו הצירים.
למותר לציין שגם בהריון הזה ניסה מאיר לדבר אל ליבה של ביטני ולבקש מהתינוקת שלא תצא ביום שישי, בגלל העסק. מסתבר שכבר בבטן הם עושים מה שהם רוצים ומנהלים לנו את החיים.
הפעם מאיר נשבע לעצמו שלא ישלח אותי לבד לבית החולים, וכבר סידר פועל נוסף שיעזור במקרה חירום.
בחמש בבוקר התקשרתי לאביבה לעדכן אותה. היא רצתה שאקרא לה כשיהיו "צירים טובים". אכן, צירים מצוינים ומשובחים, והם הלכו והשתפרו...
מאיר שוחרר לעבודה עד להודעה חדשה, רועי עוד ישן.
בשבע וחצי מאיר חזר כדי לקחת את רועי לגן.
בשמונה וחצי קראתי לאביבה. הצירים היו בתדירות של 5 דקות ונמשכו כבר יותר מדקה בכל פעם. אני ביליתי במקלחת ובכריעות שונות לסירוגין וצעקתי בקול גדול.
בתשע אביבה התקשרה לספר שחסמו את כל היציאות מראש העין בגלל התרעה על מחבלים. היא כבר הספיקה לבכות בדמעות לשוטר שעמד שם כדי שיתן לה לעבור אבל הוא לא הסכים.
אני הייתי אפופת אנדרופינים וכאב, ורגועה מאוד. אמרתי לה שלא תדאג, ושהיא תצליח להגיע.
אני לא יכולה לספר מה היא בדיוק עשתה, בכל אופן היא היתה יצירתית מאוד והגיעה תוך חצי שעה אליי למודיעין.
בבית הצירים המשיכו להשתבח, ואני המשכתי לחפש דרכים להסתדר איתם. אביבה עזרה לי עם רעיונות לתנוחות ועם מסג'ים בגב. מאיר התקשר מדי פעם לבדוק מה קורה. הוא כבר דאג לדבר עם אחותי שתבוא להוציא את רועי מהגן ולשמור עליו עד שאחותו, שיכולה להשאר כל השבת, תגיע. לא רציתי שרועי ישמע אותי צועקת ככה, לא רציתי שיבהל. מדי פעם גם הקאתי.
ב12 בצהריים החלטנו לנסוע לבית החולים. מאיר בא מהעבודה, רועי חזר מהגן, ואנחנו יצאנו. כל הדרך התפתלתי מכאבים. לא סיפרנו להורים שאני עם צירים כדי שלא יהיו במתח.
הגענו לחדר הלידה בעין כרם. בקבלה ראו אותי מתפתלת וצועקת ואפילו לא בדקו אותי, שלחו אותי מיד לחדר הלידה. נכנסנו בתחושה חגיגית, לחדר נעים ומרווח. אביבה עוד שאלה אותי קודם מה לדעתי הפתיחה שאני נמצאת בה עכשיו ולא ידעתי ממש להגיד, חשבתי שאולי 4. בלידה הקודמת הרי לא היתה שום פתיחה.
המיילדת בירכה אותנו לשלום, ואז בדקה אותי. מהפנים שלה כבר הבנתי. לא היתה פתיחה.
איזה דיכאון, איזה ייאוש. רציתי לבכות. נכנס רופא לשאול מה קורה והמיילדת אמרה לו שאין פתיחה, וסיפרה לו שהלידה הקודמת היתה קיסרית. למה קיסרית? אה, גם אז לא היתה פתיחה ואז היתה מצוקה עוברית והחליטו לנתח. כבר ראינו איך אותו התסריט קורה שוב.
לא ידענו מה לעשות.
המיילדת אמרה שיש שתי אפשרויות, או שנשתחרר מהאשפוז, ונלך להסתובב בתקווה שכשנחזור משהו יתקדם, או שאקח פטידין, שיטשטש אותי למשך 4 שעות, ואולי ארדם קצת והלידה תתקדם, ונוכל להמשיך בלידה רגילה.
לא תכננתי לקחת פטידין, אבל זו היתה האפשרות היותר מוצלחת באותו הרגע, וכך עשיתי.
רגע לפני שחיברו אותי לאינפוזיה הרגשתי תחושה מוזרה, כאילו השתחרר בתוכי פקק של בקבוק, וירדו לי המים. לרגע נבהלתי, ואז הבנתי מה קרה ושמחתי כל כך. הנה, סוף סוף משהו שלא קרה בלידה הקודמת וקורה עכשיו! המיילדת והרופא לא הבינו מה השמחה הגדולה, אבל אני ידעתי בנקודה ההיא שהלידה הזו תהיה אחרת.
נתנו לי את הפטידין וציפיתי שהצירים יכאבו פחות. זה לא קרה. הרגשתי כל ציר וציר. כן הצלחתי כנראה להרדם בין הצירים, או שלא, הטשטוש גרם לי להיות במצב של כמו חלום, מדי פעם חלמתי והמציאות התערבבה עם החלום, ידעתי מה קורה סביבי ויכולתי לבחור אם להגיב או להתעלם, הבנתי מה אומרים לי, היה לי גם מה להגיד על זה, אבל לא היה לי כוח. הייתי בבועה שלי עם הצירים שלי ולא היה אכפת לי מה קורה.
המיילדת התחלפה. בדקו אותי והיתה פתיחה של 4. אחר כך פתיחה של 7. אחר כך פתיחה מלאה. אני זוכרת במעומעם את השמחה שהיתה מסביבי, את מאיר ואביבה, רופא ששמע על הפתיחה ואמר "יש!", אני חייכתי בתוכי חיוך קטן, אבל עדיין הייתי בבועה שלי.
צעקתי הרבה, מה שהביא את הרופאים להציע לי אפידורל. מאיר בדיוק יצא לרגע ואביבה אמרה שהוא צריך לאשר את זה. כשהוא חזר הם חשבו ביחד, והחליטו שעדיף שלא אקח אפידורל כי נראה שהסתדרתי עם הצירים, ואפידורל בנוסף לטשטוש שעדיין לא עבר למרות שעברו כבר 4 שעות, יגרום לכך שלא אצליח לדחוף ואז אני עלולה לסיים בואקום במקרה הטוב או קיסרי במקרה הגרוע.
ואז המיילדת אמרה שהראש של התינוקת לא במקום, הוא לא ירד מספיק. אולי היא אמרה את זה לפני שהיתה פתיחה מלאה, אני לא יודעת. בכל אופן אביבה ומאיר ניענעו אותי כדי הראש ירד למטה, ושוב בדיקה, והראש לא יורד. והרופא אומר אם זה ימשיך ככה אז אולי שוב קיסרי. ומאיר אומר שלא, זו תהיה לידה רגילה והוא בטוח בכך. ואביבה מנסה להאמין וקצת מתייאשת. ואני בבועה שלי, שומעת לא שומעת. ואז בדיקה – הראש נמצא במינוס שתיים, יופי! שמחה גדולה. הטשטוש היה אמור לעבור כבר, אבל אני עדיין בבועה שלי. בבדיקה הבאה הראש כבר במינוס אחד ואחר כך בפלוס אחד. שואלים אותי מה קורה אני אומרת שהראש בפלוס אחד או שתיים. בודקים, הראש בפלוס שתיים. מדי פעם הרופא אומר שאני יכולה ללכת לעשות מקלחת, אבל אני עדיין בבועה שלי, בקושי יודעת איפה הרגליים והידיים שלי.
ואז פתאום, צירי לחץ. אביבה צועקת שלא אדחף עדיין כי הראש גבוה ואני אקרע את עצמי. ואני מרגישה שזה דוחף בתוכי ואני בקושי משתלטת על זה, על הצורך לדחוף. והמיילדת גם שם, והם אומרים לי לנשום, ולא לא לדחוף! אביבה מאיימת עליי, את תקרעי! תהיה לך בצקת! אני מחזיקה את עצמי בקושי. התחושה היא כמו לרצות להרוג מישהו. עכשיו. ואסור.
ואז סוף סוף מותר לי לדחוף. ואני דוחפת וצועקת ודוחפת וצועקת. ומאיר מרטיב לי את הפנים, ואביבה מעודדת, והמיילדת מכוונת. ואני כבר לא יודעת יד של מי נוגעת בי איפה, הכל מעורבב לי לגמרי, אני נכנסת ויוצאת מהבועה שלי.
כמעט ועברו שעתיים של פתיחה מלאה והרופא אמר שעוד מעט נצטרך לעשות ואקום כדי שלא תהיה מצוקה עוברית.
כאן המיילדת לקחה את העניינים בידיים, היא בקשה ממנו לנסות עוד רגע ואחר כך אם לא תצליח שיעשו ואקום. הוא אמר בסדר, אבל ביקש מהאחות להכין כבר את המכשירים.
אמרתי לעצמי, הנה עכשיו היא יוצאת. ודחפתי. והיא לא יצאה. אז אמרתי לעצמי שוב וצעקתי "תצאי כבר!!!" והראש יצא. נתנו לי לגעת בו, והביאו מראה גדולה שאוכל לראות. פתאום קלטתי שיוצא לי בן אדם מהגוף שלי. זה בלתי נתפס עד שלא רואים את זה ומרגישים את זה. הרגשתי משהו מפרפר בתוכי ויוצא החוצה, והיא היתה בחוץ.
היא יצאה עם הראש כלפי מעלה, מצג שנקרא OP, אם היו שמים לב לזה היו מתעקשים על לידת ואקום, למזלי לא שמו לב. וחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר פעם אחת. ונראה כמו שרשרת שקושרים איתה אופניים, זו עם ציפוי הפלסטיק מסביב. זה מה שהסביר את הקושי שלה לרדת ואחר כך לצאת.
ואז היה שקט בגוף וריק. ואחר כך יצאה השלייה, החליקה החוצה כמו צלופח, וזהו.
מאיר חתך את חבל הטבור. אני החזקתי אותה עליי, עדיין לא מעכלת שזה מה שיצא לי מהגוף. כולם מסביב התרגשו ובכו, אני הייתי עדיין מטושטשת, נמצאת לא נמצאת. חשבתי שאתרגש נורא ואבכה ואשמח, אבל לא. פשוט הרגשתי ריקנות, ורציתי לישון.
לא יודעת למה שאלתי את המיילדת אם זו הייתה לידה קלה, והיא אמרה לי שלא, זו הייתה לידה קשה, די קשה.
בכל מקרה לא הייתי מחליפה אותה בקיסרי בעד שום הון שבעולם.

ילדתי בסוף כמו שרציתי, בלי אפידורל, בלי חתך, בלי ואקום, ועם נוכחות מלאה של מאיר שיזכה לחיים ארוכים, ואני מודה לכל מי שתמך בלידה הזו ובעיקר לתמר, הבת שלי, שלא הורידה דופק אפילו פעם אחת במהלך הלידה למרות שהיה לה לא קל בכלל.

אני מאחלת לכולכן שתהיה לכן לידה כמו שאתן רוצות, ותזכרו שגם אם לידה אחת יוצאת לגמרי לא מה שמתכוונים ומתבאסים נורא, תמיד אפשר לנסות שוב, ולפעמים זה מצליח...


תוכן ההודעה:


תגובות נוספות
17/5/2004  11:56 וואוו, רינת, התרגשתי נורא - סיס
17/5/2004  12:5 לסיס - רינת א'
17/5/2004  14:17 איזה סיפורים! את גיבורה אמיתית! כל הכבוד! (ל"ת) - כרמית_מ
17/5/2004  14:25 וואו !!! איזו התרגשות. איזה כיף לך שילדת כמו שרצית ועם אביבה המדהימה... - זהר
17/5/2004  18:40 איזה יופי !! - תודה תודה תודה לך ולנותנות תקוה לויבק (ל"ת) - א
17/5/2004  19:29 וואו, איזה גיבורה. (ל"ת) - יונית
17/5/2004  21:20 הי רינת - במבי
17/5/2004  22:25 רינת, כמה מרגש וחזק! תודה לךעל השיתוף, וכמובן - מזל טוב! (ל"ת) - annat
17/5/2004  22:44 תודה רבה לכולכן על ההתייחסות והברכות! לבמבי - תמר בת חודשיים וקצת, לכרמית מ- - רינת א'
18/5/2004  1:4 רינת, הסיפורים שלך מקסימים - נועה
18/5/2004  12:11 רינת. כל הכבוד לך. - HILLA
18/5/2004  15:42 רינת, איזו גיבורה את, כל הכבוד. - לירון של שקד הדר ויערה


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש