שלום בנות, אני מבקרת בפורום הזה כבר כמה שנים טובות, לא משתתפת פעילה אבל מקבלת המון הנאה מכן ובעיקר מסיפורי הלידה ודברי חכמה של טלי תקומי וליאתיתי.
למרות שדורי (שם חיבה, מתחרז עם כדורי) נולד לפני קצת יותר משנתיים, וכבר היו כמה מקרים שהתחלתי להקליד את סיפור הלידה שלו, כנראה שרק עכשיו הזמן הוא נכון לספר את סיפורי.
גם לא הייתי בטוחה אם לפרסם את הסיפור, בסוף החלטתי כן כי אני בטוחה שיש עוד נשים שמעונינות ללדת ואגינלי אחרי קיסרי (VBAC) ואולי יקבלו קצת עידוד מהסיפור שלי.
את בתי הבכורה ילדתי במשגב לדך, לידה רגילה, ללא משכחי כאבים, לידה מקסימה וקלה (חוץ מאפגר 4 בעת הלידה, משום מה היא החליטה לחכות קצת עם הנשימות, לאחר 5 דקות היא כבר היתה ורודה ומקסימה).
בהריון השני היו לי לאורך כל ההריון התפרצויות של הרפס וגינלי, משהו שבחיים לא חויתי קודם, משום מה זה החליט להתפרץ. למי שלא יודעת, התפרצות אקטיבית של הרפס בתעלת הלידה בזמן לידה והידבקות העובר בהרפס יכול להיות מאוד מסוכן, זה יכול לגרום לעוורון בתינוק ואפילו למוות. בקיצור לא לוקחים סיכונים וישר רצים לקיסרי במקרה ויש נגעים משבוע 37.
כך היה בלידה השניה, ניתוח קיסרי בלניאדו, היה לי מאוד עצוב, בכיתי, פחדתי מהניתוח אבל מצד שני נתנו לי להניק את בתי חצי שעה אחרי הלידה, כשאני עדיין בחדר התאוששות. וגם נתנו לי לעשות ROOMING IN מהלילה הראשון.
אני זוכרת את הכאבים הקשים של ההתאוששות אחרי הניתוח, בעיקר בלילה הראשון ובימים הראשונים, כאב שמבחינתי היה פי אלף יותר גרוע מצירי לידה רגילים.
כשנכנסתי להריון עם השלישי ידעתי שאני אעשה הכל כדי לא להגיע שוב לניתוח קיסרי. עשיתי הרבה עבודה נפשית כדי שלא יהיו לי התפרצויות הרפס, לקחתי כל מיני תרופות הומאופטיות, ועשיתי תכניות ללדת במאיר בחדר הטבעי עם דולה ומינימום צורך ברופאים. ואז הודיעו לי שבגלל שאני אחרי קיסרי, לא יתנו לי ללדת בחדר הטבעי, אני כביכול "סיכון גבוהה". ישר נכנסתי לחרדות של "הנה לוקחים ממני את הבחירה והשליטה וודאי אגמור בחדר ניתוח". עשיתי הרבה קריאה בנושא VBAC והייתי מאוד נחושה לעשות את המקסימום כדי להקטין את הסיכוי להגיע לשולחן הניתוחים. שקלתי לקחת את דר.ברדה באופן פרטי וללדת בלניאדו, בסוף החלטתי שאין לנו תקציבים לזה.
בסופו של דבר ילדתי לידה רגילה, ואגינלית בלניאדו.
הייתי בסוף שבוע 39, הייתי ע נ ק י ת, עצבנית, נפוחה, בצקתית...בקיצור : יאללה צא כבר !
היו לי צירים כל הזמן, לא קבועים ולכן לא כל כך התיחסתי, הלכתי לסופר ובכל ציר נשענתי על מקרר או מדף ונשמתי, אני בטוחה שאנשים חשבו שאני פסיכית לגמרי, רגע אני נשענת, עושה נדנודי אגן ונושמת ורגע שני אני דוחפת עגלה וממשיכה בקניות.
בערב הצירים כבר התחילו להיות סדירים. נתתי לבעלי לישון והסתובבתי בבית ונשמתי. אמי באה לישון אצלנו כך שלא הייתי צריכה לדאוג לבנות שישנו.
בסביבות 01.00 הערתי את בעלי ואמרתי לו שהגיע הזמן לסוע ללניאדו. נפרדנו מאמי בהתרגשות רבה. בדרך התחיל ממש לכאוב לי והתעצבנתי על בעלי שהוא נוסע ברוגע כזה, רציתי להגיד לו שישים גז אבל הייתי ממש בתוך הכאב. בסוף הגענו למיון, בדקו אותי והייתי רק בפתיחה של 3 ס"מ, כל כך התבאסתי, חשבתי שלפי הכאבים אני לפחות ב-6 ס"מ. לא נורא, התארגנתי, נהמתי, ישבתי על הכדור פיזיו, קיפצצתי לי, צחקתי בין ציר לציר והעברנו כך את הזמן. עשיתי המון מקלחות ועשיתי גם המון רעש, בעיקר נהימות נמוכות.
בשעה 03.00 הגיע דולתי הנפלאה , וברגע שראיתי את הפנים המחייכים שלה, נרגעתי, בשניה הצירים הפכו מבלתי נסבלים לסבילים ביותר. זה מדהים כמה ה-STATE OF MIND שלנו יכול לשנות לגמרי את רמת הכאב. דולתי הנפלאה עיסתה אותי, נידנדה אותי, משחה אותי בשמנים ריחניים, שרה איתי, נהמה איתי, הצחיקה אותי. הייתי לחלוטין שרויה בנוכחותה. הקשבתי רק לה, האמנתי רק לה, כל מילה וכל הוראה שלה שמעתי ברור ונקי, נתתי בה את כל אמוני, סמכתי עליה ב-100% , איזה כיף היה לדעת שהיא שם ודואגת לי כל כך.
החליטו לפקוע לי את המים כי הפתיחה קצת נתקעה, אחרי הפקיעה הענינים ממש הלכו מהר, המים היו קצת מקוניליים אבל לא רציני. המיילדת הנפלאה (רינת לוי) היתה רגישה ומקסימה ואין לי מספיק מילים לשבח אותה, את מיומנותה, את רגישותה. איזה אישה מדהימה. היא ודולתי עבדו כל כך יפה ביחד. הרופא הציץ ויצא, לא היה רצון או צורך שהוא בכלל יכנס. גם רינת וגם דולתי ידעו שיש סיכוי שאיזה רופא עלול להכנס, לראות שאני אחרי קיסרי, יחליט שהתינוק גדול ויחליט שהולכים לנתח. הן ידעו כמה אני רוצה ללדת רגיל, וכל כך דאגו לי, רינת עיסתה וחיממה לי את הפרינאום. הייתי מאוד עייפה ומאוד כואבת, הרגשתי שהוא לעולם לא יצא, באיזשהו שלב דולתי ניסתה להציע לי לעבור לעמידת שש אבל לא יכולתי לחשוב אפילו על תזוזה, כשהתחילו צירי הלחץ, חשבתי שאני פשוט יוצאת מגופי וצופה בהכל מהצד, אני זוכרת במעומעם את רינת מסבירה לי שהראש מאוד גדול ושלצערה חייבים לעשות חתך חיץ, ידעתי שאם היא אומרת את זה אז באמת היא ניסתה הכל. הסכמתי שתחתוך, רציתי רק שתוציא אותו ממני, צרחתי עד לב השמיים, הוצאתי את הקרביים בצעקות. הרגשתי שאני הולכת לאיסוד ומתפזרת מרוב כאב, אני זוכרת את דולתי מפקסת אותי ואומרת לי שאסתכל לה בעיניים, היא הצליחה להחזיר אותי למה שקורה. אני זוכרת שלקחו לי את היד ושמו אותו על הראש, לאמיתו של דבר זה ממש לא ענין אותי, רציתי רק שהוא יצא כבר. ואז באחד הלחיצות נכנס הרופא והוציא את דורי. סליחה על התיאור אבל הרגשתי כאילו אני נקרעת מבפנים החוצה. הניחו אותו עלי, ואני זוכרת שלקח לי כמה דקות להבין שהכל נגמר. פתאום הוא עלי, הדבר הגדול הזה יצא ממני (4.100 קג), עשיתי זאת, אני VBAC שחבל על הזמן!
הוא התחיל לינוק כמו תותח, ינק המון, איזה חמוד, איזה מתוק, איזה עיניים מביטות בי, איזה עייפות, איזה מסע.
תוך 10 דקות אני כבר מספרת חוויות בפלאפון, כל כך קשה להבין איך רגע אחד אני צורחת בכאבי תופת, וכעבור 10 דקות אני מרגישה שאני רוצה פשוט לרקוד במסדרונות. נפלאות הגוף, נפלאות ההורמונים. איזה הבדל בין הפעם הקודמת שהייתי רתוקה למיטה עם האפידורל והקטטר...
זהו, ילדי כבר גדלים, כבר לא יונקים, כבר לא אחווה עוד הריונות ולידות, אני רואה אמהות טריות מניקות ואני מחייכת לעצמי ולהן, איזה כיף איזה כיף.
אני מרגישה כל כך מועצמת שלא נתתי לממסד להחליט עבורי איך אלד, שלא תחשבו שלא היו רופאים שניסו להפחיד אותי שאלך גם הפעם על ניתוח קיסרי (כדי לא לקחת סיכון..), ואני מודה לאלוהים שהיתה לי את החכמה לקחת דולה ללידה הזאת, ואני מודה לאלוהים שהיתה לי מיילדת מדהימה, ושהיתה לי את התבונה לבחור בבית חולים שיבוא לקראתי. וכמובן לבעלי שעשה בדיוק מה שרציתי וביקשתי, שהשאיר את האגו בחניה והיה שם אך ורק בשבילי.
ומדי פעם כשאני נמצאת במצבים קשים אני תמיד נשענת על זכרון הכוחות שהיו לי בלידות כדי להזכיר לי שאין אין אין שום מצב בעולם שגדול עלי.
|
תוכן ההודעה:
|
